טורניר הכדורסל של אולימפיאדת אתונה יצא לדרך ב-15 באוגוסט, 2004. נבחרת פורטו ריקו הקטנה פגשה את נבחרת ארצות הברית - ה"דרים טים", הנבחרת הטובה בעולם, הפייבוריטית מספר אחת לזכות זהב. המשחק התחיל עם ריח של סנסציה באוויר: האמריקאים הגיעו נפוחים, מתנשאים, מלאי זלזול, ונתקלו בהיפך המוחלט - יריבה עיקשת, מוטרפת, משוגעת, שנלחמת על כל כדור. תוצאת המחצית היתה אחת ההיסטוריות בתולדות טורנירי הכדורסל האולימפי - 27:49 לפורטו ריקו.
האמריקאים, שלא הפסידו משחק באולימפיאדה מאז 1988, ידעו שהם חייבים לחזור למשחק ולמנוע את ההשפלה. זה בדיוק מה שהם עשו. עם שש דקות לסיום, הורידו שחקניו של לארי בראון את הפער לשמונה הפרש בלבד. חוסר הנסיון של פורטו ריקו החל פתאום להיראות, המומנטום היה לחלוטין בצד האדום-לבן, אבל אז נכנס לתמונה קרלוס ארויו.
הוא הוריד את השעון עד השניות האחרונות, ושיחרר שלשה אדירה שהחזירה את הפער לדו-ספרתי, וסגרה את הסיפור. הרגע הזה - לבטח, הרגע הגדול בחייו - היה אולי המכונן בקריירה של הרכז הפורטו ריקני: כשכולם ברחו מהכדור הוא בא וזרק זריקה משוגעת. היא נכנסה, אך באותה מידה היתה יכולה לצאת. במידה מסוימת, זו כל הקריירה של קרלוס ארויו במשפט.
"זה היה פוקס", ארויו הודה לאחר המשחק, אותו סיים עם 24 נקודות, 7 אסיסטים וניצחון עצום 73:92 על האמריקאים. באותו הרגע הפך הרכז הדינאמי לאטרקציה הגדולה של אולימפיאדת אתונה. אמנם ארויו הגיע לאחר העונה הגדולה ביותר שלו ב-NBA, כשהעמיד במדי יוטה 12 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק, אך כבוד, הערכה וחשיפה תקשורתית לא קיבל, או יקבל, כמו אותו שבוע מופלא באתונה. הוא הוביל על גבו נבחרת פורטו ריקנית לא מוכשרת או פיזית כל הדרך לרבע הגמר, תוך שהוא קולע 18 נקודות למשחק.
לאחר האולימפיאדה חזר ארויו ליוטה, הפעם כבר לא מעמדת האנדרדוג. אלא שבאופן מעט פרדוקסאלי, אותו טורניר גדול שנתן באתונה סימן התחלה של ירידה מסוימת של הרכז הכה מדובר. באמצע העונה הוא הועבר לדטרויט, ותחת המנטאליות הקשוחה וההגנתית של הפיסטונס לא ראה דקות משחק מרובות לאורך שתי העונות שבילה בשורותיה. לקראת סוף עונת 2005/2006 הועבר שוב ארויו לקבוצה אחרת. הפעם לאורלנדו מג'יק. באופן לא מפתיע, גם שם הוא לא הצליח לשחזר את התקוות הגדולות שתלו מיליוני אנשים שצפו בו מכסח את האמריקאים.
רק תנו לו פיק אנד רול
קרלוס אלברטו ארויו ברמודז נולד בפאג'ארדו שבפורטו ריקו ב-30 ביולי, 1979. הוא החל לשחק בקבוצה המקומית, משם עבר לשחק עם אגדה פורטו-ריקנית אחרת, חוזה אורטיז. לאחר שזכה בארבע אליפויות רצופות, החליט ארויו להמשיך הלאה בקריירה שלו, והצטרף למכללת פלורידה אינטרנשונל. הרכז בילה שם ארבע שנים מלאות, והעמיד מספר שיאים שלא נשברו עד היום, ביחד עם ממוצעים כוללים של 16 נקודות ו-4.6 אסיסטים למשחק.
ואז הגיע רגע הדראפט. ארויו, ששיחק במכללה קטנה ולא מתוקשרת במיוחד, קיווה לשמוע את שמו מהמיקרופון המוצמד לחולצתו של דייויד שטרן, אפילו בסיבוב השני, אך לשווא. הרכז הפורטו ריקני לא נבחר בדראפט, והיה צריך להוכיח את עצמו בחוזים קצרי-טווח שקיבל בטורונטו, ולאחר מכן בדנבר, עד שזכה לזוכה המובטח הראשון שלו, ביוטה ג'אז בעונת 2002/2003.
בקבוצה הנוכחית של מכבי תל אביב, עם רודני ווייט ומרכוס פייזר כשני שחקנים עם אופי גדול ואגו גדול עוד יותר, היה ברור כי הרכז שיגיע צריך להיות קודם כן, ובכן, רכז. לכן, שמו של ג'ייסון וויליאמס - תלוש ולא מקושר למציאות ככל שהיה - הרגיש די הגיוני. קרלוס ארויו הוא לא ג'ון סטוקטון, אותו החליף ביוטה בעונתו הראשונה. הוא לא בדיוק רכז טבעי, לא תמיד מעדיף את החברים. באופן לגמרי לא אירוני, את המשחקים הטובים ביותר שלו הוא נתן במדי נבחרת פורטו ריקו, שם היה השחקן המרכזי היחיד, שם היה יכול לקבל את כל ההחלטות לבדו, שם יכול היה לזרוק כמה שרק רצה.
ב-NBA, שם נדרש להיות שחקן משני, זה היה קצת מסובך יותר. לכן תקופתו בדטרויט היתה מאכזבת. לכן שלוש השנים שלו באורלנדו היו מעט בינוניות, אפילו מאחורי ג'אמיר נלסון, שאכזב בעצמו בשתי העונות הראשונות שלו בליגה. לארויו אופי של סקורר, שלאורך זמן למד ולומד כיצד לשחק עם חבריו. הוא משחק עם תשוקה עצומה למשחק, ולא פעם יעדיף את המסירה המתוחכת, בעין עקומה או מאחורי הגב. קבלת ההחלטות שלו היא מעט מפוקפקת לעתים, אך במדינה שמוקירה תרגילי פיק אנד רול, ארויו יכול לפרוח.
נשאר עם הרגליים על הקרקע
הוא קלעי לא רע, אך את רוב מהלכיו הטובים מייצר מכדרור - אם בהתקפת מעבר או בהתקפה מסודרת. באם יכתיב אפי בירנבוים סגנון משחק איטי, כפי שעשה בשתי העונות האחרונות בבני השרון, הרי שהוא יאבד מעט מהאפקטיביות של הרכז התזזיתי. בצד ההגנתי זה כבר סיפור אחר. ארויו מעולם לא נחשד כשומר גדול, אך זה היה מול שחקני NBA. לא מדובר במקרה של שחקן עצלן שפשוט לא מנסה. נגד הרכזים של אירופה ייתכן ונראה שומר סביר, אבל כל זה תלוי בנקודה הבאה, שעשויה להכריע את העונה של מכבי תל אביב. זו שתקבע האם הקבוצה הזאת הולכת לפיינל פור.
כאמור, בקבוצה הנוכחית של מכבי תל אביב יש לא מעט אגו. פוטנציאלית, מדובר בקבוצה לא פשוטה בכלל, ולמרות שאנשים מתעקשים לפמפם לנו לווריד 24/7 כי "אפי בירנבוים הוא מאמן של שחקנים בעייתיים", לאמן את רודני ווייט, מרכוס פייזר ובמידה מסוימת, גם טריי סימונס באותה קבוצה זו בעיה. קל לחשוב שקרלוס ארויו רק יוסיף אש למדורה הזאת, אך למרות שהרכז מגיע על תקן השחקן היקר ביותר בכל הזמנים במועדון, ספק אם כך יהיה. למרות קריירת NBA לא רעה, ושם בינלאומי מצוין, קרלוס ארויו הוא בחור טוב. השתן לא עולה לו לראש, כי יש לו דברים חשובים יותר שם.
הוא התנדב באין ספור משחקי ראווה, תרם סכומים גדולים לקרנות ציבוריות ולאומיות כאלה ואחרות במולדתו, וערך - הקיץ הזה, כמו במספר קיצים קודמים - מחנה כדורסל לילדים במדינתו. לאורך השנים, הוא השתתף בקמפיינים במלחמה נגד איידס, תרם לבתי ספר רבים, וב-2003 אפילו ביקר בבית הלבן עם אישתו, במסגרת חודש המורשת ההיספנית בארצות הברית. ארויו נבחר, בזכות התרומה הרבה שלו לקהילה. במידה מסוימת, לא חשוב כמה גדול הוא היה ב-NBA - או באותן שבועיים מופלאים באתונה - הוא תמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע.
צריך להבדיל את סגנון משחק הפרוע לעתים, מהאישיות שלו. ארויו הוא קודם כל בנאדם. פטריוט אמיתי, אחד שמעולם לא הבריז לנבחרתו, ובטורניר הקדם-אולימפי האחרון, פציעה מנעה ממנו להשתתף במשחק המכריע, מול גרמניה, אותו הפסידה נבחרתו. איך הוא יתחבר לווייט, לפייזר, לאפי ולמערכת הלחוצה ומלאת האגו והציפיות של מכבי תל אביב, קשה לנחש. מבחינה מקצועית, דומה כאילו מדובר בשחקן הנכון במקום הנכון בזמן הנכון.
העונה של מכבי תל אביב תיפול ותקום על החיבור בין שלושת שחקניה המרכזיים. במצב אופטימאלי, זה יכול להיגמר בפיינל פור. הגירסה הפסימית יכולה להוביל לעונה נוספת של דשדושים באירופה, של מאבקי אגו בלתי פוסקים. אבל דבר אחד ברור כשמש לאחר החתמתו של קרלוס ארויו במכבי תל אביב: בשנייה אחת, העונה הזו הפכה מרתקת פי כמה.