האמת היא שאתה לא יודע כבר למי להאמין. סטיב ספגנולו, מתאם ההגנה של ניו יורק ג'איינטס, אמר לפני הסופרבול: "במשחק ההוא, במחזור ה-17, כשהם ניצחו 35:38, לא הראינו להם את הכל. היו לנו עוד כמה טריקים בשרוול". האם ידע כבר אז ספגנולו שחודש וארבעה ימים מאוחר יותר יפגשו הג'איינטס שלו את אותם פטריוטס בסופרבול? סביר להניח שזה עבר לו בראש. אז כל ההפסדים ההם לדאלאס, לניו אינגלנד ולגרין ביי במהלך העונה הרגילה היו, בעצם מתוכננים, על מנת להסתיר את מלוא הארסנל לינואר?
נו, זה לא כל כך משנה. ספגנולו והג'איינטס העמידו בבוקר יום שני את אחד ההרכבים האמיצים והנועזים שהועלו אי פעם לסופרבול. אין שום חדש בכך שהנשק של אנדרדוג על הנייר צריך להיות סמאש-מאות', משחק לחימה קשוח וקטלני, מה שחדש הוא הצורה שבה השביעייה הקדמית של הג'איינטס פירקה את קו ההתקפה של הפטריוטס. ההנהגה של מייקל סטרהאן, הזריזות של ג'סטין טאק והמיומנות של קוויקה מיצ'ל, כל אלה הכריחו את טום בריידי לאכול את הדשא הסינתטי של גלנדייל. ומה שמפתיע כל כך בסיפור הזה, הוא שהפטריוטס ידעו את זה, התכוננו לזה ושלא כמו הפטריוטס - לא הצליחו למנוע את זה.
סטרהאן, בכלל, הוא תופעה. אחרי שהסתכסך עם טום קאפלין, לא היה הקיצוני הגנתי מרוצה גם מתנאי החוזה שלו בתחילת העונה ושיחק ברוגז, כשהוא חוזר רק ברגע האחרון לסגל. ביום שני לפנות בוקר ניתן היה לראות כמה הנוכחות שלו במגרש חשובה. סטרהאן זכר את הסופרבול בטמפה ביי מ-2000, שבו נכתש עם חבריו על ידי בולטימור, ואת הפעולה הגדולה שלו הוא ביצע באמצע הרבע השלישי, עם ההפלה של טום בריידי והרחקת הפטריוטס מטווח בעיטה אופטימלי של שער שדה. בדיעבד, זה היה אחד המהלכים שעשו את ההבדל במשחק.
טעם מהתרופה של עצמו
לביל בליצ'יק היו הרבה רגעים שמבדילים בין גאונות צרופה לחוסר שיקול דעת. אחד הרגעים האלה נרשם בתחילת הרבע השלישי, כשבליצ'יק הבחין בכך שהפטריוטס החלו סנאפ כשלג'איינטס היו 12 שחקנים בשדה. קשה למצוא מאמן אחר שהיה מערער על הפסיקה הזו ב-NFL מלבד בליצ'יק. אבל הוא ערער, זכה וקיבל סט חדש של ניסיונות. כל זה קרה ארבע דקות מתחילת הרבע השלישי. שלוש דקות אחר כך, בליצ'יק הסתבך עם עצמו ברגע של שיגעון גדלות.
אם לחזור לסאק של סטרהאן, הוא הפיל את בריידי לאבדן של שישה יארדים. במקום ניסיון סולידי לשער שדה של 43 יארד, הפך הניסיון לשער שדה של 49 יארד. זה לא קל, אבל באולם מקורה בלי רוח, זה משהו כמו 40 יארד במגרש פתוח, כשסטיבן גוסטקובסקי לא דיווח על בעיה מיוחדת עם הרגל. בדאון רביעי ו-13 לעבור, בליצ'יק בחר ללכת על המסירה, למרות היום האיום ושבעת מדורי הגיהנום שהעבירו הג'איינטס את בריידי והכיסוי הכמעט מושלם בניסיונות המסירה הארוכים. בריידי מסר כדור ארוך ולא מדוייק לכיוון של ג'באר גפני, הג'איינטס קיבלו את הכדור והנה לכם שלוש הנקודות שחסרו לניו אינגלנד במשחק הזה. אם זה היה מצליח, בליצ'יק היה יוצא שוב גאון, כי ככה זה. אבל האמת היא שבפעם השניה בתוך שנה הוא קיבל שיעור ממאמן שרצה יותר ממנו ושלא סמך על הבזקים מאגיים שיוצאים לו מהמוח, רק על עבודה קשה ונחישות. כמו בליצ'יק עצמו מול מייק מארץ בסופרבול 36.
וגם את בריידי לא שכחנו. קו התקפה או לא, הוא בוודאי לא יוצא נקי מהמשחק, או בכלל מהפלייאוף המאוד בינוני שהיה לו. הוא לא היה נייד בכיס (לפעמים נראה היה שהוא פשוט התרגל לסמוך על הזמן שנותן לו קו ההתקפה בדרך כלל, גם כשראה שהקו לא מסוגל לעשות את השינויים הדרושים), יותר מדי כדורים לתופסים פנויים ברחו לו והוא נכנס לפוקוס רק בשלבים מאוחרים של המשחק. בקיצור, בריידי שלא הכרנו מהסופרבולים הקודמים. וכמו אצל בליצ'יק, אם לא התפיסות של טיירי ובורס, היינו מדברים כאן על הטבעת הרביעית שלו, אבל במקרה הזה מבחן התוצאה הוא כל מה שקובע, ובמבחן התוצאה בריידי נכשל כישלון חרוץ.
איליי, עבדנו עליך
כן, עבודה קשה ונחישות היו מנת חלקו של טום קאפלין, אותו מאמן שנראה היה שאיבד את הג'איינטס לחלוטין בתחילת העונה. עם מאזן 2:0 בפתיחת העונה, עם עונה חלשה אשתקד שהסתיימה בהדחה מוקדמת בפלייאוף ועם טיקי בארבר שלא הפסיק לשלוח חצים (מעניין אם גם הוא חוגג היום), הכל הלך נגד קאפלין. גם כשהג'איינטס התחילו לנצח, זו לא נראתה כמו השנה שלו, בעיקר כשאיליי מאנינג נראה כמו בדיחה עצובה. אסור לשכוח את התגובות בניו יורק כשהוחלט להשאיר את קאפלין בתפקיד אחרי עונת 2006 הבינונית מינוס, נזכור גם את טריקת הדלתות של סטרהאן ובארבר ואת הפה הגדול של ג'רמי שוקי. ואחרי שנזכור את זה, כל שנותר הוא להצדיע. קאפלין, יחד עם נורב טרנר השנה וטוני דאנג'י אשתקד, הראו שאי אפשר לזלזל בעבודתו של מאמן NFL, שוטה ככל שייראה. החוכמה מבחינתו הייתה להסתכל קדימה, לתקן את הליקויים, להחזיר לידיו את הקבוצה ולהניף את גביע וינס לומבארדי.
קאפלין ומתאם ההתקפה שלו, קווין גילברייד, לא התחילו את העבודה על מאנינג לפני שבועיים, מן הסתם, אבל את הפירות הם ראו במשחק הקודם מול ניו אינגלנד. ואז הם הכניסו את איליי אט-אט לעניינים, תוך שיפור הדרגתי והקניית ביטחון עצמי לקוורטרבק שלהם. מול טמפה ביי, קאפלין וגילברייד נתנו לו להגיש את הכדור לברנדון ג'ייקובס ואחמד ברדשו ובעיקר לזוז מהדרך. בדאלאס נתנו לו לעשות מהלכים גדולים ובגרין ביי הוא כבר לקח את המשחק עליו. הנגזרת הייתה מה שראינו בסופרבול - איליי מאנינג מסוג אחר לחלוטין, תוצר מושלם של בניה מחודשת של קוורטרבק שכבר היה גמור בעונה הרביעית שלו, בסך הכל, ב-NFL.
ההתחמקות המופלאה משלושה שחקנים בדרך למסירה האדירה לטיירי הייתה משהו שיירשם בספרים, המסירה לדייויד טיירי תיכנס לאגדות ובכלל - הדרייב שהנהיג מאנינג בסיום היה אחד הגדולים אי פעם בכל משחקי הסופרבול ובכלל בהיסטוריה. יש לנו את "The Drive", יש לנו את "The Catch", יש לנו את "The Tackle", ועכשיו יש לנו קסם טרי מהתנור. איך לקרוא לו? נו, נחכה ונראה.
ובנימה אישית זו
הסתיימה לה עוד עונה ב-NFL. בעצם, לא סתם עוד עונה, אלא ברטרוספקטיבה אחת הטובות שהיו לנו בשנים האחרונות. אולי לא בכל המשחקים הייתה הרמה גבוהה לאורך העונה, אבל דרמות היו גם היו, ובפלייאוף ניתצו הג'איינטס כל סטיגמה אפשרית, החל מההבדלים שבינם לבין הקאובויס והפאקרס, וכלה ב"פערים המשמעותיים בין ה-AFC ל-NFC". ולא רק הג'איינטס עבדו, היו לנו עוד משחקים (כמו פיטסבורג - ג'קסונוויל ואינדיאנפוליס - סן דייגו) שהפכו את ינואר הנוכחי לחם במיוחד.
זה הזמן להודות גם לכל העושים במלאכה - לכותבים המסורים כאן בוואלה! פוטבול ולקהל גולשים דבק ונאמן, ולאחל מזל טוב לחברינו NYG, GMAN ודני לרדו (שלושה אוהדי ג'איינטס מוכרים במדור) וכמובן, לכל אוהדי הג'איינטס באשר הם.
וכן - היה גם ההימור לסופרבול. אין ספק שלו היה ניתן רישיון לעסוק בכתיבה על פוטבול, הרבה תעודות היו נשללות בבוקר הזה, לא רק בישראל, אלא בכלל ברחבי הגלובוס. אבל היי - זו הרי הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים את המשחק.
