וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הליגה הטובה בעולם

שמוליק ניל"י

27.8.2008 / 14:30

ערב פתיחת הלה-ליגה בספרד, כשמשקללים כל הפרמטרים שבונים איכות של ליגה – אופי, סגנון, מהות, כשרון, תחרותיות, כוח חברתי ולהט תרבותי – אין מנוס מהמסקנה שבכותרת

בכל שנה, שובה של הליגה הספרדית גורמת לי להתרגשות ששקולה כמעט להתרגשות של רונאלדו במזנון אכול כפי יכולתך. הסיבה העמוקה באמת נמצאת מחוץ למגרש. גם אם אפשר להתווכח עד אין קיץ על איכות הכדורגל, דבר אחד ברור כמעט מאליו: אף ליגה אחרת, כולל אנגליה ואיטליה, לא מתקרבת לחשיבות העצומה של הכדורגל הספרדי כתופעה סוציולוגית. המשחק הרבה יותר מעניין, פשוט כי הוא הרבה יותר ממשחק. העובדה הזו מקנה לדיון על "הליגה הטובה בעולם" נופך אחר לגמרי.

מיליונים מול אלפים

במאי 94' זכתה מנצ'סטר יונייטד בגביע האנגלי ובאליפות – הישג שהתרחש רק שלוש פעמים לפני כן בכל המאה העשרים. כמה אוהדים הגיעו לקבל את פני הקבוצה? אלפים בודדים. כעשר שנים לפני כן, בקיץ של 1983 ובקיץ שלאחריו ב 1984, חגגה אתלטיק בילבאו שתי אליפויות רצופות. כמה אוהדים הגיעו? יותר ממיליון בני אדם (בכל אחת מן השנים). ההבדל העצום במספרים נעוץ כמובן בסיבות של הזדהות רגשית. הסופר הבאסקי לואיס דה קסטרסאנה כתב על יום החגיגות במאי 1984: "בבילבאו הייתה אתמול יותר מהמולה המונית ויותר מחגיגה. זו הייתה חוויה. זו הייתה התאחדות של עם וקבוצתו, ובאופן שורשי התאחדות של עם עם עצמו... אתלטיק היא אנחנו". גם עם כל ההצלחה הספורטיבית שבעולם, במנצ'סטר לא הייתם יכולים לשמוע משפט דומה.

בפברואר 2002 התפרצו עשרות אוהדי בילבאו למגרש במהלך משחק מול ריאל מדריד כאשר הם נושאים שלטים למען עצמאות באסקית. איש כמעט לא הופתע: לא מעצם התרחשות האירוע ובעיקר לא מכך שהתרחש דווקא במשחק מול ריאל, הנתפסת עדיין כמייצגת את 'הממסד' שדיכא את הבאסקים. אירוע כזה היה תלוש לחלוטין מן המציאות בכל אחת מהליגות הגדולות האחרות של אירופה.

אם נמשיך באותו כיוון, נדמה שכמעט ואין צורך להסביר מדוע היריבות בין ריאל לברצלונה, למשל, היא היריבות הגדולה ביותר בכדורגל העולמי. באף אחת מהליגות הבכירות של היבשת (לא, סקוטלנד לא נחשבת) אין אותה כמות של דם רע, או של "מורבו", כפי שאוהבים לכנות זאת בספרד, כמו זו שניכרת כאשר ריאל ובארסה עולות למגרש. אף פעם לא מדובר רק במה שקורה על כר הדשא - גם שנים אחרי עידן פרנקו, גם כאשר שחקנים כמו פיגו לא מהססים לחצות את הקווים.

כפי שהסביר פעם בחדות אחד מאוהדי ברצלונה בזמן שריאל עלתה לדשא בקאמפ-נואו: "אלו לא שני מועדונים. אלו שתי אומות, שני עמים, שתי דתות." אין פלא שבאתר של "מארקה" תוכלו למצוא גם היום, כמעט ארבעה חודשים אחרי הקלאסיקו האחרון, פינה מיוחדת עם וידאו של המשחק וכמובן של הפאסיו, משמר הכבוד המפורסם, אותו נאלצו שחקני בארסה להעמיד עבור ריאל. אפשר להניח בביטחון שאותה פינה תתקיים בערך עד סוף הדורות: לאור ההזדהות הפוליטית המובהקת של העיתון, שמעולם לא הסתיר את מחויבותו לימין האנטי-בדלני, פשוט אין שום אפשרות אחרת.

פיאסטה קולקטיבית

אולם מי שחושב שהעניין והרגשות סביב המשחק מסתכמים במשולש השנאה בין בילבאו, מדריד וברצלונה טועה ובגדול. גם כאן מארקה מהווה דוגמה מצוינת. מדובר בעיתון שעוסק אך ורק בספורט, עד כדי ירידה אובססיבית לפרטים מופרכים (כולל מה אכלו שחקני ריאל לארוחת בוקר). מדובר גם בעיתון הנמכר ביותר במדינה, ובכלל זה יותר מעיתונים 'רציניים' המכסים לצד ספורט גם אקטואליה, כלכלה ונושאי יום יום אחרים, דוגמת אל-פאיס היוקרתי.

נתוני התפוצה והמכירה של מארקה אינם מקריים. הכדורגל הספרדי ממלא פונקציה חברתית חיונית. דאלי, פיקאסו, גאודי, לורקה – כל אלו אינם עוד, אבל המשחק קיים וטוב שכך. כפי שתיאר זאת העיתונאי פיל בול: "המשחק מאחד ארץ מפולגת מכל בחינה אחרת בטירוף קולקטיבי של דיבור, דיבור ועוד דיבור. אתה יכול להתחיל שיחה על כדורגל עם זר מוחלט בכל באר, בידיעה ברורה שהוא יענה לך. או היא, מכיוון שהמשחק כאן פחות מדיר נשים. כולם מכירים את הסוגיות ולכולם [ולכולן] יש דעה."

בתוך הטירוף הזה מתבלטת הנטייה הרווחת בספרד – לצייר הכל בשחור או בלבן. בלי אמצע. בלי אפור. אין מקום לספקות או לעמדות ביניים. זר שיביע ספקות שכאלו בשיחה מקרית, על כדורגל או על כל נושא אחר, יושתק מיד. השופט איתנו או שהוא בעדנו. השחקן נפלא או שהוא איום ונורא. היריבה מרשימה או בזיונית. כמובן שגם במדינות אחרות ההתייחסות לספורט, במיוחד מצד התקשורת, יכולה להיות מוקצנת, אבל בכדורגל הספרדי העניין בולט במיוחד משום שהוא משקף גם נטייה כללית של חברה שמתעקשת לקיים סתירות מובהקות בחיי היום-יום: מקובל לחלוטין ללכת לכנסיה ביום ראשון בבוקר בלבוש חסוד, לנהוג לפי כל כללי הטקס, להבטיח לאל התנהגות טובה, מלאת צניעות ומוסר, ובראשון בערב לקלל במגרש ללא טיפת רחמים את השופט ואת כל הוריו וצאצאיו עשרה דורות אחורה וקדימה.

לצופה מבחוץ כל זה מהווה חדשות נפלאות, כי זה אומר שהסתירות הללו מבטיחות עוד יותר כי המשחק תמיד יהיה גדול מהחיים, בין אם תדבר עליו עם בחור בגילך או עם קשישה בת 70. הדבר נכון במיוחד כאשר מצרפים את הזיקה הספרדית (שעברה גם לדרום אמריקה) ל"מולדת הקטנה" – לאזור ולעיירה ממנו מגיע הפרט וגם קבוצת הכדורגל האהודה שלו. המשחק נצבע בצבעים עזים כל כך לא בגלל העבודה הקפדנית של עורכי ההיי-לייטס (כפי שקורה בפרמייר ליג) אלא פשוט בגלל שאלו הצבעים בהם האוכלוסיה צובעת אותו. מייקל רובינסון, שחקן העבר האנגלי ששיחק בספרד (באוסאסונה) וחי בה מזה שנים, מארח את אחת מתוכניות הכדורגל הפופולריות ביותר במדינה, "היום שאחרי" El dia despues)). לא מדובר בסיכום מחזור בוני-גינצבורגי, אלא בדיון ייחודי באופן בו מסורות, חגיגות ואנקדוטות ייחודיות מכל רחבי המדינה משתלבות באופן טבעי במשחק. אפשר להניח שפרנקו מתהפך בקברו באופן קבוע, אחת לשבוע.

מול כל זה האלטרנטיבות מחווירות. באנגליה אולי אוהבים מאוד את המשחק, ובעבר הוא גם ביטא פערים מעמדיים, אך כיום, בעידן הגלייזרים, ההיקסים והאברמוביצים', מדובר, בסופו של דבר בעניין ספורטיבי בלבד. בספרד, בניגוד לאנגליה, קיים במועדוני העל מנגנון נוגד-אוליגרכים: מבנה בעלות דמוקרטי למועדונים, המהווים עמותות הנשלטות על ידי חברי המועדון. אלו בוחרים את ההנהלה בבחירות הזהות לחלוטין לבחירות לנשיאות מדינה, כולל כמובן הבטחות בחירות, מתקפות אישיות ושאר מאפייני בחירות לאומיות. כך האוהדים מתבלטים לא רק בתצוגות נפלאות במגרש, כמו באנגליה, אלא גם במעורבות העמוקה בניהול המועדון. באיטליה האוהדים מתבלטים בעיקר כאשר הם מדליקים אבוקות והולכים מכות; למען האמת, דווקא בגרמניה האוהדים מעורבים בכיוונים חיוביים יותר – אבל, בינינו, מי מרגיש בנוח מול המוני גרמנים צורחים ומניפים דגלים?

פחות שחיתות, יותר תחרות, ומדינה קנטלחו

אי אפשר לסיים בלי כמה מילים על האיכות הספורטיבית – למרות שכאן כמובן שהדעות יהיו חלוקות עוד יותר. בספרד יש הרבה פחות שחיתות ואלימות מאשר באיטליה ולעומת זאת הרבה יותר תחרותיות מאשר באנגליה. גם אם ברצלונה וריאל מדריד מהווים את שני הכוחות הגדולים המסורתיים במשחק, קבוצות שונות אכן מסוגלות לקום ולערער על הדומיננטיות שלהן בתקופות מסוימות, כפי שעשו דפורטיבו וולנסיה בסוף שנות ה 90' ותחילת העשור הנוכחי, וכפי שתעשה אולי סביליה (וויאריאל? ואתלטיקו?), בשנים הקרובות. בניגוד לכל זה, אפשר לדבר עד מחרתיים על מספר הקבוצות האנגליות בחצי גמר ליגת האלופות, אבל בסופו של דבר גם שם יודעים שארבע הקבוצות הגדולות הן פשוט ליגה בפני עצמה – ומודים בזה במפורש.

רמת התחרותיות הגבוהה יחסית בספרד נובעת בין היתר מהשטף הקבוע של יהלומים בלתי מלוטשים (וגם כישלונות איזוטריים ומשעשעים) מדרום אמריקה, הנמשכים לאקלים, לתרבות ולשפה, שטף שמכניס אלמנט של הפתעה ופוטנציאל שכונתיות יפה למשחק. ריאל ובארסה תמיד היו ותמיד יהיו שני מועדוני העל, אבל כל מי שעוקב אפילו לעיתים רחוקות אחרי הליגה הספרדית יודע שביום נתון, כל קבוצה אכן יכולה לנצח כל קבוצה (כולל לבנטה בעונה שעברה). לכן, אם תציבו את קבוצות ספרד ל"קרב עשר" (או עשרים) מול קבוצות הליגה האנגלית או אפילו האיטלקית, אפשר להמר בביטחון שהתוצאה תהיה לטובת הספרדים. כל זה מוצלח מספיק בכדי לקבל בהבנה ואפילו בשמץ של חיוך את השופטים הגרועים באירופה, שמצטיינים בג'ל אימתני ובשמות מפוצצים (מדינה קנטלחו, למען השם) הרבה יותר מאשר בשיפוט.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל

"ליגת הכוכבים"

באיטליה כישרון התקפי עלול להיות משותק, לעיתים קרובות בברוטאליות. באנגליה הכישרון הזה נדיר והגנות מתקשות להתמודד איתו. בספרד, לעומת זאת, הטכניקה שופעת וההגנות מתאימות עצמן לכך. בניגוד לרוי קין ולרוב ההגנות האיטלקיות הן אפילו עושות זאת מבלי כוונה פלילית (אוקיי, אולי חוץ מולנסיה). אין זה מפתיע שרונאלדו המקורי הציג את עונת השיא שלו בברצלונה והיה צריך לעבור לאינטר כדי להיפצע שוב ושוב. כריסטיאנו רונאלדו הוא שחקן מצוין, אבל קשה לדמיין אותו מבקיע 42 שערים בעונה ספרדית, פשוט בגלל שהיה מתמודד מול בלמים טובים בהרבה מאשר דברים כמו לדלי קינג (זה לא מקרי שריו פרדיננד משחק איתו באותה קבוצה).

מול קינגים למיניהם יכלו שחקנים כמו דייויד בקהאם, למשל, להסתיר מגבלות טכניות, שנתגלו במלואן בספרד. סיכויו של בקהאם לעבור שחקן היו ונותרו נמוכים מהסבירות שגוטי יצליח לספור עד עשר בניסיון אחד. בספרד טכניקה אישית היא חלק מרכזי ביותר בסגנון המשחק. זוהי אחת מהסיבות לכך שהכוכבים הגדולים באמת של עולם הכדורגל הגיעו לשיאם בספרד - ריבאלדו, פיגו, רונאלדיניו, רונאלדו, זידאן ועוד רבים וטובים. זוהי גם הסיבה למשיכה של כוכבים כמו קאקה ואותו כריסטיאנו רונאלדו לספרד.

אבל בסופו של דבר, הקסם האמיתי של הכדורגל הספרדי טמון במשמעות העמוקה של ביצועי אותם וירטואוזים. היטיב להעיד על כך יוהאן קרויף, אחד מן הגדולים ביותר בשרשרת הענקים שהרוויחה עבור הליגה הספרדית את הכינוי "ליגת הכוכבים" (Liga de las Estrellas). כאשר נשאל האם כשחקן ברצלונה האם לא נרתע מכך שהמועדון בו שיחק היה 'יותר ממועדון כדורגל', השיב קרויף: "זהו אתגר, אך אתה יודע כאשר אנשים מעודדים אותך ביום המשחק שכשאתה משחק היטב ומנצח יש לכך משמעות רבה יותר עבורם מאשר ההנאה הפשוטה מן הניצחון. הכדורגל הוא לא רק משחק; לא מדובר רק באנשים ביציע...אתם יודעים מה הרשים אותי יותר מכל כשזכינו באליפות? הם [האוהדים] לא אמרו "מזל טוב" – הם אמרו "תודה". זה היה באמת משהו מיוחד שתמיד יישאר איתי. זה היה כל מה שאמרו: "תודה", בכל מקום...זה הותר רושם עמוק מאוד". הרושם הזה קיים גם היום – והוא זה שהופך את לה-ליגה לטובה בעולם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully