חגיגות ה-60 החלו

המסך עולה. "נא לפנות את הפארקט לטקס הצגת השחקנים", רעם קולו של רפי גינת, והקהל התרומם. יכול להיות שבמכבי לא סומכים על האוהדים, וגייסו את הכרוז האגדי? שרים את ההמנון "ספונטנית" ביציעים, על המסכים מרצדות המלים, היום לא כולם יודעים בעל פה.

מערכה ראשונה. הפתיחה צולעת, ביציעים מאבדים סבלנות, יש הרבה בעיות בריבאונד. "הלאה, זה יבוא", מרגיע גינת. קאמינגס פורח, ודורש את הכדור לידיו. מזרחי ופדרמן נשענים מאחור, אולי חושבים על עתידו של וונטיגו.

מערכה שנייה. מכבי פותחת בסערה, ומעירה את הקהל. ככה זה בישראל, הקבוצות דוחפות את האוהדים. קאמינגס מוחלף והקהל מריע, היום אוהבים את כולם. פנאן מתזמן את החילופים כמו סדרן, ביינום נוצץ על הפארקט, לאקוביץ' מאבד, והקהל מריח דם.

הפסקה. "בחנות המועדון מחכים לכם", מודיעים הרמקולים. ככה זה, מכבי זו משפחה, ומשפחה צריך לפרנס. ריח הנקניקיות מתערבב בניחוחות הבשמים של בעלי ה-4X4, המעשנים מתגודדים מחוץ לכותלי ההיכל. איפה עשן הסיגריות שהיתמר מעל הפארקט בשנות ה-80? מילניום חדש, חביבי, כדאי שתתרגל. לוני לוחץ ידיים בסמוך לפארקט, כבר אמרנו שהיום אוהבים את כולם?

מערכה שלישית. רינגטון של חברת סלולר מחזיר את כולם למושבים. מכבי רדומה, אבל הלפרין ער לחלוטין. יותם מייצג את מכבי של העונה יותר מכולם. פעם הוא דופק הצגות ונוגע בעננים, ופעם הוא נעלם ולא משאיר אחריו סימנים. חסר יציבות כמו הקבוצה כולה. עכשיו הוא בעננים, וגם החברים. ההפרש גדל, והקהל באקסטזה. "טושיבה" עוזרת לנו לבחור את השחקן המצטיין. תודה, באמת. אין רגע דל, תזיז את הראש רגע הצדה, וימכרו לך משהו.

נערים ונערות עם דגלים רצים במעברים. חגיגות ה-60 התחילו, אבל מדוע זה כה סטרילי? פתאום מכות בין קאמינגס לבאזילה. הללויה, אנשים שכחו שיש פה משחק ומדובר בספורט. מעטפת הנימוס מתפוררת, ואוהדים כמעט יורדים לפארקט כדי לעזור לוונטיגו. הגארד שכמעט נשכח הפך פתאום לאח. שימון לא מתרגש, הוא כבר ראה את ארל רץ להרביץ לאוהדי ריאל. באזילה וקאמינגס מורחקים, ועכשיו כבר ברור שלקטאלנים אין סיכוי.

מערכה רביעית. בלות'נטאל קובר את ברצלונה, ביינום מפציץ ופתאום למכבי יש אופציות מהספסל. הרוטציה של צביקה הופכת ארוכה יותר לקראת הבאות. מה עם ליאור אליהו? אולי בעונה הבאה. "רעש", מצווה גינת, העם מציית. באטיסטה הורחק, ושרף מדליק את הקהל. "לא לזרוק חפצים על הפרקט", מורה רפי. סוף סוף ישנה תחושה אמיתית של מאבק. עם ישראל מרגיש חי כשיש מלחמה.

המסך יורד. ניצחון. ביציאה, החנות של "טרקלין חשמל" עדיין פתוחה. בעתות כאלה אפשר למכור לעם הכל, גם אם הוא לא ממש צריך.