חכמים על חלשים

מה משותף לדייגו מראדונה ופלה, מעבר להיותם השחקנים הכי גדולים מאז ומעולם? ובכן, זה קל: שניהם, כשחקנים, לא מחו על עוולות פוליטיות שהתרחשו במדינתם ולא מיהרו לסכן את מעמדם. ולא שזה מפתיע. מעט מאוד שחקני כדורגל נקטו בעמדה לא פופולארית וסיכנו משהו רציני לטובת אמירה אישית. רובם ככולם דומים יותר לטייפ קאסט של פרדי קאנוטה – מוחים מתוך ידיעה שלא יקרה להם כלום. מעטים מגיבורינו על הדשא מחזיקים באומץ אמיתי למרות שפע ההזדמנויות שיש להם ושפע הנושאים האקטואליים הפתוחים תמיד – טעונים ככל שיהיו. אז מה מניע את אלו שכן משלבים במופגן בין פוליטיקה וספורט, כפי שעשה בשבוע שעבר קאנוטה עם חולצתו הפלסטינית?

המקרה של קאנוטה הוא דוגמה מצוינת לשחקן שמציג מסר פוליטי מתוך תחושה כי העמדה אותה הוא מביע לא תגרום לו לנזק, פשוט כי היא לא תעורר תרעומת רבה מדי במקום בו הוא מביע אותה. גם אם בעיניים ישראליות זהו מהלך שמעורר אמוציות, תמיכתו של קאנוטה (המוסלמי) בפלסטינים היא לא סיבה לסערה בספרד. אין מה להתרשם מהמחאה של גווארדיולה (אייקון פוליטי בעצמו): גם אחרי הקנס של 3,000 יורו שהטילה סביליה על החלוץ, אתם יכולים להיות בטוחים שפרדי לא צריך לכתוב הביתה למאלי כדי לגמור את החודש. גם מי שמקווה שהוא יחזור להיות "פרדי קאנוט-פליי" (כפי שכינו אותו בטוטנהאם על רקע פציעותיו הרבות) מטעמי 'חינוך' נדון להתאכזב. אבל סוג המחאה הפוליטית החשוב יותר הוא לא זה של קאנוטה, אלא דווקא מחאה הנתמכת בכך שהשחקן (ולעיתים גם הקבוצה שלו) חשים חזקים מספיק בכדי להתמודד עם הריקושטים והסערה. כאן הדוגמאות הספרדיות מתרבות.

בקטלוניה הדוגמאות הססגוניות ביותר היו כוכביה של בארסה, שהפכו לבניה המאומצים של התנועה הלאומית. בראשם עמד כמובן קרויף, שמהרגע שנחת בברצלונה בדמדומי שלטון פרנקו (בשנות השבעים המוקדמות) פשוט לא סתם את הפה. קרויף, כידוע, הצהיר כי בחר להגיע לבארסה ולא לריאל כי לא היה "מסוגל לשחק עבור קבוצה שמקושרת עם הפאשיסטים", נאבק בשלטונות כדי לקרוא (בניגוד לחוק) לבן שלו ג'ורדי, על שם הפטרון הקדוש של קטלוניה, והבהיר שכל שער שבארסה כובשת הוא מבחינתו ניצחון כנגד הדיקטטורה. ספרדי שהיה עושה את כל זה עלול היה אפילו למצוא את עצמו בכלא אם היה מרחיק לכת, אבל קרויף לא רק היה הולנדי (ומכאן שיכול היה לקרוא לבן שלו איך שהוא רוצה) אלא אייקון גלובלי חסין פוליטית.

כשם שבארסה של קרויף תפסה מקום מרכזי במאבק הקטלאני כנגד המשטר הגוסס, כך גם שחקני המועדונים הבאסקיים ביצעו מחוות פוליטיות מובהקות באותה תקופה. המפורסמת שבמחוות הללו התרחשה בדצמבר 1976 – שנה לאחר מותו של פרנקו – על רקע הדרבי הבאסקי. הקפטן הנערץ (והמקומי כמובן) של בילבאו, חוסה אנחל איריבאר, שכבר הספיק להוביל קמפיין לשחרור אסירים פוליטיים, עלה למגרש יחד עם הקפטן של סוסידאד כאשר שניהם נושאים את הדגל הבאסקי (ה"איקורינה"). הדגל הונח לאחר כבוד במרכז המגרש כאשר ברקע מושמע אחד מהמנוני אט"א, ולמעשה הוצג בכך לראשונה בפומבי באופן 'רשמי ומוצהר', מאז מלחמת האזרחים. פורמלית הצגת האיקורינה הייתה עדיין בלתי חוקית, אך היה ברור כי לא יינקטו צעדים משמעותיים כנגד המועדון או השחקנים. עצם העובדה כי הבאסקים בכלל העזו להציב כך את הדגל, בניגוד לפעמים בהן הוצג "בחטף" ביציעים לפני ששוטרים הסתערו אל האוהדים, העידה כי יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה השתנו.

יחסי כוחות היו שם המשחק גם ב-2002, כאשר שחקני לה קורוניה, בימים בהם הייתה עדיין "סופר דפור" של ממש, מחו על הטיפול הממשלתי העלוב באסון הנפט הנוראי בחופי גליסיה, בין היתר במשחק ראווה כנגד נבחרת בעלת השם המלבב "חוף המוות". האסון הזה, שאיים להחריב את הדיג המפרנס את האנשים העניים והמדוכדכים ביותר בספרד, חידד את מצבו העגום של החבל. דפורטיבו כמועדון נקטה באקט פוליטי שהובן והוצדק בכל ספרד כמחאתם של החלשים – שלפחות לזמן קצר, על המגרש, היו קצת יותר חזקים.

ההזדהות עם מצוקה כלכלית יומיומית של האוכלוסייה הפכה את שחקני דפור כקולקטיב ליקירי ליבם של האוהדים, במידה שמוכרת לרוב רק בנוגע לשחקנים בודדים – באנגליה למשל זכור בהקשר הזה רובי פאולר. רבים זוכרים כיצד הקניט פאולר את אוהדי אברטון שטענו שהוא מסומם (הסניף את הקווים בדרבי) וישנם אף כאלו שזוכרים כיצד הפגין ספורטיביות מרשימה כאשר ביקש מהשופט במשחק מול ארסנל ב 1997 שיבטל שריקה מוטעית לפנדל לטובתו. לעומת זאת, מעטים זוכרים שיומיים אחר כך פאולר הבקיע שער (במשחק בגביע המחזיקות ז"ל) וחשף כיתוב שקרא לתמיכה בחמש מאות סוורים במעגנות מרסיסייד שפוטרו מעבודתם. פאולר נקנס על ידי אופ"א (לא על ידי המועדון, חשוב לשים לב) אבל זה לא שינה דבר: בלי קשר לשערים מוחמצים, פציעות כרוניות, ומעברי קבוצות, עבור אוהדי ליברפול מעמדו כ'רובי דה גוד' הפך לבלתי מעורער.

המקרה של פאולר מעיד שוב כי מעבר לנסיבות (מעמד השחקן, אווירה פוליטית ומידת היותו של הנושא 'טעון' בסביבתו), מדובר גם בעניין של אופי: בצירוף הנסיבות הנכונות, אופי מסוג מסוים וביטחון עצמי - הסיכוי לאקט פוליטי גדל. אם לשוב לספרד, דוגמה מוחצנת עוד יותר הייתה חריסטו סטויצ'קוב, שנהפך בשלהי שנות השמונים לנאמן קולני של הלאומיות הקטלאנית. גם היום, הרבה אחרי שפרש, הבולגרי נטול הפיוז מקפיד להשמיץ את ריאל מדריד בכל הזדמנות ולהבהיר עד כמה המועדון מהבירה גורם לו "לרצות להקיא", אבל עוד כשחקן סטויצ'קוב לא רק היה מהנלהבים שבמניפי דגלי קטלוניה כדי לחגוג את הישגי הדרים-טים, אלא אפילו לקח את הזדהותו עם הקטלאנים למקומות ששחקנים מקומיים היו מתקשים להגיע אליהם.

ערב המשחק של בולגריה מול ספרד במונדיאל 98' סטויצ'קוב הניף את דגל קטלוניה במרפסת המלון הבולגרי. הסיכוי שפויול למשל יעשה דבר כזה שקול לסיכוי שיעשה קרחת בוהקת מחר בבוקר. סטויצ'קוב, לעומת זאת, אף הוסיף והצהיר שילבש מתחת לחולצה כיתוב הקורא לעצמאות קטלאנית מספרד, כדי להבטיח שאם מישהו החמיץ את המסר הוא יעבור במקרה שיכבוש שער. הספרדים, מן הסתם, לא יכלו לעשות דבר. והבולגרים? להם לא היה אכפת יותר מדי, זה פשוט לא הסכסוך שלהם. למעשה גם אם היה להם אכפת, הם כנראה פחדו. במולדתו של האיש שהצהיר פעם, בהתייחס לכך שהשם חריסטו הוא הגרסה הבולגרית ל"חזוס" (ישו), כי "יש שני חריסטואים ואחד מהם משחק בברצלונה", אף פעם לא שכחו כי אחרי גמר גביע של 1985 בו הפסיד, 'ישו הבולגרי' נכנס לחדר ההלבשה של המנצחים ומול עיניהם ההמומות פשוט ניפץ את הגביע לרסיסים על הקיר. מחאה פוליטית בוטה על המגרש? קטן עליו.

למרבה הצער, ישנם גם מקרים בהם ביטחון עצמי – ואפילו כוכב חמום מוח – לא יספיקו כדי לייצר מחאה גם כאשר היא מתבקשת לחלוטין. אפילו המעשים המטורפים של סטויצ'קוב (שאפילו בליגת הסתלבט האמריקאית חיסל לשחקן קולג' צעיר את הקריירה בתיקול א-לה-רוי קין שגרר תביעה פלילית) נראים בערך מעידות של ילד תמים לעומת מראדונה שירה על עיתונאים. אבל עם כל האגו והביטחון העצמי הגובל בטירוף, דייגו, כמו מקבילו-יריבו פלה, נמנע מלהשתמש במעמדו כנציג האל עלי אדמות גם כאשר הצורך הפוליטי היה ברור.

שני הכוכבים הגדולים ביותר שידע הכדורגל מעודו, השניים שזוהרים עדיין בזיכרון גבוה כל כך מעל כל השאר, שתקו בלב החשכה. פלה ומראדונה פיארו בהישגיהם דיקטטורות צבאיות אכזריות, ולא יצאו ולו פעם אחת נגדן במחאה כשחקנים פעילים. הם ידעו שמנצלים אותם כ"אופיום להמונים", שניצחונות במונדיאל היו אמורים להסוות הפסדים וכישלונות עמוקים של המשטרים בבית, ועדיין, מתוך חשש לעתידם המקצועי, אולי אפילו לגורלם ולמשפחתם, לא היה שם דבר: לא כיתוב על החולצה, לא נאום, לא סירוב הפגנתי לשחק. כלום.

הנקודה היא לא תוכחה מוסרית. בהחלט יכול להיות שכל אחד מאיתנו היה נוהג באופן דומה לו היה במקומם. הנקודה היא שכדורגלנים מעדיפים לחוות את דעתם רק כאשר הם בטוחים שמעמדם והאווירה סביבם יגינו עליהם, או כאשר הנושא הפוליטי רחוק מהם ולא מסכן אותם. במקרה השני הם גם מוצאים את עצמם מתבטאים על דברים בהם לעיתים קרובות אין להם מושג, וחבל שכך. אומץ פוליטי "בעירבון מוגבל" הוא לרוב גם לא משכנע וגם לא חכם.

Shmulik_nili@walla.co.il