הפסגה הבאה של בארסה

עם כדורגל היסטורי, במקום הראשון בליגה שמונה מחזורים לסיום, בגמר הגביע ועם רגל ושלושת רבעי בחצי גמר ליגת האלופות, החיים נראים מוזלי עבור ברצלונה. אחרי התצוגה מול באיירן, ז'ואן-הכל-היה-מתוכנן-מזמן לאפורטה כבר הצהיר ש"המחצית הראשונה הייתה הטובה בהיסטוריה של המועדון", ובאל מונדו דפורטיבו התמוגגו: "כשאתה מקליד 'הקבוצה הטובה ביותר באירופה' בגוגל זה צריך להגיע ישר לבארסה".

לשם שינוי הזחיחות הזו מוצדקת. גם אם ישנם לפעמים משחקים אפורים כמו זה מול רקראטיבו במחזור האחרון, ואפילו אם בארסה לא תזכה בשלושת התארים האפשריים – משהו שבהחלט יכול לקרות - כל אוהד כדורגל יודע שאי אפשר, כנראה, לשחק כדורגל טוב יותר ממה שהקבוצה הזו מציגה ברוב משחקי העונה. כאשר שני מאמנים של ריאל מדריד באותה עונה אומרים ש"ברצלונה יש רק אחת", כנראה שהחבר'ה האלה הם באמת משהו מיוחד.

אבל משהו באופי הקטלאני מתקשה ליהנות מהרגע: תמיד צריך לחשוב על הצעד הבא, או במקרה הזה גם על העונה הבאה. הערך הקטלאני המקודש של "סני" (seny) – תושיה, יכולת להסתדר – מכתיב את החשיבה קדימה. פיגו הכאיב לקטלאנים כל כך, בין היתר כי גילה יותר "סני" מהם כאשר ראה את העתיד לבוא וערק למדריד; והקטלאנים חוגגים כיום את מסי בין היתר כגילום ה"סני" – התושיה שגלומה בזיהוי כישרון נדיר בשלב מוקדם כל כך, בטיפוחו בכל האמצעים האפשריים ובסבלנות הדרושה עד שיבשיל - ובגדול. וחוץ מזה, אם לא יתכננו עכשיו יצטרכו לתכנן בקיץ, ואם יש משהו שהקטלאנים שונאים יותר מלהוציא כסף זה לעבוד בתקופה בה הם לא אמורים. קטלאני מוכן לעבוד בחופש כמו שישראלי מוכן "לצאת פראייר". זה פשוט נוגד את הדי.אן.איי הקיומי.

הדילמה הבסיסית ברורה: האם יש בכלל צורך לשנות כשהקבוצה נראית הכי קרובה שרק אפשר לשלמות? האמריקאים אוהבים תמיד לומר, "אם זה לא שבור אל תתקן את זה" (if it's not broken, don't fix it) אבל אולי לפעמים צריכים לשנות את המכונה מראש כדי להקטין את הסיכויים שתישבר? תכנון העונה הבאה מתבקש בין היתר כי מכונה שכזו גם לא באמת שואפים לראות לעונה בלבד – אלא לייצר ממנה "עידן" של ממש.

כשמדובר בבארסה, להתאמות במכונה יש רק משמעות אחת – לשנות את סגל השחקנים - כי שיטה לא משנים אף פעם. בארסה שיחקה 4-3-3 מימי מתושלח ותמשיך לעשות זאת גם הרבה אחרי שהנכד של פויול יפרוש. איפה בארסה צריכה חיזוק? עמדה ברורה אחת היא עמדת השוער. מיליון יפנים ביציעי הקאמפ נואו לא טועים, אפילו כשהמרצ'נדייז מסתיר להם – ויקטור ואלדס צריך ללכת. דייגו לופז של ויאריאל, דייגו אלבס של אלמריה (זה לא אותו בן אדם!) ואפילו סרחיו אסנחו המוכשר של ויאדוליד מהווים כולם אופציה טובה יותר מאוי-ויי-ויקטור. מעבר לשוער, בארסה זקוקה כנראה גם לחיזוק במרכז ההגנה, כל עוד כושרו של מיליטו לא ברור ומארקז ממשיך להיות לא יציב. גיבוי לעמדת המגן השמאלי שיהיה אמין יותר מסילביניו יתקבל גם הוא בברכה.

אבל סימני השאלה האמיתיים מצויים בחוד. האחד חוזר, בפעם המי יודע כמה, למוחו הטרוד של סמואל אטו. אטו הוא תופעה ייחודית בכדורגל בכלל, ובכדורגל הספרדי בפרט, שם רגילים לכישרון אבל לא לתשוקה אינטנסיבית כל כך למשחק, על ביטוייה ההגיוניים יותר ופחות. ב"אל פאיס" התמוגגו לפני מספר שבועות מביצועי ליברפול הספרדית ותיארו את שחקניו המשוחררים-לפתע של בניטז כ"אנטילופות בסרנגטי". אם ג'רארד וטורס הם "אנטילופות בסרנגטי" אטו הוא צ'יטה על סמי מרץ. ולמרות זאת, ולמרות מאזן מדהים של 26 ב 28 משחקי ליגה, שכבר מציב את אטו, בטרם סיים את העונה החמישית שלו בבארסה, ברשימת עשרת הכובשים המצטיינים של המועדון בכל הזמנים, עדיין לא ברור היכן הקמרוני ישחק בעונה הבאה.

הסיבה? קבוצה, כפי שאמר פעם חורחה ולדאנו על הכדורגל בכלל ועל זה הספרדי בפרט, "היא פשוט מצב רוח". כאשר השחקנים צריכים לחיות במערכת הקפדנית – ויש שיאמרו השתלטנית – שגווארדיולה מכתיב להם, זה נכון פי כמה. עידן הדרים טים של קרויף, מורהו של גווארדיולה, נקטע כי מצב הרוח של הקבוצה נהרס: השחקנים לא יכלו לעמוד יותר בתובענות שלו. הקבוצה המפוארת של רייקארד החלה לקרוס כשמצב הרוח של רונאלדיניו עבר מהקופה אמריקה ומגביעים אחרים לקופה קבאנה.

גווארדיולה שינה לחלוטין את מצב הרוח של בארסה העונה והחדיר בה אמביציה מטורפת. לראיה, עם סגל דומה למדי לזה של העונה שעברה (רק אלבס הוא שינוי משמעותי), ההבדל ביכולת הוא של שמיים וארץ. אבל אם אטו יישאר, ייתכן, על אף כל שעריו, שיהרוס את מצב הרוח של הקבוצה, כפי שכבר איים לעשות מוקדם יותר העונה עם הצהרות על אהבתו הנצחית למאיורקה ועל תקופתו בבארסה כ"ג'וב" בלבד. גווארדיולה, ברוח קרויף לא היסס להעיף השנה את אטו (ואפילו את מסי) מאימונים בהם לא הפגינו לדעתו את הגישה הנכונה. ומה שהשנה עובר מתחת לפני השטח כשהרצון להוכיח בשיא והתוצאות (כמעט) לא מפסיקות להגיע עלול לבעבע בעוצמה בשנה הבאה, כאשר תחושת שובע מסוימת תתפתח. בארסה נבנתה תמיד, בניגוד לריאל, על שחקנים שיגיעו לשיא בשורותיה. אבל איך מונעים ירידת מתח כשהשיא הושג? מתוך ציפיה למצב רוח חדש שפלורנטינו פרז הולך להנחיל במדריד, בבארסה יתייחסו ברצינות לתרחיש מסוכן שכזה.

פרסונלית, סימן השאלה השני הוא תיירי הנרי. 15 שערי ליגה עד כה ועוד 5 בליגת האלופות הם ממש לא מאזן רע, וחסידיו לעולם לא יתעייפו מלהסביר שהנרי משחק בשיטה שונה לחלוטין ובמקום שונה לחלוטין בהיררכיה מכפי ששיחק בארסנל, אבל האמת הבסיסית פשוטה: את המהלכים הקלאסיים שהצרפתי היה מסיים באלגנטיות מרשימה בארסנל הוא כבר לא מסיים, ולעיתים אפילו לא מתחיל, בבארסה. אינספור הבעיטות הקשתיות שלו שהיו מתסכלות את כל הקבוצות הליגה האנגלית הפכו, לרוב, לבעיטות שטוחות לידיים של השוער או להגבהה קלושה. התקשורת הסבירה שהוא שמן, וכשהשתפר הצהירה שהרזה; הקטלאנים שמעו אותו מדבר על הסתגלותו לעיר, וקיבלו ממנו, אולי כפיצוי על הזדקנותו הניכרת, הצהרות לוקאל-פטריוטיות ("קטלוניה זה לא ספרד, היא משהו אחר") וגם שערים חשובים (כמו מול ליון למשל). ועדיין, אי אפשר להימנע מהתחושה שיותר מאשר להיות דומה להנרי של פעם, הנרי דומה בעיקר לתפקיד של ז'ולי בבארסה של רונאלדיניו – החלוץ שיצליח להחמיץ ולחרב התקפות יותר מדי פעמים.

אם יש מועמד טבעי להחליף את הנרי או אטו בתפקיד הצלע השלישית בחוד זהו אגוארו. התחושה בספרד הולכת וגוברת שימיו של אגוארו באתלטיקו ספורים. החיזורים המוצהרים של אינטר, כמו תג המחיר הברור פחות או יותר שהוצמד לו (50-60 מיליון יורו) הם רק חלק מהעניין. חלק משמעותי לא פחות הן ההצהרות של פרננדו טורס על כך שאגוארו חייב לעזוב את אתלטיקו כדי להתקדם בקריירה – משהו שטורס עצמו הבין אחרי שהושפל נוראות על ידי בארסה. אגוארו ייהנה הרבה יותר לשחק לצד חברו הטוב מסי מאשר לחטוף צווחות ממוריניו, וכנראה שגם הוא יודע את זה.

בשבוע שעבר אגוארו אומנם הצהיר במסיבות עיתונאים כי "עתידו באתלטיקו לא תלוי בהגעה לליגת האלופות", אבל טרח גם לומר ש"נצטרך לראות האם המועדון (כלומר האם "אני) זקוק להעברה בסוף העונה". בהתחשב בכך שמדובר במועדון בו הנשיא מאשים את האוהדים בהפסד ביתי, המנהל המקצועי מאשים את הנשיא, והאוהדים מאשימים את כולם, הרי שכן, הוא זקוק להעברה. אם חלוץ כלשהו הולך להגיע לבארסה בקיץ,כדור הבדולח של הטור מציע לכם לשים את הכסף שלכם על אגוארו.

אבל בסיכומו של דבר, השאלה המעניינת באמת – האם נזכה לראות כדורגל כמו זה שבארסה מציגה השנה גם בעונה הבאה – תלויה יותר מכל במסי. לקבוצות הגדולות של בארסה, כמו אלו של ריאל, תמיד היה מה שהספרדים מכנים 'שובר תבניות' ('un rompe esquemas') – מישהו שישלוט במשחק מתוקף יכולתו לעשות באופן עקבי את מה שאף אחד אחר לא מסוגל או מצפה אפילו. במובן הזה בארסה תלויה לחלוטין במסי. צ'אבי ואינייסטה נפלאים, לעיתים נראים דומיננטיים יותר מהארגנטינאי, ואין ספק שבלעדיהם בארסה מתקשה – אבל בלי מסי זו פשוט לא אותה קבוצה. גווארדיולה עושה שמיניות באוויר כדי לתת למסי לנוח בכל הזדמנות (פתח ב 23 מ-30 משחקי ליגה, למשל) ולהגן עליו מפני פציעות, אבל אין לדעת כמה זמן המאמצים האלה יצליחו. אפשר לומר שמעולם לא נבנתה אימפריה גדולה כל כך על רגליים שבריריות כל כך.

לאפורטה הוא היחיד שמדבר כרגע בבארסה על העונה הבאה, ובין היתר כבר הצהיר ש"יהיה מוכן לשבור את הבנק" כדי להביא את פבגראס חזרה לקאמפ נואו (במקום מי בדיוק ססק אמור לשחק? לאפורטה מעדיף שלא להתעסק בשאלות קשות שכאלו, מה שחשוב הוא ש"פבגראס מכיר את הסגנון שלנו באופן מושלם." בכל זאת, 4-3-3 מהעריסה ועד לפנסיה).

אחד הפתגמים החביבים על הקטלאנים - באופן כללי אנשים קרירים ולא קומוניקיטיביים – מסביר ש"בפה סתום, גם זבוב לא ייכנס" (A boca tancada, no hi entra mosca"). גווארדיולה, סמל קטלאני אמיתי, מגלם את הערך הזה באופן מושלם, בניגוד גמור ללאפורטה. המאמן – ובהנחייתו גם שחקניו - עקביים כל כך בהצהרות ה"עלינו להיות זהירים ומרוכזים" שלו שנדמה כאילו אפשר לבטל את כל מסיבות העיתונאים של הקבוצה עד סוף השנה. העונה הבאה? מי מוכן לדבר עליה בכלל, גווארדיולה עוד פוחד שבאיירן תעיף אותו.

כפיצוי, עיתונאי הספורט בספרד פשוט מראיינים את לאפורטה בכל פעם שצריך כותרת (זו הגרסה הספרדית ל"שיטת פואד" של התקשורת הישראלית). אבל כל עוד גווארדיולה ולא לאפורטה יהיה דומיננטי בקבלת ההחלטות בקיץ – עד כמה שקרויף ירשה לו – ייתכן באמת שהעונה הנוכחית של בארסה היא לא שיא חד פעמי, אלא רק ההתחלה.

Shmulik_nili@walla.co.il