נושאים חמים

זה לא נגמר עד שהטורקי מתחיל לשיר

השוטרים האוסטרים התכוננו לכל תרחיש, עד שמוסטש טורקי עב כרס נעמד על במה מאולתרת והכריז: אנחנו בחצי גמר היורו, אוסטריה מקום 100 בעולם, עזבו אותם בשקט

דיירי האופרה פלאטץ בווינה לא ישכחו עד סוף ימי חייהם את הטייפון הקרואטי שזרם ביום שישי מהדנובה ואיים להטביע את המדרחוב היוקרתי שלהם במערבולת של זיעה, בירה והרבה שירי כדורגל בביצועם המרנין של אוהדים שיכורים. אפילו המוכרות האלגנטיות בחנויות מותגי האלפיון העליון חשו צורך לצאת מדי פעם, ולהגניב מבט לעבר הגברים העירומים שרקדו בכל פינה.

הזבניות המצודדות במיוחד אף התפנקו במחיאות כפיים סוערות ושריקות נלהבות באדיבות הקהל הקרואטי רווי ההורמונים, מה שבהחלט הרים להן את המורל. חולצות המשבצות נחטפו זה מכבר, ועקב דרישתם הבלתי מתפשרת של זאטוטים קרואטים בוכיים, נאלצו אבותיהם המתנדנדים לכתת רגליהם עד לחנויות "רולקס" ו"קרטייה", כדי לברר בייאוש אם במקרה נשארו חולצות משובצות לצד השעונים והתכשיטים. טורקים כמעט שלא נצפו באזור, חוץ מאלה שנאלצו למכור לקרואטים נקניקיות ודונר. דגלי הירח והכוכב אמנם הונפו בגאון בדוכני השווארמה שלהם, והם עצמם הבטיחו שטורקיה תנצח, אבל על פי המבט המזוגג בעיניהם היה נדמה שאת הקרב בצהרי היום הלוהט בווינה הם כבר הפסידו, וזה רק הראשון מבין שניים.

כמה שעות מאוחר יותר במנהרת השחקנים המובילה מהאוטובוס לחדרי ההלבשה באיצטדיון ארנסט האפל, סלאבן ביליץ' נראה כאחד מאותם משובצים שממשיכים את המשתה הגדול מהצהריים. העגיל הקרואטי ירד ראשון מהאוטובוס והוביל את הלהקה שלו בגאון, מפזר בלארג'יות חיוכים לכל עבר. מאחוריו, מצוידים במשקפי שמש והרבה פאסון, צעדו פיגורות כמו קובאץ', מודריץ' וראקיטיץ'. בטריבונות, הרוקנ'רול של המשובצים נמשך. הם השיגו רוב מוחץ ביציעים ובתורים לבירה. הכרוז באיצטדיון, שהשתדל להלהיט את שני המחנות, נאלץ לחפש בנרות את קריאות העידוד של הטורקים. בדקה ה-119 אפילו הוא הפסיק לנסות, אחרי שמודריץ' סידר לקלאסניץ' 1-0 קטן גדול. עיתונאים קרואטים נפלו זה על צווארו של זה, וביציעים החלו לחשוב איך מנצחים שוב את גרמניה.

אלא שאז נכנס למשוואה המספר הנוסף. אותו מושג חמקמק ומעורפל שבישראל ימשיכו לחפש עוד מאה שנה, ובמלה אחת - אופי.

אותו מבנה אישיות קשיח, שהחזיר את טורקיה מהקבר נגד שווייץ וצ'כיה, אותו חוסן מנטלי מעורר השתאות שגרם לקאמבק שלשום ברבע הגמר מול קרואטיה. או כמו שאמר פתיח טרים עוד לפני המשחק, "אין לנו תירוצים, לא הפצועים ולא המורחקים, ננצח". להסתכל עליהם, לחשוב עלינו ולמות מקנאה. זה לא שיש להם כאלה שמות גדולים, אין מדובר בנבחרת של סופרסטארים נוצצים. כולו קאזים קאזים, אסיק וטוראן. רק שישה כדורגלנים מהסגל הטורקי משחקים מחוץ לליגה המקומית, ממוצע גובה בקושי 1.80, אין דריבלסטים מיוחדים, אין יותר מדי פנטזיסטים, המגן הימני נחמד, משחק צירופים סביר, אבל זה בערך הכל, חוץ מהדבר הזה, האופי הטורקי. לא סתם היה זה רושטו, השוער הקשיש, שעורר ספקות גדולים בטורקיה לגבי כושרו, שהרים את הכדור בדקה ה-120 לרחבה הקרואטית ומשם לרגל שמאל הקטלנית של סמיח. רושטו הוא משל לחוסר הנכונות להתפשר, למלחמה עד הבאזר, לאמונה שכדורגל משחקים 90 דקות (או 120, או פנדלים) ובסוף הטורקים מנצחים.

אתה טורק?

אם דיירי האופרה פלאטץ בווינה חשבו בשישי בצהריים שהם כבר ראו הכל, הם עמדו על טעותם המרה עוד באותו יום. החברים האנינים מהפילהרמוניק שטארסה, שנאלצו להתמודד בבוקר עם הפרח'ים הבלקנים, קיבלו גם הצגת חצות לוהטת במיוחד. באזר טורקי נודד בלב לבו של הממסד האשכנזי. מאות מכוניות עטופות בדגלי הירח והכוכב, נשים טורקיות עטויות רעלות מוציאות פלג גוף עליון מהחלונות ומנופפות באקסטזה לכל עבר, ילדים שבלי סיבה עוצרים את הרכב באמצע השדרה, יורדים לכביש ומדביקים נשיקות רטובות לאוסטרים ההמומים, פקקים עומדים, טראנס טורקי רועש ברקע, ואחד וולפנג אמדיאוס מוצרט, שמן הסתם מתהפך בקברו.

כולם נעו לאותו כיוון. בפאתי הכיכר שוכן מלון בריסטול. רג'פ טייפ ארודאן בא להעביר כמה ימים בעיר. את ראש הממשלה הזה של טורקיה כבר השוו באיסטנבול לאתא טורק, אבל לארדואן בכל זאת יש יתרון בולט אחד, הוא היה כדורגלן. לכן אולי זה לא ממש מפתיע שאלפי טורקים משולהבים דרשו ביקור, וכיתרו את המלון שלו בקריאות אולה טורקיה, מרימים ראשם אל עבר מרפסת הקומה החמישית, אולי ירום הודו. מפה לאוזן, מפלאפון לפלאפון, מסמס לסמס, הם המשיכו לנהור והזמינו עוד ועוד אחים מוסלמים.

כשהמצב נהיה צפוף ומד הלחץ התחיל לטפס, נשמעו לפתע צפירות עולות ויורדות ואל המקום הגיעו משאיות משוריינות, מתוכן זינקו אינספור שוטרים אוסטרים, שזה כמו היסמ"נקים שלנו רק בלונדינים, מצוידים במסיכות פלסטיק ואלות. הם הסתדרו בשורה ארוכה והחלו לדחוף את ההמון הטורקי בתקיפות אל מעבר לגדרות. הטורקים התמרמרו קצת, רגשות הקיפוח שלהם מול אירופה הקלאסית החלו לתסוס, הצעירים שבחבורה החלו לגדף. לרגע היה נדמה, שזה ייגמר בדם ותמרות עשן, עד שמוסטש טורקי עב כרס, נעמד על במה מאולתרת והכריז בחגיגיות: אנחנו בחצי גמר היורו, הם מקום 100 בעולם, עזבו אותם בשקט. טורקיה, טורקיה.

כשאני חוזר למלון, כבר שלוש לפנות בוקר. בכניסה עומד לבד מירצה, ילד חמוד מזאגרב. יש לו דמעות בעיניים והוא בוהה לעבר ההד המתרחק של מקהלות הטורקים. אני מנסה לנחם אותו, אבל הוא לא מבין אנגלית ואני לא מדבר קרואטית. אני מגניב ליטוף וקולט שאי אפשר לאחות לב שבור מכדורגל, בטח לא של ילד. לילה טוב קרואטיה, בוקר טוב טורקיה.