הצד האפל של כדור הזהב

פאולו מאלדיני יפרוש בתום העונה מכדורגל, כחודש לפני שימלאו לו 41 שנות חיים. במהלך הקריירה שלו שיחק המגן האיטלקי, שהפך מאוחר יותר לבלם, בקבוצה אחת בלבד. מינואר 1985, אז ערך בה את הופעת הבכורה שלו, ועד היום, לבש רק את האדום-שחור של מילאן. עם הרוסונרי הוא זכה בשבע אליפויות איטליה, הניף חמש פעמים את גביע ליגת האלופות והוסיף 14 תארים קבוצתיים שונים, החל מהגביע האיטלקי וכלה בגביע הביניבשתי.

הוא שימש כקפטן נבחרת איטליה במשך כשמונה שנים ורשם במדי האזורי יותר הופעות מכל שחקן אחר, הוא עונד עיטורי כבוד ממלכתיים איטלקיים, הוא אחד הכדורגלנים המפורסמים בעולם, אבל דבר אחד חסר לפאולו מאלדיני: הוא מעולם לא זכה (וכנראה כבר לא יזכה) ב"כדור הזהב" היוקרתי, אחד מהתארים האישיים היוקרתיים ביותר בעולם הכדורגל, הפרס בו זכה כריסטיאנו רונאלדו מוקדם יותר השבוע.

הקשר הפורטוגלי, בניגוד לשחקן ההגנה האיטלקי, יושב היטב על המשבצת של הזוכה ב"כדור הזהב", פרס המוענק לכדורגלן הטוב ביותר בעולם בכל שנה ושלמעשה מבחינה היסטורית ניתן כמעט רק לשחקני התקפה. זה הגיע לרונאלדו. הוא הבריק ונצץ, עשה דריבלים בימין ובשמאל, כבש מכל מצב ובכל דרך אפשרית, ומעל הכל - עמד במבחן התפוקה ולא רק במבחן היופי והרגש.

42 שערים היו לו בעונה שעברה, כמות בלתי נתפסת לשחקן בעמדה שלו, שמשחק שבוע אחרי שבוע מול ההגנות הטובות בעולם. 42 שערים, אליפות בליגה הפופולרית והנחשבת על ידי רבים לטובה בעולם, וזכייה בליגת האלופות. מאלדיני מעולם לא כבש כמות שערים כזו בעונה. מצד שני, הוא גם מעולם לא הצהיר שהוא רוצה לעזוב לריאל מדריד אחרי עונה מושלמת.

"זה אחד מהימים המאושרים בחיי", אמר רונאלדו אחרי שזכה בתואר האישי, "האנשים שמכירים אותי יודעים שמבחינתי זו הגשמת חלום". כעת נותר להפליג בדמיון ולשער מה היה אומר, למשל, רוי קין אם היה זוכה בתואר. אלא שבדיוק כמו מאלדיני, גם השחקן האירי הכל כך קבוצתי, שזכה עם מנצ'סטר יונייטד בתארים דומים בתקופתו, לא נבחר ל"כדורגלן השנה".

גם לקין הגיע פעם לזכות בתואר היוקרתי, לו או לשחקן אחר מהקבוצה הטרבליסטית של 1999, אבל הקשר הקשוח מעולם לא נהנה מתדמית מצוחצחת. הכדורגל האנגלי תמיד סבל מיחסי ציבור גרועים ביבשת הישנה, ומנצ'סטר יונייטד הייתה אז מעל הכל קבוצה. דייויד בקהאם הגיע אז רק למקום השני, בעוד אליפות ו-24 שערים בספרד הספיקו לריבאלדו הנפלא לקטוף את התואר האישי. הבחירה בברזילאי באותה שנה הייתה קלאסית להבנת השיקולים העומדים מאחורי הבחירה בשחקן השנה באירופה (ומאוחר יותר בעולם) על ידי עיתונאים, אבל הסגנות של לאו מסי השנה אפילו עוד יותר.

בשנתיים האחרונות לא זכתה ברצלונה באף תואר מלבד הסופרקופה הספרדי הזניח בתחילת 2006/7. נבחרת ארגנטינה הובסה 3:0 על ידי ברזיל בגמר הקופה אמריקה, אבל לקוסם הקטן זה הספיק כדי להגיע למקום השלישי בשנה שעברה ולמקום השני השנה.

וכאן בדיוק טמונה הבעיה. לא רק ביוקרתיות של פרס אישי בעולם הכדורגל, אלא גם בבחירות של 96 עיתונאים מרחבי העולם, שההצבעות שלהם נחשבות יותר מאלו של מאמני הנבחרות והקפטנים שלהן, שבוחרים בכדורגלן השנה של פיפ"א. הכדורגל הוא ספורט קבוצתי, אבל מישהו כאן שכח את זה ונשבה בקסמי הדריבל והמבצע האישי. במקום לבחור בשחקן השנה בעולם, הבוחרים מציבים בראש הרשימה את מי שלדעתם נהנה מהיכולת הטובה ביותר. התארים הקבוצתיים יכולים ללכת לעזאזל.

לחלק גדול מאוהדי הכדורגל קשה להבין את החשיבות של 'כדור הזהב' כי הם יוצאים מדי סוף שבוע לעודד קבוצה, אבל מצד שני זוהי ההזדמנות של השחקנים לזכות גם במשהו אישי, בהכרה ביכולת האינדיבידואלית שלהם ולא בהיותם עוד בורג במכונה. השאלה היא אם זוהי המהות של הספורט הפופולרי בעולם ובעיקר מדוע הפרס הזה כל כך נחשב ונחשק.

רונאלדו, מייקל אואן, אנדריי שבצ'נקו ורונאלדיניו זכו במילניום הנוכחי ב'כדור הזהב' כחלק מפולחן האישיות שנעשה להם בכלי התקשורת ברחבי העולם. הם מכרו חולצות במזרח הרחוק, הם זכו בחוזי פרסום שמנים, הם היו פני הכדורגל, הם היו גדולים יותר מהמועדון והם עזבו אותו. ההתרסקויות שלהם אחד אחרי השני אולי הוכיחו שלבחור בשחקן בודד זה טוב ויפה, אבל שכשפרס כזה זוכה לכל כך הרבה הדים ותגובות, זה מתחיל להיות מכוער.

המציאות, עם זאת, אחרת, והרבה פחות רומנטית. דבר אחד בטוח - גם אם זו לא המהות של הכדורגל, זהו בהחלט הכיוון. הכדורגל הוא כבר מזמן לא רק ספורט, אלא גם ובעיקר חברה כלכלית שנשענת על מותגים, ו"כדור הזהב" הוא רק אחד מהסממנים של השמת הכדורגלנים במרכז, גם אם לפעמים זה על חשבון המועדונים. לא פלא, למשל, שעל אף שהוא זכה בארבע אליפויות בספרד, שלוש אליפויות באיטליה ופעם אחת בליגת האלופות, לואיס פיגו, שחקן שעבר מברצלונה לריאל מדריד כשהיה בשיאו, הגדיר פעם את הזכייה האישית שלו ב"כדור הזהב" בשנת 2000 כרגע הגדול בקריירה שלו.

ופאולו מאלדיני? "זה יכול היה להיות נחמד לזכות בתואר הזה, אבל זה לא מה שגרם לי להילחם על המגרש לאורך הקריירה שלי", אמר השחקן הוותיק לפני חודש, "לעולם לא הייתי מוותר על אליפות או על זכייה בליגת האלופות בשבילו. מבחינתי הרעיון בכדורגל הוא לזכות בדברים עם הקבוצה".