המיוחל

אחרי ה-0:2 של צ'לסי על סטוק בתחילת אוקטובר, התמקם ג'ון טרי בעמדת הראיונות, אבל זכה להקנטות של כמה אוהדים מקומיים. הבלם ניגש לכיוונם ואחרי כמה רגעים של שיחה החל לחלק חתימות ואפילו ויתר על חלק מהאימונית שלו לטובתם. הבלם סיים את האירוע עם בקבוק בירה שניתן לו מידי אחד מהאוהדים ועם קריאות "ג'ון טרי, ג'ון טרי" מצידם של אלו שרגע לפני כן הקניטו אותו.

טרי לא שתה את הבירה, הוא נתן אותה לאפסנאי של צ'לסי, אבל הפלאשים של המצלמות קלטו אותו אוחז את הבקבוק. אלכוהול הוא נושא עדין בכדורגל הבריטי, אבל כשפליפה סקולארי נדרש לסוגייה, הוא לא התבייש להצהיר שמצידו השחקנים זכאים לחופש מוחלט בשעות החופשיות שלהם. "ביום שאחרי משחק השחקנים חופשיים. אני לא שוטר", פסק והוסיף: "המקרה הזה מראה על האישיות של ג'ון טרי. הוא עמד בפני קבוצה של אוהדים שהקניטו אותו, אבל צעד לעברם ופתר את המצב".

ז'וזה מוריניו היה אבי ההצלחה של צ'לסי בשנים האחרונות, אבל לצידו עמדו כל העת ג'ון טרי ופרנק למפארד. הכדורגל של הקבוצה היה עוצמתי, אבל היה שם משהו אחר שהפך את הקבוצה הלונדונית לסיפור כל כך מוצלח. הלכידות וגאוות היחידה. המאמן הפורטוגלי נהנה מיחסים נהדרים עם חלק גדול מהשחקנים ובעיקר עם שני המנהיגים, צמד האנגלים הבינלאומיים. מסתבר שהיחסים הללו היו תנאי חשוב מאוד בהצלחה של הקבוצה.

על פי החודשים הראשונים שלו בתפקיד מאמנה החדש של צ'לסי, נראה שפליפה סקולארי הכין את שיעורי הבית שלו. בינתיים ניתן לראות איך המאמן והשחקנים שמנהיגים את הקבוצה חולקים שבחים הדדיים ופומביים אחד לשני והסיפור של טרי והבירה הוא רק דוגמה אחת. "המשפחה של סקולארי", קראו לנבחרת של המאמן בפורטוגל ונראה שכשלושה חודשים בתוך עונת 2008/9 גם צ'לסי הפכה למשפחה של הברזילאי.

אחרי 12 מחזורי ליגה ניצבת צ'לסי בפסגת הליגה. המקום הראשון לא זר לה, אבל הדרך דווקא כן. 29 שערים (מקום ראשון בליגה) שכללו גם שתי חמישיות ורביעייה אחת, גרמו לפרשנים וליריבים להפליג בשבחים. היה כבר מי שהגדיר את הקבוצה כ"ברזיל הכחולה" ומאמן בלקבורן, פול אינס הוסיף: "עם מוריניו, צ'לסי הייתה אחת מהקבוצות הטובות בעולם, אבל עכשיו היא גם משחקת כדורגל אטרקטיבי. צ'לסי מתחילה לשחק כדורגל יהיר כמו מנצ'סטר יונייטד וארסנל וזה הפך אותה להיות מאוד מסוכנת. תחת סקולארי זו כבר רמה אחרת".

כשהברזילאי נחת בסטמפורד ברידג' הוא סיפר שהוא לא מבין למה הקבוצה כל כך לא פופולארית והצהיר שהוא "רוצה להפוך את צ'לסי לקבוצה שיאהבו בכל העולם, כמו ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד". הדרך לשם עדיין רחוקה והברזילאי הודה בעצמו שבלי היסטוריה כמו זו של מועדונים אחרים זה עלול לקחת שנים, אבל הצעדים הראשונים נעשים בימים אלו.

סקולארי הביא את הכדורגל שלו וסיפר על הזמן הרב שהוא מעביר באימונים בהשמת דגשים על הנעת כדור מהירה ומדויקת, אותה אחת שיוצרת את הכדורגל היפה, אבל ההצגות של הקבוצה, ומנגד הפגיעות שלה שבאה לידי ביטוי בהפסד ביתי ראשון אחרי כארבע שנים (1:0 לליברפול) מסמלות את האנושיות שהמאמן הברזילאי הכניס בה הרבה יותר מאשר פאן מקצועי זה או אחר. זו כבר לא המכונה של מוריניו, זו פשוט קבוצה כדורגל מצוינת.

הכדורגל אם כן שונה, אבל מצד שני, בין צ'לסי של מוריניו לצ'לסי של סקולארי גם עוברים לא מעט קווי דמיון. שתיהן קבוצות רגישות שמונהגות על ידי מאמנים אמוציונאליים ומלאי חוש הומור, שתיהן יגנו על השחקנים שלהן אלא אם כן הם יסרחו ולמרות ההבדלים באטרקטיביות, שתיהן קבוצות מנצחות. כך, אם כן, ההצלחה של הלונדונים לא מגיעה דווקא ברגליים של השחקנים ובכמות השערים, אלא בראש ובהרגשת הלכידות.

10 מ-29 שערי הליגה של צ'לסי העונה הגיעו מהרגליים ומהראש של ניקולס אנלקה. עם החלוץ הצרפתי תמיד צריך לסייג את הדברים, אבל כשלושה חודשים בתוך העונה השינוי שלו מספר טוב יותר מכל סיפור מהכל על השינוי בצ'לסי ועל הדמיון לתקופת מוריניו.

כשהוא אימן את נבחרות ברזיל ופורטוגל, פליפה סקולארי נעזר ברגינה ברנדאו, פסיכולוגית ברזילאית שיעצה לו כיצד לנהוג עם השחקנים כקבוצה וכבודדים. במולדתם קיימו השניים שיחות קבוצתיות בהן דיברו כל השחקנים. בפורטוגל המצב היה שונה וחלק גדול מהשחקנים העדיפו לשתוק. "שם היא אמרה לי לעבוד איתם קודם כל בצורה אינדבידואלית ואחר כך כקבוצה", סיפר המאמן, "עכשיו שלחתי לה פרטים על השחקנים בצ'לסי והיא תייעץ לי כיצד לנהוג איתם".

אנלקה היה אחד מהשחקנים הראשונים אותם סימן המאמן החדש של צ'לסי. "אנחנו צריכים להכניס בו אש", התייחס המאמן לצרפתי בפתיחות כבר באמצע אוגוסט, "אני צריך לעבוד על הראש שלו כי יש לו איכויות מצוינות. הוא שקט וביישן ומה שאני צריך ממנו זה שהוא יהיה יותר אגרסיבי. באחד על אחד קשה מאוד לעצור אותו, אבל לפעמים הוא מוותר. אני רוצה לשנות את דרך המחשבה שלו".

אנלקה שבע מרורים מאז הגיע לקבוצה הלונדונית באמצע העונה שעברה, אבל כשסקולארי הבין בקיץ שעתידו של דידייה דרוגבה בקבוצה איננו ברור ושפנקס הצ'קים של הבוס אברמוביץ' כבר לא פתוח כבעבר, הוא החליט לקחת את החלוץ כפרויקט. הצרפתי נשאר למרות הקיצוץ בסגל ואת התוצאה לעבודה הפסיכולוגית שהמאמן עשה איתו, ניתן לראות על המגרש. סקולארי פשוט החליט להבהיר לשחקן הרגיש שהוא חלק מהמשפחה שסימנה לעצמה מטרות משותפות.

מעל ראשו של פליפה סקולארי ממשיף לרחף הצל של מוריניו. הברזילאי יודע שהוא יתקשה להיפטר מההשוואות ובינתיים הוא נלחם בהן באמצעות התוצאות. עם זאת, בין שני המאמנים קיים אותו דמיון שסובב בעיקר סביב ההשפעות המנטליות שלהם על הקבוצה, היכולת ללכד את השחקנים ולהעניק להם תחושת שליחות. הסגל עדיין מורכב מהשלד הרחב שהצעיד את הקבוצה להישגים ולכן, יותר מכל מאמן אחר, סקולארי היה האיש הנכון, בזמן הנכון, מבחינתו ובעיקר מבחינת הקבוצה.

"חבורת שחקנים פנטסטית כזו זקוקה למנהיג שכבר רשם הצלחות גדולות", פירט שחקן העבר טוני קסקרינו בטור ל'סקיי', "אני חושב שסקולארי הוא האישיות אותה צ'לסי הייתה צריכה. היה להם את מוריניו, זה נגמר ועכשיו הם העסיקו מאמן שאני לא חושב שאפשר להתווכח על ההישגים שלו בעולם הכדורגל".

מאמנים אגדיים כמו בריאן קלאף, אלכס פרגוסון ואחרים, כבר הוכיחו בעבר שלא תמיד צריך מוח אנליטי, גאונות טקטית או את השחקן הטוב בעולם בכל עמדה כדי להצליח בכדורגל האנגלי. לפעמים לרוח הקבוצתית והתחרותית יש את המשקל הכבד ביותר וזו הייתה הגדולה של מוריניו.

צ'לסי עדיין שרויה תחת ההתלהבות של התחלה חדשה. אחרי עונה ללא תואר תמיד קיים הרעב לבוא מאחור ולהכות, אבל שחקנים עוד יפצעו, מנצ'סטר יונייטד עוד תתקרב וליברפול עוד עשויה להפוך למועמדת אמיתית לאליפות ולא רק להשמיע קולות כאלו. העונה עוד ארוכה, אבל התחושה שיש מנהיג בחדר ההלבשה וששוב יש מאמן שמתנהג כמו ראש המשפחה, גורמת להרגשה שצ'לסי חזרה לנוסחה המנצחת.

sagivbaram@walla.co.il