וזאת רק ההתחלה

גבירותיי ורבותיי, יש לנו פלייאוף. אחרי שני משחקים, הגמרים האיזוריים מקיימים הרבה יותר ממה שהבטיחו. ארבעה משחקים צמודים, רובם עם כדורסל איכותי מאוד, עם מהפכים, עם קאמבאקים, עם הפתעות ועם באזר ביטר אחד שנכנס ישר לקלאסיקות. אך למרות הסל של לברון, האם ייתכן שכל ההכנה הזאת לגמר הצפוי הייתה הטעיה, והגמר הגדול האמיתי שאנחנו אמורים לחכות לו הוא גמר הכרמלדוויטון? ימים יגידו. עד אז, בואו נתחמם עם חמש מסקנות משני המשחקים הראשונים בגמרים האיזוריים.

התגעגענו. מזמן לא היה לנו באזר ביטר בלתי נשכח בשיא הפלייאוף, כזה שמוציא קבוצה מהקבר ויכול גם להכריע אליפות. וכאשר האחראי לסל הזה הוא לברון ג'יימס, הסיפור הופך למעניין עוד יותר. זה יכול להיות רגע מכונן בקריירה של השחקן שהתחושה לגביו היא שאם תהיה לו יכולת קלאץ' ברמה של הגדולים ביותר, הוא יכול לשבור כל שיא אפשרי של גדולה. יכולת קלאץ' זה לא תמיד משהו שנולדים איתו, לפעמים זה מתחיל בסל גדול אחד שמייצר את האמונה עבור הבאים. הסל המושלם בטיימינג המושלם יכול להיות הרגע הזה עבור לברון.

ובאמת שאי אפשר היה למצוא זמן טוב יותר. המלך נראה אובד עצות בדקות האחרונות של המשחק השני. אחרי שבראשון הוא הוציא לעצמו את המיץ וזה לא הספיק, הפעם הוא נמס יחד עם החברים שלו ונתן לאורלנדו לחזור לעניינים. ברבע האחרון הוא לא זרק מבחוץ, נראה נטול אנרגיות ואיבד ארבעה כדורים בנסיונות חדירה מאולצים. השיא היה במהלך הסל של טורקוגלו לפני השלשה שלו - בזמן שבשידור מדברים על הלחץ על הוצאת הכדור שהביא ללייקרס חטיפה מכריעה לפני שלושה ימים, לברון ויתר על הלחץ על רשארד לואיס, שהוציא את הכדור ונתן לו למסור לטורקוגלו בלי בעיה. זה לא מתאים לרוח של קליבלנד - בטח לא לקינג ג'יימס, שפתאום התחיל להרגיש את המעמסה על הכתפיים, והמשחק נהיה הרבה פחות כיפי עבורו. ואז הגיע ה-סל.

מי יוצא הכי גרוע משני המשחקים הראשונים? ללא ספק, מייק בראון. ההכנה המנטאלית של קליבלנד לסדרה מול אורלנדו הייתה איומה: הקבוצה הגיעה שאננה, התפרקה אחרי שהמג'יק חזרו מהבריחה הראשונה שלהם ויצרה נבואה שמגשימה את עצמה עם התפרקות אפילו גדולה יותר במשחק השני. עד לפני יומיים קליבלנד הייתה הקבוצה עם יתרון האופי הברור בסדרה הזאת, אלא שפתאום יתרון בן 23 נקודות בבית עשוי שלא להספיק, וזה נראה טבעי לחלוטין שאורלנדו חוזרת. כל הקבוצה נראתה אבודה במחצית השנייה של המשחק השני, כולל לברון.

מבחינה מקצועית, תוכנית המשחק של בראון התנפצה לרסיסים והוא מנסה לאחוז בה בכוח. הוא כמעט לא משתמש בהרכב נמוך שמתאים יותר להגנה על אורלנדו, ועם שני גבוהים מבצע חילופים אוטומטיים שהופכים את החיים של טורקוגלו ורשארד לואיס להרבה יותר קלים. החילופים האוטומטיים לא עבדו בפעם הראשונה, החמישית וה-37, אבל השחקנים של הקאבס ממשיכים לבצע אותם על אוטומט.

במשחק הראשון בראון השאיר את אילגאוסקס למרות שהליטאי לא פגע בהתקפה ופגע מאוד בהגנה, כאשר דוויט הווארד חגג עליו ללא מאמץ; בשני המשחקים צמד הגארדים שלו הרג אותו ברבע השלישי עם הקליעה מבחוץ, ובכל זאת הוא לא השתמש בדניאל גיבסון; לקח לו משחק וחצי לנסות קצת את ההרכב הנמוך, אבל זה אומר שהוא שלח את פאבלוביץ' לשמור על טורקוגלו, שחקן הקלאץ' הידוע של אורלנדו, למהלך שהיה יכול להפוך לחשוב ביותר בסדרה; למזלו, שנייה לאחר מכן המומנטום התהפך ב-180 מעלות, וכל מה שקרה בשני המשחקים הללו עשוי להתברר כחסר משמעות.

בזמן שבמזרח שני המשחקים התפתחו באופן משונה, במערב זה היה הרבה יותר פשוט: שני משחקים איכותיים, קשוחים וצמודים לכל אורך הדרך, עם המון אנרגיות וכשרון, בין שתי קבוצות שנראות די שוות והתחלקו בצדק בנצחונות. האם אלה הלייקרס הבינוניים מהצפוי או הנאגטס שיותר טובים משחשבנו ערב הסדרה? ובכן, גם וגם.

בלוס אנג'לס אף אחד מלבד קובי לא שומר על רמה גבוהה לאורך זמן. גאסול מתברר כריבאונדר התקפה גדול בפלייאוף הזה, אבל הוא מתקשה להיות דומיננטי באמת. את הסדרה מול יוסטון הוא היה צריך לדאוג בעצמו לסגור מוקדם יותר ולא להתעלות רק במשחק השביעי, ומול דנבר הקשוחה הוא הסתפק ב-17 זריקות בשני המשחקים יחדיו, למרות שהוא קולע באחוזים מעולים. כל השאר פשוט לא מספיק טובים כרגע ובמקרה הטוב מופיעים פעם בשבוע. ואם זה לא מספיק, ההכנסה המחודשת של ביינום להרכב נראית כטעות: הסנטר הצעיר תורם מעט ואודום מהספסל זה לא אודום של החמישייה. בכלל, פיל ג'קסון נראה מעבר לשיא, לא חי את המשחק כמו פעם.

בדנבר נהנים במיוחד מההתבגרות של כרמלו אנתוני. אמנם עוד יש מעידות פה ושם, כמו התעסקות עם השופטים במקום חזרה להגנה אחרי חדירה לא מוצלחת, אבל בילאפס ממהר להחזיר אותו לתלם. ההיררכיה בין השניים מאוד מעניינת: מלו הוא הכוכב, בילאפס הוא המנהיג ושחקן הקלאץ' האמיתי של הקבוצה, לטוב ולרע (בעיקר לטוב). בדרך כלל זה לא עובר בשלום כששחקן כמו כרמלו מפנה את הבמה בקלאץ', אבל בדנבר של השנה גם זה עובד.

מי האקס פקטור האמיתי של הפלייאוף עד עכשיו? היו כמה מועמדים, אבל השחקן שיושב בול על המשבצת הזאת הוא מייקל פייטרוס. הגארד הצרפתי נמצא בזון מאז המשחק השביעי הנפלא שלו ויש דקות מסורתיות בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי שהוא פחות או יותר בלתי ניתן לעצירה. במשחק השני הוא גם עשה עבודת קודש על לברון, מה שהגדיל את רשימת הדברים שהוא עושה ל-הכל.

פייטרוס מייצג מגמה מחודשת ומבורכת - שובם של הזרים לבמה המרכזית. בשנים האחרונות ירדה קרנם של הזרים בזכות פלופים כמו דארקו מיליצ'יץ', ניקולוז סקיטישוילי (מישהו זוכר?) ומאצ'יי לאמפה. מעט מדי מהשחקנים שהגיעו מהיורוליג הפכו לשחקנים חשובים ב-NBA, וגם האמריקאים התחילו להבין שהצלחה באירופה לא מבטיחה כלום מעבר לים (וגם להיפך - מדובר בשני סגנונות מאוד שונים). האירופאים נחשבו לרכים מדי ולא מספיק אתלטים ל-NBA, בזמן שכוכבי מכללות הפכו לשחקנים מובילים בכמויות.

אולי הגמרים האיזוריים יתחילו את השינוי. הידו טורקוגלו מנהיג את אורלנדו יותר מדוויט הווארד, פאו גאסול הוא עדיין מספר 2 של הלייקרס, שני ברזילאים עושים עבודה גדולה בצבע של קליבלנד (וארז'או) ודנבר (ננה), פייטרוס מככב, מרסין גורטאט הפולני מוכיח בכל דקה שהוא על המגרש שהוא מתבזבז כמחליף של דוויט הווארד ושווה חמישייה בלא מעט קבוצות, וגם הג'וקרים שמגיעים משום מקום הם סוג של סובייטים (קלייזה), יגוסלבים (פאבלוביץ') או ציפורים (כריס אנדרסון). המג'יק גידלו לעצמם קהילה אירופית איכותית במיוחד, ומכיוון שהם נראים כמו קבוצת העתיד הקרוב הם יכולים לבשר על מגמה מחודשת. אם הם יזדרזו הם עוד יספיקו לעזור גם לעומרי כספי לקבל צ'אנס.

איכשהו, עדיין יש תחושה שבסופו של דבר הנסיון, הכוכב, תחושת הדחיפות - משהו יעשה את שלו וידאג שהלייקרס וקליבלנד יגיעו לגמר. אבל המסר של שני המשחקים הראשונים היה ברור: דנבר ואורלנדו נראו במשחקים האלה כמו קבוצות טובות יותר, שלמות יותר, עמוקות יותר, מוכשרות יותר ומאומנות טוב יותר (כן, כן, גם במערב) מהיריבות שלהן. בזמן שהסדרה המזרחית קיבלה טוויסט שאת עוצמת ההשפעה הפסיכולוגית שלו נדע רק במשחק השלישי, במערב דנבר יכולה להרגיש מאוד בטוחה בעצמה.

שני משחקים צמודים בחוץ עם נצחון אחד זו אמירה משמעותית, ועכשיו אפשר להיזכר בכך שבפלייאוף הנאגטס עומדים על מאזן של 0:6 בבית עם הפרש ממוצע של 16 נקודות, בזמן שהלייקרס הפסידו שלושה מחמשת משחקי החוץ לקבוצות פחות מסוכנות מדנבר. הניסיון האינדיבידואלי של ג'ורג' קארל, בילאפס וקיי-מארט (שביחד היו בגמר חמש פעמים) הופך את דנבר לקבוצה עם פוטנציאל הפתעה לא מבוטל. לגבי אורלנדו - נראה איך היא תגיב לבאזר ביטר. נראה איך כולנו נגיב לבאזר ביטר.