או-לה ליגה

בכל פעם שמתקיים פולמוס בנושא ביני לבין חבריי, מטיחים לעברי האנגלופילים החביבים את הנתונים המצביעים על כך שאין כמו הליגה שלהם. הקבוצות האנגליות שולטות ביד רמה בליגת האלופות, הפרמייר ליג היא הליגה הרווחית ביותר והיעד המועדף עבור כדורגלני תבל ותשוקת האוהדים למשחק לא דומה לשום מקום אחר באירופה. אין ויכוח לגבי אף אחת מהסוגיות הללו, מבחינתי לפחות, אך כשמבקשים להבחין בין איכויות הליגות מגיעה זו הספרדית ושמה את כל השאר בכיס הקטן.

הרי הכדורגל בבסיסו הוא משחק פשוט - שימו את הכדור ברשת והשגתם את המטרה - אך רק בספרד הפשטות גובלת בשלמות. זו ליגה בה פיזיות ואתלטיות הן תכונות נלוות ולא הכרחיות, מפני שהטכניקה קודמת לכל. פנטזיסטים למכביר (ולא, לא רק בברצלונה וריאל מדריד) ואמני מסירה מסוגם של איבן דה לה פניה וחואן ואלרון - שניים שמשכיבים את הקריירה לישון ועושים זאת בחן - הם אלה שנותנים את הטון על כר הדשא, ולא המאמנים כפי שקורה בליגת האלופות או באנגליה. הכדורגל בספרד, בניגוד לקרבות השחמט המתישים בין מיטב מוחות אירופה בצ'מפיונס ול"ביזנס פוטבול" האנגלי, הוא כדורגל של השחקנים למען הקהל. הנאה היא לא רק המלצה, אלא מהות המשחק. אין תענוג גדול מאשר לסיים שבת מעיקה של שלושה משחקים מליגת העל הדלוחה, עם דו קרב ספרדי בו בדרך כלל כבר בדקה ה-15 יובקעו שניים-שלושה שערים נפלאים שייתנו מענה לדרישה הראשונית של צופי הטלויזיה - כדור ברשת. ושוב יקומו אותם חובבי צ'לסי וליברפול, ויספרו שמשחקים המסתיימים ב-4:5 אני מוזמן לראות במגרש השכונתי הקרוב לביתם. תביאו את אינייסטה והחברים, ואני בא.

רק לפני כמה ימים, בעודי עדיין מגלגל בראש את המהלכים מה-3:4 הבלתי נתפס בין ברצלונה לאתלטיקו מדריד, ניסו מספר מעריצים של ליגת האלופות להתנער גם הפעם מהאמת. היה משחק מותח, הטיחו בי, אבל באותה מידה שכונתי, פרוע ולא מסודר מספיק. אפשר להבין אותם. לאנשים לוקח זמן לקלוט שהמציאות השתנתה. שליגת האלופות הנוצצת, המרהיבה, מתקשה כבר לסחוב את כל אירופה בעלייה, מאחר שסדר העדיפויות שלה – כסף לפני כדורגל, חומר לפני רוח – מפריע לייצר המשכיות מאשר עוד מפגש ענקים בין קבוצות פאר.

כשאני רואה משחק בלה ליגה, אני נזכר בספרים של ארנסט המינגווי ממנו למדתי על הרוח הספרדית. האכזריות, העצמאיות, האסטטיקה הבלתי מתפשרת והלב הבלתי נכנע. כל משחק הוא עולם ומלואו. כל משחק הוא מלחמת אזרחים קטנה, כל משחק הוא מלחמת שוורים מפוארת. קבוצה חיה יפה ומתה יפה, מועדונים מובסים וקמים לתחייה. הכדורגל הוא נגזרת של תרבות, של מסורת, ולא רק של שמות וקידומים בטלוויזיה. זה היה רק עניין זמן עד שהליגה הספרדית תאיר מחדש את הבעיות של ליגת האלופות והליגה האנגלית, שנציגותיה הפנימו את המסר הקלוקל של הצ'מפיונס וגררו אותו למשחקי הפריימרליג ביניהן.

היורו האחרון לימד את כולנו שיעור מעניין: מאסנו בכדורגל האובר טקטי, המתחכם, במאמנים עם החליפות. מאסנו בנבחרות כמו יוון. הטרנד החדש-ישן ביורו היה הנבחרות הסקסיות על המגרש. כאלה שמשחקות קצת פתוח מדי, קצת הרפתקני מדי, אבל משחקות. כאלה שמבינות שכדורגל הוא קודם כל שואו לקהל ובטח לא משחק שחמט. תנו לי את הזיפים, הכרס והטירוף של פאתיח טרים על הקווים מעוד חילוף הגנתי של רוברטו דונאדוני, למשל.

ליגת האלופות היא מפעל ארוך, מסורבל וטקטי. בשנים האחרונות לא זכתה בו הקבוצה הטובה ביותר במפעל, אלא זו שידעה להתנהל נכון יותר בשיטת הנוק אאוט. יש סיבה לכך שליברפול מצליחה כל כך במפעל הזה ונכשלת בליגה שנה אחרי שנה. קוראים לה רפא בניטז. בשיטת נוק אאוט, הרוטציה, הטקטיקה והמשחק על תוצאה שווים יותר מאיכות של משחק. אז אנחנו מקבלים עוד 0:0, עוד 1:1 והצופה מקבל הרגשה שהוא רואה משחק מוחות בין מאמנים ולא משחק כדורגל. כשעל המגרש מסתובבים הכוכבים הגדולים בעולם, זה משאיר אותך עם טעם מאכזב בפה.

לעומת זאת, הליגה הספרדית של העונות האחרונות הוכיחה שאפשר גם אחרת. ברצלונה הציגה במהלך העונה כדורגל פשוט. מסירות קצרות, כדור שעובר במהירות מצד לצד וחופש פעולה מוחלט לגאוני כדורגל כמו אינייסטה ומסי. היעדר הטקטיקה בלה ליגה סידרו לנו כמה מההנאות הגדולות של השנה. אתלטיקו עושה מהפך ומנצחת את ברצלונה, סביליה מאבדת יתרון ומנצחת בברנבאו. דרמות, מהפכים, אקשן, גולים. אלה הסיבות שבגללן התאהבנו במשחק הזה. רפא בניטז? גם אוהדי ליברפול רוצים לראות אותו לוקח אליפות באנגליה. הצלחה בליגת האלופות לא מרגשת אותם יותר. גם אותי לא.

כשהיינו ילדים בבית ספר, תמיד חלמנו שאולי היום בשיעור התעמלות יתנו לנו לשחק כדורגל. מה רבה הייתה ההתרגשות בפעמים הבודדות שבהן אכן היינו מקבלים כדור. זו הייתה שעה מזככת של אושר עילאי, כזו שהחזירה בנו את שמחת החיים, שגרמה לנו לחייך רגע לפני שאנחנו נכנסים לשיעור מאוס באלגברה או בתושב"ע או למבחן גורלי בביולוגיה. כדורגל היה שם נרדף לשמחה מתפרצת, לכיף ללא גבולות, לאי של פורקן בתוך סערת ההתבגרות.

בכל פעם שאני שומע מאמן זה או אחר מסביר שהיום חלוצים צריכים לדעת להגן, כשמוריניו אומר ש-0:0 הוא מבחינתו משחק מושלם ונטול טעויות וכשאני רואה את הכדורגל הדוחה של בניטז בליברפול, אני תוהה איך היו נראות אותן שעות פנאי גם עבורנו כילדים. האם, לו יישמנו גם אנחנו את כל הטקטיקות הללו, עדיין היינו מתלהבים כל כך מהמשחק הזה שעליו לא הפסקנו לפנטז? סביר להניח שלא. ואז, בשעתיים של עונג צרוף במוצ"ש, אני מעביר לליגה הספרדית. רואה את הפנים של פורלאן, את הפאסט ברייקים של ברצלונה ואת השיגעון בעיניים של סרחיו ראמוס, והם מזכירים לי את אותם ימים קסומים של אושר.

השחקנים בליגה הספרדית לא נראים כמו כוכבים מפונקים שמרוויחים מיליונים. הם אותם ילדים קטנים שקיבלו כדור ועשו בו כרצונם, שאומרים לנו בפשטות את מה שכולנו כבר שכחנו מזמן: המטרה בכדורגל היא לא לחפש את השלמות או להתענג מכל מיני טקטיקות ערטילאיות שספק אם אפילו המאמנים עצמם יודעים מהן. המטרה בכדורגל היא לשים את הכדור ברשת. אם אפשר דריבל או שניים על הדרך, מה טוב.