לכם זה עולה יותר

הנסיון לדרג את החוזים הגרועים ביותר ב-NBA נראה יומרני בערך כמו הנסיון לדרג את השירים הגרועים של האייטיז. רשימת הסכומים המופרכים שנשפכים מדי שנה על שחקנים מופרכים לא פחות יכולה להתחרות באורכה של רשימת המכולת של אדי קרי, ודומה שאין בעל קבוצה שלא לקח על עצמו לממן לפחות שלושה בטלנים חסרי תועלת על בני ביתם, חיות המשק, וצאצאיהם, לעשרת הדורות הבאים.

הסיבות שונות ומגוונות – החל מבטלני עונת חוזה, דרך פצועים כרוניים, שחקנים שחתומים עד גיל 500, או סתם עוברי אורח שחלפו למזלם ליד המדיסון סקוור גארדן בדיוק במהלך אימון של הניקס. בחלק מהמקרים הביצועים הדרדרו עם הזמן, באחרים החוזה היה מופרך מרגע החתימה, אבל בשורה התחתונה העקרונות המנחים לגיבוש השמינייה הסופית מבין מאות המועמדים היה עלות מול תועלת, כמו גם הנסיון לתת ייצוג לפלחים שונים באוכלוסיה, כי ליברלים אנו בוואלה! ספורט. בנוסף, ניסיתי לחסוך שבטי מאלו שמרוויחים יותר מדי אבל לפחות משחקים כדורסל, כמו קניון מרטין או רשארד לואיס. לסיום, אני מתנצל בפני רבים וטובים שהגיע להם להיות כאן: אריק סנואו, ג'ייסון קולינס ועוד רבים אחרים. בשבילי כולכם מסריחים. ואני אומר את זה מכל הלב.

חוזה: 15 מליון לעונה עד 2010/11
סטטיסטקה: 21 נקודות, 5.9 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים

תגיד לי, מר רוד תו'רן היקר. אתה איש עסקים, נכון? כאילו, לא בנית את ההון שלך מזכייה ב"גלגל המזל", אז איך זה שאתה לא יודע שאם יש דבר אחד שאסור לעשות זה לתת לאנדר-אצ'יבר הכי מפורסם בליגה חוזה ענק עד לפנסיה. מסתבר שעונת חוזה טובה (לא כולל פלייאוף) הספיקה להנהלת הנטס כדי לשכוח מיהו ומהו וינס קרטר, אותו קרטר שכבר שלוש שנים לא מוביל את הנטס לשום מקום (מלבד לעשרת המהלכים היפים של השבוע), על אף צוות מסייע מהחזקים במזרח. הם החליטו להזמין אותו לשוטט להנאתו על הפרקט עד לפרישה המיוחלת במגרשי המיני גולף (בגולף צריך ללכת הרבה בין התחנות, זה מעייף מדי).

מאז החתימה על החוזה מפגין וינס מוטיבציה של עובד כפייה בגולאג, הממוצעים ירדו ב-5 נקודות שלמות, האחוזים ירדו, הוא הולך פחות לקו (למה לקבל מכות בכניסות לסל עם אפשר להטביע פעם במשחק ולהיכנס לספורטסנטר?), והנטס נראים גרוע מתמיד. נכון, יש חוזים גרועים משל קרטר, אבל האדישות, העצלנות, ובעיקר חוסר העניין לשפר את התדמית מעניקים לו נוכחות חובה ברשימה הזו.

חוזה: 10 מליון לעונה, עד 2010/11
סטטיסטיקה: 6 נקודות, 7.5 ריבאונדים, 1.5 חסימות

דמפייר הוא הדוגמה הקלאסית למצוקת הסנטרים בליגה, שבגללה כל ברנש מעל 2.10 שדופק במקרה על דלת האולם כדי לבקש חצי כוס סוכר מוחתם מיד על חוזה ענק בלי שום קשר לעובדה אם ראה כדורסל בחייו. דמפייר הוא ריבאונדר טוב ושחקן הגנה לא רע, הוא גם נטול כישורים התקפיים או קואורדינציה בסיסית, ולא מסוגל לחטוף כדור אפילו בקסבה של שכם. במילים אחרות, סנטר NBA טיפוסי. והכל בגלל עונת שיא אחת ב-2003/4, שבסיומה, ניחשתם, הפיץ סוכנו את השורה הסטטיסטית שלו בין כל המנהלים שעד אותו הרגע לא ידעו במי מדובר.

מה שהופך את המקרה של דמפייר למעורר רחמים באופן מיוחד היא העובדה שבשביל לשלם לו נאלצה דאלאס לוותר על סטיב נאש, ובכך הביאה לפירוקה של אחת הקבוצות המלהיבות בליגה בעשור האחרון. לאור נסיבות אלו, דמפייר הרוויח את מקומו ברשימה ביושר.

חוזה: 15 מליון לעונה, עד 2009/10
סטטיסטיקה: 5.5 נקודות,, 8.5 ריבאונדים, 1.4 חסימות

וואלאס הוא המקרה הקלאסי של שחקן שתפור בול לקבוצה ספציפית, אלא שלרוע מזלו, גילה את זה ג'ון פקסון באיחור של כמה חודשים. להבדיל מרוב המקרים ברשימה ההחתמה של וואלאס בשיקגו נראתה סבירה, לאור מניותיו של ביג בן באליפות של דטרויט ומעמדו כשחקן ההגנה הטוב בליגה. אלא שמסיבה כלשהי המוטיבציה בהגנה נעלמה, הקואורדינציה בהתקפה נותרה בעינה, ופתאום החוזה של וואלאס נראה כמו בדיחה גרועה במיוחד. בינתיים בקליבלנד הוא ממשיך לבייש את נעוריו ולהיזכר בערגה בכך שבשביל 3 מליון פחות הוא היה יכול להמשיך להיות מלך בדטרויט, במקום הנגר עם השכר הגבוה ביותר בעולם.

חוזה: 13 מליון לעונה, עד 2009/10
סטטיסטיקה: 13 נקודות ב-38 אחוזים מהשדה, 3.5 אסיסטים

כמו שתי זקנות המשתפות זו את זו במחלותיהן בתור לרופא, החליפו קליבלנד ושיקגו ביניהן את החוזים המזעזעים של וואלאס ויוז. כי אם אתה תקוע עם מחלה סופנית, לפחות שיהיה קצת גיוון בסימפטומים. הסיבה שבגללה מדורג יוז גבוה יותר היא העובדה שבמקרה שלו הכתובת היתה מרוחה בענק על הקיר. תגיד לי, מר דני פרי, איזה חלק בדיוק שכנע אותך לתת ליוז חוזה ענקי לחמש עונות? הממוצע של פחות מ-60 משחקים לעונה? האישיות הפרובלמטית? אולי העובדה שבכל פעם שלארי חותם על חוזה הממוצעים שלו יורדים בחצי?

עם כל הכבוד לעונה הטובה שנתן בוושינגטון לפני החתימה בקאבס, אני לא חושב שאי פעם היה מקרה כל כך ברור של חוזה שנידון לאבדון מהשנייה הראשונה שבה יצא מן הדפוס. סחתיין.

חוזה: 21 מליון לעונה, עד 2008/9
סטטיסטיקה: 14 נקודות, 7 אסיסטים

הנה לכם דוגמה מצויינת למה שקורה כשמנסים לנתח כדורסל לפי סטטיסטיקות. ערב המעבר לניקס היה מרבורי שחקן של 21 ו-8 מתנות למשחק, הוא גם היה שחקן שלא הוביל אף קבוצה לשום מקום אי פעם. בקיצור, השחקן האידיאלי עבור איזייה תומאס. בינתיים מצליח מרבורי לסחוב על גבו את הסגל היקר ביותר בליגה למקום טוב בלוטרי במשך ארבע שנים ברצף, תוך כדי חילול מהומות, שביתות איטלקיות, הטרדות מיניות ומה לא.

בעבור שירותיו הנאמנים מקבל מרבורי, תחזיקו חזק, את השכר השלישי בגובהו בליגה. נקודת האור היחידה לאוהדי הניקס היא הסטטיסטיקה המדהימה לפיה כל קבוצה שמרבורי עוזב הופכת לאימפריה באופן מידי – זה קרה במיניסוטה, בניו ג'רזי, וכמובן בפיניקס. רק חבל שזה האות שאיזייה חיכה לו כדי להחתים אותו על הארכה עד 2015.

חוזה: 12 מליון לעונה, עד 2008/9
סטטיסטיקה: 1.6 נקודות, 1.5 ריבאונדים

למה אסור לתת לשחקנים חוזה לשמונה שנים? הרי לכם רייף. ערב החתימה בדאלאס, אי שם ב-2001, היה מדובר בשחקן לא רע, אמנם לא שווה את ה-12 מליון לעונה (תתעודדו, הדולר ירד ל-3.5 ש"ח), אבל שחקן לגיטימי לכל הדעות., שתי פציעות קשות מאוחר יותר משמש לפרנץ בעיקר בתור אישיות חיובית בפורטלנד, ופה ושם הוא גם על תקן מעצור דלת חדר ההלבשה (יש רוחות פרצים בעיר).

על אף שמדובר פה במקרה טרגי, ולא בבטלן חסר יכולת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחוזה של לפרנץ מניב את אחת התמורות הגרועות ביותר ביחס לעלות.

חוזה: 18 מליון לעונה, שנה אחרונה.
סטטיסטיקה: לא רלוונטית

ואם תרומה של נקודה וחצי למשחק בשביל 12 מליון נראית לכם מוגזמת, מה תגידו על דאלאס, שמשלמת 18 מליון בשביל תרומה של 9 נקודות למשחק, לשחקן של היריבה הכי גדולה שלה. פינלי הוחתם על חוזה דאלאסי טיפוסי של 18 מליון לעונה לשבע עונות, רק שארבע עונות מאוחר יותר, בעקבות העזיבה של נאש (ושוב תודה לדמפייר) ירדה מעט תפוקתו של פינלי. כמובן שזה הספיק לקיובן הקפריזיונר לשחררו במסגרת חוק אלן יוסטון על מנת לחסוך את מס המותרות, וזאת למרות שפינלי נתן תפוקה לא רעה בכלל. כאילו שזה לא מספיק חתם פינלי דווקא אצל היריבה המושבעת מסן אנטוניו, והיה אחראי במו ידיו ללא מעט נצחונות על אותה דאלאס, שמשלמת את עיקר משכורתו. ללא ספק, טלנובלה במיטבה.

חוזה: 6 מליון לעונה, 2009/10
סטטיסטיקה: 2 נקודות, 1.5 ריבאונדים (שיחק שני משחקים בלבד העונה)

והמקום הראשון שייך, איך לא, לאיזייה תומאס. להבדיל ממרבית הבטלנים שמצטיינים בעונת החוזה שלהם ואז נמוגים אל האפלה, שמר ג'יימס על עליבות קונסיסטנטית לאורך כל הקריירה, וגם עונתו האחרונה בחוזה בסיאטל לא בישרה טובות.

אלא שאז, עקב עיוות כלשהו ברצף הזמן והחלל, נתן פתאום ג'יימס סדרת פלייאוף אדירה מול סקרמנטו, שבה שילש את ממוצעי הקריירה שלו ואף למעלה מכך. בסיבוב השני, אם תהיתם, חזר ג'יימס לסורו ולא עשה כלום. זה הספיק כמובן להנחית אותו בניו יורק, ומאז הוא עוסק במלאכה הקדושה של חימום הספסל.

אבל כל זה מתגמד לעומת הישגו האמיתי: את המספרים שלפניכם השיג ג'יימס ב-5 דקות על הפרקט. לא למשחק, אלא לעונה כולה. חמש דקות עונתיות. סך הכל. לא ממוצע, כן? זה הופך אותו לשחקן היחיד שמרוויח יותר ממליון דולר לדקת משחק! שימו לב, זה לא בגלל פציעה, זה לא בגלל ריב עם המאמן, זה פשוט בגלל שהוא עד כדי כך גרוע. אז קומו כולכם, ותשתחוו בפני ג'רום ג'יימס – השחקן בעל החוזה הגרוע ביותר ב-NBA. ג'רום, אתה גאון, כולנו קנאה.