בניסוח קלישאי, גם מי שאינו אוהד כדורגל, הזדעזע מהתנהגות שחקני בית"ר ירושלים בסיום משחק גמר גביע המדינה השבוע. חלק משחקני הקבוצה המנצחת נמנעו מלחיצת ידו של שר הספורט ר'אלב מג'אדלה, התעלמות שהתפרשה על ידי רבים כמחווה גזענית. אלא שבמקרה זה, ההיגד הנכון שונה מעט מהקלישאה: לא גם, אלא רק מי שאינו אוהד כדורגל, הזדעזע מהתנהגות אותם שחקנים. חובבי הענף, אשר בקיאים בגליון ההצהרות של כבוד השר לגבי בית"ר ירושלים, יכלו להעלות על הדעת כמה סיבות ענייניות ומיידיות לכך שהזוכים הטריים בגביע סירבו לחלוק את אושרם עם העסקן רם המעלה.
מאז היבחרו לתפקיד, לפני כשנה וחצי, הקפיד מג'אדלה להתייחס לבית"ר בתוקפנות שזורה בבורות בסיסית בהליכי משפט, חופש הדיבור, הפרדת רשויות, הסטוריית האלימות בספורט הישראלי ומעמדה של ההתאחדות לכדורגל. אוסף כזה של טעויות יכול להיות נסבל, בקושי, אצל אוהד משולהב ביציע שמגדף מהמיית בטנו את הקבוצה השנואה עליו. כשהדובר הוא שר הספורט, חבר במפלגה סוציאל דמוקרטית ומוקף יועצים, אי אפשר לפרש את הדברים אלא כהפגנה מחושבת של עוינות בלתי ממלכתית בעליל. על רקע זה, אפשר להבין את הכתף הקרה שהפנו כמה משחקני בית"ר לשר מבלי להידרש לנימוקים מתחום הסכסוך הערבי-יהודי.
צריך, כמובן, לסייג את ההבנה הזו בכך שעם מעט מחשבה ורגישות, יכלו השחקנים, המודעים לתדמית הבעייתית של קבוצתם, לגלות גדלות רוח ולהמנע מהפגנת רגשותיהם. יתרה מזאת - עם מעט יותר תחכום, ניתן היה לבטא את המחאה דווקא בהפגנת חיבה מוגזמת לשר, הכתמת חליפתו המגוהצת בחיבוק מיוזע ומריחת פניו בנשיקות רטובות בסגנון בגס-באני. אלא שגדלות רוח ותחכום אינם יכולים להיות נחלת הכלל, בוודאי שלא נחלתם של ספורטאים מותשים ומשולהבים. אנשים מן היישוב לא מנהלים את חייהם לפי שיקולים מסובכים של יחסי ציבור ומראית עין, אלא לאורו של הכלל הפשוט שמי שיורק עליך, מקבל יריקה בחזרה.
בית"ר מול שר ערבי? זו חייבת להיות גזענות
למרבה הצער, באותה מידה שאפשר להבין את שחקני בית"ר, אפשר גם להבין את העובדה שהתקרית עם השר מג'אדלה התפרשה בציבור כארוע שנודף ממנו ריח של גזענות. אי אפשר לצפות מהאדם הפשוט להתעמק בעובדות ולרדת לשורש הדברים. עבורו, הסיפור נתפס ברמת הכותרת: בית"ר ירושלים? שר ערבי? גזענות!
לכאורה, יש כאן דינמיקה טרגית שבה כל צד אנוס לשחק את תפקידו בדרך לתוצאה העצובה. אלא שבחינה נוספת של שרשרת הארועים הזו, מגלה בה עוד חוליה משמעותית שדווקא אינה מחוייבת המציאות: העובדה שר'אלב מג'אדלה, מכל העסקנים ואישי הציבור הערביים, הוא זה שנבחר להיות השר הערבי הראשון בממשלת ישראל. הרגישות המיוחדת סביב המעמד הזה, הייתה בוודאי ידועה למי שהחליט על המינוי. הסכנה שמחלוקות סביב תפקודו של השר יתנקזו לכוון זהותו הלאומית, הייתה ברורה ומיידית. על רקע זה, צריך היה להיות נהיר למקבלי ההחלטות, שעל השר הערבי הראשון והיחיד לעת עתה, להיות דמות מופתית בקהילה שלו, אדם שתושייתו תשמור אותו הרחק מויכוחים מיותרים וממריבות קטנוניות. ליהודים, כקהילה הדומיננטית במדינה, יש אפשרות (שמנוצלת ביד רחבה) להכניס לממשלה גנבים, טפשים ובורים. למיעוט הערבי, לעומתם, אין מותרות כאלה. הנציג שלהם צריך להיות עילוי.
האם כבוד השר מג'אדלה, קבלן קולות בדימוס שאינו מבין מושגי יסוד בתחום עליו הוא מופקד, עונה לקריטריון הזה? עצם השאלה צריכה להעליב את ערביי המדינה. הרעיון שמג'אדלה נמצא בעילית של החברה הערבית-ישראלית (או של עירו באקה אל גרביה, או אפילו של השכונה שלו) מבחינת אינטלקט, השכלה, רוחב אופקים ושיקול דעת, מכפיש בגסות ציבור שלם. מכל חלקי הסיפור העגום הזה, נראה שמינויו של מג'אדלה לשר הספורט, גם אם שלא בזדון, היה המהלך הגזעני ביותר.
(ר'אלב מג'אדלה הוא גם שר המדע, אולם עובדה זו הושמטה מהמאמר כדי שלא ייתפס בטעות כפרודיה).