פטריוטיות בדולר

ג'ורג' ברנארד שו – סופר, מחזאי, זוכה פרס נובל לספרות – הלך לעולמו לפני למעלה מחמישים שנה. לפני כן, הוא הספיק לסכם במשפט אחד, לכאורה פשוט, את כל עיקרון הפטריוטיות על רגל אחת. "פטריוטיות היא השכנוע העצמי כי המדינה שלך טובה מכל האחרות, מכיוון שבה נולדת", כתב, ואחרי כמה שנים הלך לעולמו, משאיר מאחוריו פיסות גאונות. אלא ששו היה אירי, בחייו ובמותו, וסביר להניח שהרבה יותר קל להגות משפטים חכמים עם האנגאובר מוויסקי, תוך שאתה מביט בנוף הכי ירוק שברא מי שברא.

אבל הגדולה במשפט ההוא היא לא שאתה צריך וויסקי או ירוק בעיניים כדי לאהוב את המדינה שלך – אתה פשוט צריך להיוולד בה. ואת זה מקיימים יום יום, שבוע שבוע, שנה אחר שנה אחר שנה, שחקני נבחרת ארצות הברית בכדורסל. ולמען האמת, גם חלק נרחב מאוהדיהם, או סתם חבר'ה עם לאום זהה.

פטריוטיות בארצות הברית היא מעל הכל. האומה החזקה בתבל מרגישה כך תמיד, אך דווקא החזקים לעתים מרגישים צורך להראות את זה רגע אחר רגע, להוכיח. בין כבאים אמיצים ששרים את ההמנון במשחקי בייסבול לילדים בני שמונה שמדקלמים בוקר-בוקר את השבועה לדגל, אין הרבה זמן להתנהג באופן בלתי פטריוטי. אלא שבאומה הגדולה בתבל קיימים גם כאלה, מסתבר. לפני כחודש, בקי האמון, שחקנית WNBA, קיבלה הצעה לשחק בנבחרת רוסיה. האמון, ששיחקה בצסק"א מוסקבה והחזיקה באזרחות אמריקאית ורוסית יחדיו, החליטה להיענות להצעה, ולשחק עם הרוסים בטורניר הכדורסל באולימפיאדה הקרובה.

יום אחרי החלטתה, התקשרו נציגי הנבחרת האמריקאית, שלא ידעו על החלטתה, והציעו לה להשתתף במבחנים לנבחרות הפסים והכוכבים. האמון סירבה, מסיבותיה היא, והפכה בבת אחת לאויבת הציבור האמריקאי. הגדילה לעשות אן דונובן, מאמנת הנבחרת האמריקאית, שכינתה את האמון "בוגדת" ב"ספורסנטר" של רשת ESPN, מהדורת חדשות הספורט המובילה בארצות הברית. האמון השיבה כי החלום שלה היה לשחק באולימפיאדה, ולא ראתה עצמה מגשימה אותו במולדתה, לאחר שלא קיבלה זימון, והנה היא כבר בת 31.

כמובן שגם כסף רב היה מעורב בהחלטה של האמון, שזכתה לחוזה עתק במושגי כדורסל הנשים האירופאי ממוסקבה, אבל זו לא הנקודה. האמון אמרה שהיא אמריקאית בלב, אבל זה כבר לא שינה לאיש. ככה זה בארצות הברית: אתה בוגד אם אתה בוחר לשחק עבור נבחרת אחרת, אבל אם אתה לא משחק עבור הנבחרת שלך ככה סתם, כי אתה עייף או פצוע או רוצה לבלות את הקיץ על איזה חוף, זה בסדר. הדרך היחידה בה תצא צבוע מכל הסיפור, זה אם תשב יותר מדי זמן בשמש.

ככה היא, ארצות הברית של אמריקה. פטריוטית רק כשהיא רוצה, רק כשטוב לה. היא יכולה לתמוך במלחמה, כי החיילים שלה בחזית, ויום אחרי לצאת כנגדה, כי היא פוגעת בכלכלה. מדינה שבה יש כל כך הרבה מוסר כפול, עד שהוא נקרא "מוסר", בלי הכפול. וכעת, מספר ימים לפני פתיחת טורניר הכדורסל באולימפיאדה, עושה רושם כי ארצות הברית שוב – כלומר, שוב אחרי די הרבה שנים – בדרך לזהב. לפחות ככה זה מרגיש מהצד של השחקנים, של התקשורת, של הציבור. קשה לזכור מתי האומה הגדולה בתבל ידעה זמנים כה פטריוטיים.

אלא שהפטריוטיות האמריקאית הולכת יד ביד עם ההתנשאות האמריקאית. שו צדק במשפטו האלמותי, וסביר כי כל פטריוטיזם – אמיתי או מזויף – מורכב גם ממידה מסוימת של התנשאות (הרי כל אחד בטוח שהמדינה שלו הכי שווה, ושהאחרות שוות פחות), אך אצל האמריקאים מדובר בדוגמא הגורפת והמוגזמת של ההנחה. לפני אליפויות קודמות דיברו במחנה הנבחרת על לנצח בגדול. מדליית הזהב מעולם לא הועמדה בספק טרם האליפות – השאלה היחידה היתה ההפרש. בדיוק בגלל זה הגיעה הנבחרת עם הרכבים משונים לאליפויות – לעתים עם שחקנים שרק סיימו קולג', או כאלה שלא הוכיחו כי הם מהטופ של ה-NBA. כי, מה זה כבר משנה? את הקרואטים האלה, עם השמות שקשה לבטא, ננצח גם עם סטפון מארבורי ואמקה אוקפור. אנחנו אמריקאים, אחרי הכל.

וכך, דרך תחושת העליונות המזויפת והשגויה, כל אליפות עולם או אולימפיאדה בנו בארצות הברית סגל חדש. בזמן שבנבחרות אירופאיות אחרות קיים בסיס איתן וקבוע, עליו הן מוסיפות שחקנים צעירים מנבחרות העתודה, וממנו מאבדות שחקנים שפרשו, האמריקאים מחליפים את השחקנים כל אליפות – בדרך כלל אחרי כישלון. פתאום צריכים קלעי שלשות, כאלה שיפתחו את האיזורית, מנהל משחק טבעי, מישהו שיכול לשים נקודות בצבע. גם בשינויים הכה תכופים בסגל ובקונספט, מציגים האמריקאיים התנשאות ותחושת ביטחון, כאילו הכל יהיה בסדר. מה הפלא, אם כך, שההמשכיות היחידה שאופפת את נבחרת הכדורסל של ארצות הברית היא מחשבתית – בתחושת העליונות – ולא מבחינת הסגל עצמו.

אחרי מפלה נוספת שנחלו האמריקאים באליפות העולם ב-2006, החליטו האחראיים שדי, אינאף איז אינאף, ומעכשיו בונים סגל גדול. נבחרת דרים טים נוספת, אם תרצו. למעשה, בארצות הברית קשה לדבר על כדורסל ואולימפיאדה מבלי להזכיר את הדרים טים המקורית, זו ששחטה את העולם ב-1992. ובכן, הנה מבזק חדשות מהיר ומתומצת, אמריקאיים יקרים: זה היה לפני 16 שנה. אבל זה בסדר, כי הרי זה לא שהאמריקאים חיים בעבר המושלם – הם חיים בהווה הבינוני, ופשוט לא שמים לב לכך.

בניגוד לשחקני כדורסל אמריקאיים, שחיין, קופץ לגובה או מרתוניסט יודע שהאולימפיאדה היא פסגת הקריירה. שזו ההזדמנות שלו לקנות את עולמו, להוכיח שהוא הטוב מכולם. שחקני NBA לא רואים כך את האולימפיאדה, כי הדרך היחידה להראות שאתה הכי טוב בכדורסל האמריקאי היא לקלוע הרבה נקודות – ואם אפשר לשלב את זה עם זכייה באליפות, הרי שזה אידיאלי.

לכדורסל העולמי אין שום השפעה על מעמדך, בעיקר בגלל כי עבור האמריקאים, גם הפסדים באולימפיאדה ואליפויות עולם לא אומרות דבר. אוקיי, אז נפלנו מול פורטו ריקו, אבל אנחנו עדיין הנבחרת הטובה בעולם. סליחה – המעצמה הגדולה בעולם. דה בסט קאנטרי אין דה וורלד, מעוז החירות והחופש. עובדה: אף פעם לא ראינו אמריקאי מהגר לפורטו ריקו.

הנושא המרכזי שאופף את הסו-קולד "דרים טים" החדשה, הוא קובי בריאנט. "הוא רעב, הוא מפוקס, יש לו רק מטרה אחת בראש - זהב אולימפי", אומרים אנשים מסביב הנבחרת וכאלה שמסקרים אותה. ואכן, לפני כחודש, בראיון לאחד העיתונים, אמר בריאנט כי מדליית זהב חשובה לו יותר מזכייה באליפות ה-NBA. הו, הפטריוטית! האם ייתכן, אם כך, שזו רק ההופעה הראשונה של מר ארצות הברית בנבחרתו הלאומית? היכן התחבא לו הפטריוטיזם בשנים עברו? כנראה במקום גדול מאוד, אחד שאכלס גם את חוש השייכות והרצון לייצג את המולדת של קווין גארנט, טרייסי מגריידי, שאקיל אוניל ועוד. כולם – כמו גם שחקנים שוליים יותר כגון מייק ביבי, ריצ'רד ג'פרסון וריפ המילטון – הבריזו לנבחרת הלאומית, ולא פעם אחת. אבל הם עדיין בטוחים שהמדינה שלהם הכי שווה ומגניבה, רק שהפער בין התחושה הזו לבין הרצון שלהם לעשות איזשהו מאמץ עבורה, להבדיל מדירק נוביצקי ומאנו ג'ינובילי, למשל, הוא עצום.

היו תקופות, ממש לא מזמן, שלשחק עבור נבחרת ארצות הברית לא היה כבוד גדול. את הכבוד באמריקה היית משיג דרך פופולריות, ובינינו – מה מביא יותר פופולריות: משחק נגד נבחרת אנגולה, או פרסומת לנייקי ואחר כך אירוח בתוכנית אירוח לילית? שחקנים רצו לנוח, ולייצג את המדינה לא היה בראש מעייניהם.

בקמפיין הנוכחי כמעט ולא היו הברזות, כי הוא הפך למשימה לאומית. פתאום אמריקה צריכה להוכיח, שוב, כי היא הנבחרת הטובה מכולם – ובהפרש ענק, כי באמריקה הכל ענק – ובלהוכיח לאחרים אין ספק כי ארצות הברית מהטובות בעולם. ולא רק בכדורסל. ברגע שאגו נכנס לתמונה, משחק הכדורסל הוא שולי.

בראיון למגזין "טיים" – אחד הנקראים והנחשבים ברחבי המדינה – הבטיח לברון ג'יימס להביא את הזהב הביתה. האם אתם יכולים לדמיין סיטואציה דומה עם שאראס בליטא, ג'ינובילי בארגנטינה או פאו גאסול בספרד? כמובן שלא. בנוסף לעובדה שהם כמעט ולעולם לא מבריזים מנבחרותיהם, הם יבטיחו שיעשו הכל, שייתנו 110 אחוזים, שישחקו פצועים, שיירקו דם על הפרקט.

אבל להבטיח מקום ראשון? אף אחד לא עד כדי כך מלא בשחצנות, ביטחון עצמי והתנשאות כמו השחקנים האמריקאים. ולברון ג'יימס – אולי נושא הדגל של הכדורסל האמריקאי בעשור הקרוב – התנהג כמו ששחקן כדורסל אמריקאי מתנהג בשנים האחרונות: עם המון פטריוטיות זולה, התנשאות וביטחון עצמי שלאו דווקא קשור למציאות. ועד כמה שבזמן האחרון נבחרת ארצות הברית מנסה לברוח מהדימוי המתנשא, עושה רושם שבאותו זמן בדיוק היא רק משמרת אותו. אולי גם הפעם יגיעו שחקנים יוונים אלמונים ויתנו להם בראש במשך 40 דקות. זה, כמובן, לא ימנע מהאמריקאים להרגיש שהם עדיין הנבחרת הכי טובה בעולם גם לקראת אולימפיאדת 2012 בלונדון.