זר לא יבין

במשך כל העונה, שחקניו הישראלים של דן שמיר החזיקו אותו עם הראש מעל המים. חג'ג' סחט את גופו הצנום והיווה קו אחורי של איש אחד, פניני סיפק את הווינריות, ששון תרם קצת מהידית שלו, מרקוביץ תרם הרבה מהגוף שלו וארנולד תפר את כל הפינות. זה לא ממש היה התכנון של שמיר בתחילת הדרך, אבל כשנופלים בבחירת הזרים, המשענת הישראלית הופכת לכורח המציאות. שמיר סחט את כל המיץ משחקניו המקומיים, ובליגה בה לחוק הרוסי יש חשיבות גדולה, נדמה היה שזה יספיק כדי לשייט לפיינל-פור.

אבל אתמול באשקלון, הקונספציה הזאת קרסה, כי בלי זרים זה פשוט לא עובד. ברוב הקבוצות שחקני החיזוק הם פקטור משמעותי, אך אצל שמיר הם לא יותר מפועלים שחורים, וגם אם יש להם מעט כישרון, אף אחד לא דואג שהוא יבוא לידי ביטוי. קארי, שמצוי בנסיגה גדולה, מקושש נקודות מקריות ולא מזכיר אפילו את הסקורר מאיטליה; פיליקס משתדל, אבל לא זוכה לקרדיט ממאמנו; וולס לא מהווה פקטור התקפי; והרכש החדש, גרין, פתח טוב בקבוצה, ומאז הולך ונמוג. באוורס, על סף שביתה איטלקית, הבהיר לשמיר מה הוא חושב על צורת המשחק שלו.

שמיר צריך להיות מודאג מאוד מההפסד הזה, שחשף שוב את המנטליות הרעועה והרכות של שחקניו. הביטחון ששאבו שחקניו מהזכייה בגביע הולך ומתפוגג לו, ההפסדים לנהריה ואשקלון הזכירו כי מדובר בקבוצה שרועדות לה הברכיים מחוץ למלחה, ויחד עם המומנטום החיובי של היריבות בצמרת, נראה ששמיר ייאבק עד סוף העונה על מקום בפיינל-פור. בניגוד למה שחושבים, ירושלים לא תלויה בישראלים שלה, הם הוכיחו עצמם פעם אחר פעם, אלא דווקא בזרים. אם לא יחול שיפור בצורת משחקם, ירושלים תצטרך להקיץ מהר מהצפוי מחלום האליפות.