וישחק נוצרי עם שיעי

שחקני קבוצת אל-ניג'מה מביירות לחצו ידיים ליריביהם מאזור טריפולי וירדו לכיוון חדרי ההלבשה. זה היה לפני חודשיים, הליגה הלבנונית בדיוק הסתיימה, ושתי הקבוצות נפגשו למשחק הוקרה. שניים מהשחקנים לא ידעו שזה יהיה המשחק האחרון בחייהם. אסעד סבליני, חבר הנהלת המועדון, סיפר שעה מאוחר יותר בהלם על מאורעות השעה ההיא: "השחקנים התקלחו ויצאו. חוסיין נעים וחוסיין דוקמאק נסעו ביחד. אחרי כמה דקות נשמע פתאום פיצוץ אדיר מכיוון מרכז הקניות שליד האיצטדיון. רצנו לשם. זה היה נראה כמו שדה קרב. מכונית תופת שרופה במרכז ועוד המון נפגעים מסביב. אחר כך שמענו בחדשות שמכונית התופת כוונה נגד חבר הפרלמנט ווליד עידו שנהרג בפיגוע. יחד איתו נהרג גם בנו חאלד, וגם שני מאבטחיו, ועוד ארבעה עוברי אורח, וגם שני כוכבי קבוצת הכדורגל של אל-ניג'מה".

הפיגוע ברובע אל-מנארה, במערב ביירות, היה על רקע הסכסוך הפוליטי בלבנון, שנראה שמלווה את המדינה הזו לאורך כל ימיה. חבר הפרלמנט היה אנטי-סורי מובהק ממפלגת "העתיד" של סעד חרירי, בנו של ראש הממשלה הלבנוני המנוח, שגם בחייו התנקשו תומכי סוריה. החיסול היה בעצם עוד חיסול. כמו רציחתו של פייר אמין ג'ומאייל, שר התחבורה הלבנוני, או של חבר הפרלמנט ג'ובראן טוויני, שנחשב לאחד המתנגדים הבולטים של סוריה. העימותים בלבנון קיימים כל הזמן, המוות כנראה היכה כבר בכל משפחה: מלחמת אזרחים עקובה מדם, מעשי טבח, מלחמה עם ישראל, עימותים פנימיים עם הפלסטינים או עם חיזבאללה, מלחמה נוספת עם ישראל, חיסולים פוליטיים ואירועים אלו ואחרים ליוו ומלווים את לבנון השסועה לאורך ההיסטוריה שלה כולה.

ובתוך כל השנאה הזו מנסים הלבנונים גם לנהל שגרה של חיים. הכדורגל הוא דוגמה אחת לחיים האלו. אחרי מלחמת לבנון השניה ביקשו חלק מהקבוצות לבטל את הליגה בשל הנפגעים וההרס. אבל יו"ר ההתאחדות הלבנונית סירב בתוקף. "הליגה תיפתח כסדרה", הוא אמר, "למרות כל הקשיים, הלבנונים בוחרים בחיים".

הכדורגל בארץ הארזים הוא אמנם המשחק הפופולארי ביותר, אולם הישגים משמעותיים לא נרשמו בדפי ההיסטוריה. הנבחרת הלאומית של המדינה מעולם לא העפילה למונדיאל, וגם ההישג הגבוה ביותר שלהם בגביע אסיה היה העפלה למשחקים אך חזרה הביתה כבר אחרי הסיבוב הראשון. מבחינת דירוג עולמי, נמצאת לבנון במקום ה-135 (ישראל מדורגת במקום ה-33) והיא מקדימה רק שתי קבוצות ערביות: תימן שנמצאת במקום ה-138 והרשות הפלסטינית המדורגת במקום ה-141. אבל בלבנון, משחק כדורגל בין קבוצות במחוזות שונים במדינה הוא לא עובדה שיש לקבל כמובן מאליה. במדינה בה הנוצרים רצחו את הסונים, שטבחו בשיעים, שהכו בדרוזים, קשה לדבר על כדורגל. בחבל ארץ בו לישראל, לסוריה, לאירן ולמדינות נוספות היתה ועודנה נוכחות צבאית ופוליטית בו, הספורט הוא לא תוצר טבעי. במקום שחווה מלחמת אזרחים מזעזעת, שאותותיה ניכרים עד היום בשסעים בתוך המדינה, העובדה שיש בכלל ליגת כדורגל סדירה היא נס בפני עצמו. סיפורו של הכדורגל הלבנוני הוא כנראה סיפור של "למרות" יותר מאשר של "בזכות".

שנת 1974 זכורה בספרי ההיסטוריה של הכדורגל הלבנוני כשנת שיא. שני אירועי ספורט חשובים התרחשו אז במדינה. הראשון היה ניצחונה של קבוצת אל-ניג'מה על אלופת ברית המועצות באותה השנה – אררט ירבאן, בתוצאה 1:0. השני, ולא פחות חשוב, היה נחיתתו של פלה בביירות. אגדת הכדורגל הברזילאית שיחקה במדי אל-ניג'מה במשחק נגד כוכבי הליגה הלבנונית, וכפי שניתן לתאר ביירות צהלה ושמחה באותם הימים. שני אירועי הספורט הללו סימנו את השיא של הכדורגל. אחר כך חיכתה לו תהום.

בשנת 1975 החלה בלבנון מלחמת אזרחים שנמשכה 15 שנה, אולם יש יאמרו שלא הסתיימה לעולם. זו הייתה מלחמת האזרחים השנייה בהיסטוריה הקצרה של המדינה. ההרכב הדתי של אוכלוסיית לבנון הוא שעמד במוקד המלחמות, כשנוצרים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, פליטים פלסטינים, דרוזים ומיעוטים אחרים חולקים את אותה חלקת האדמה ללא חלוקה פוליטית ברורה. בשנים הללו ידעה לבנון מעשי טבח נוראים בין האזרחים עצמם, לרבות אונסים אכזריים, השחתת גופות ורציחות המוניות. לישראלים מוכרים בעיקר מעשי הטבח שנעשו על ידי הפלנגות הנוצריות בסברא ושתילא (באזור אותו כבשה ישראל במלחמה ב-1982), אולם מעשי הטבח היו רבים מכפי שניתן לספור. במלחמה ההיא קיפחו את חייהם 170 אלף לבנונים, 800 אלף מצאו עצמם ללא קורת גג וכמעט מיליון ברחו מהמדינה. המלחמה הזו נותנת את אותותיה עד עצם היום הזה בשנאה שקיימת עדיין בין פלגים בחברה הלבנונית.

בארכיון הספורט של הליגה נמצא פירוט קבוצות הכדורגל האלופות במדינה. שלושה איקסים "מעטרים" את השנים 1957-1959, המסמנים את שלוש עונות הכדורגל שבוטלו במהלך מלחמת האזרחים הראשונה. 15 איקסים נוספים הוספו ליד השנים 1975-1990,האיקסים הללו הם עדות אילמת ל-15 עונות כדורגל שלא שוחקו בלבנון בגלל מלחמות פנימיות. משחק כדורגל בינלאומי שהתקיים ב-1985 בין נבחרת הכדורגל של לבנון לקטאר החלשה מוכיח את מה שקרה בשנים האלו לכדורגל המקומי. "התבוסה 8:0 לקטאר הייתה השפל הגדול ביותר של הכדורגל בלבנון", כתב עיתונאי הספורט שריף אל-חוסייני.

ליגת הכדורגל הלבנונית התחדשה בשנת 1990 וקבוצה אחת נתנה אז את הטון - אל-אנסאר. מועדון הכדורגל ממערב ביירות, שמשמעות שמו בערבית היא "תומכי הנביא", הצליח להרים את הראש ראשון אחרי מלחמת האזרחים המזעזעת. "בתוך ים של ייאוש והרס, אחרי שיתוק ממושך, הצליח אדם אחד לקחת את הקבוצה שלו קדימה", נכתב באתר האוהדים של אל-אנסאר, "והאיש הזה הוא עדנאן שרקי". הוא "האיש הכי חשוב בכדורגל הלבנוני" הגדיר אותו אתר ספורט אחר. שרקי, שהביא לאל-אנסאר החל מ-1990 עשר אליפויות רצופות, נשלח גם לאמן את הנבחרת הלאומית של לבנון.

השנים שאחרי מלחמת האזרחים היו שנים של שיקום ובשנת 2000 אף זכתה לבנון לארח את אליפות אסיה לאומות. פרוייקט הכדורגל האדיר שלקחה על עצמה לבנון שיפר מאוד את מתקניה והוסיף מעט יוקרה לכדורגל הלבנוני. בבירה ביירות נבנה איצטדיון ספורט בן 57 אלף מקומות ובצור הדרומית איצטדיון כדורגל נוסף בן 20 אלף מקומות. איצטדיון הספורט בביירות ייקרא לימים "איצטדיון רפיק אל-חרירי" על שם ראש הממשלה הלבנוני שיירצח שם בסיבוב הקזת הדם הבא. אבל למה להקדים את המאוחר.

בינתיים בשנים הללו הצליחה הליגה הלבנונית לעמוד על רגליה. מדובר בליגה ראשונה בת 12 קבוצות, הנקראת ליגת על, ומתחתיה עוד ארבע ליגות. שתי קבוצות מרכזיות נתנו את הטון בשנים שאחרי מלחמת האזרחים, ושתיהן מביירות. קבוצת אל-אנסאר נחשבת לקבוצה המעוטרת ביותר בלבנון וקבוצת אל-ניג'מה ("הכוכב") לקבוצה האהודה ביותר. הכדורגל בלבנון משקף ולא משקף את המצב החברתי הבעייתי במדינה. הוא משקף מפני שקבוצות המגיעות מאזור גיאוגרפי מסוים הן בעלות רוב של שחקנים מהעדה הקיימת באותו אזור. כך, לדוגמה, צור בדרום היא קבוצה בעלת רוב מוסלמי שיעי, שתי הקבוצות המעוטרות של ביירות מורכבות מרוב של מוסלמים סונים, טריפולי בצפון מורכבת מרוב של פליטים פלסטינים שהגיעו למדינה אחרי שגורשו מירדן, ומועדון "הומנמן" במרכז הוא בעל רוב ארמני.

עם זאת, הכדורגל אינו משקף את המצב במדינה מפני שכל עוד משחקים כדורגל בלבנון, הספורט הוא אחד התחומים ה"נורמליים" היחידים שנותרו במדינה הזו. הוא גם היחידים בו בקבוצה אחת ישחקו שחקנים מדתות שונות. אחרי הפיגוע בביירות בו נהרגו שני שחקני ניג'מה אמר מנהל המועדון השיעי של צידון כי "המדינה שסועה בגלל מחלוקות פוליטיות, אבל אסור לתת לספורט להיגרר אחריהן". "הספורט הוא המולדת", הוא אמר, "אסור לתת לפוליטיקה להפריד גם בינינו". האמירה הזו, גם אם רומנטית משהו, וגם אם נאמרה בהתרגשות ההלוויות, היא אולי תמצית הכדורגל בלבנון, שנראה בעתות משבר במדינה כדבר הכי שפוי שם. העובדה שלאורך חלקים קשים בהיסטוריה במדינה שיחקו בלבנון שיעים עם סונים עם נוצרים עם מארונים עם פלסטינים בזמן שהעדות התקוטטו ביניהן מחוץ למגרש, מלמדת משהו על כדורגל לבנוני, אולי גם משהו על כדורגל.

ב-15 השנים אחרונות, מאז הסתיימה מלחמת האזרחים, אפילו יצאו שחקנים לבנונים לשחק בחו"ל. רודה ענטאר יצא להמבורג הגרמנית ויוסוף מחמוד לפרייבורג, מה שמוכיח על שיפור בכדורגל המקומי. גם הליגה, החל משנות ה-2000, החלה להיות מעניינת יותר כשקבוצות אחרות מדביקות את הפער שפתחה אל-אנסאר. ב-2001 לקחו הצפוניים מטריפולי את הדאבל, ה"כוכבים" מאל-ניג'מה לקחו עוד פעמיים אליפות וגם אולימפיק ביירות ממזרח העיר זכתה בתואר פעם אחת.

לשני שיאים הגיע הכדורגל הלבנוני בשנים האחרונות. בשנת 2005 היו אלו שחקני אל-ניג'מה להגיע, לראשונה בתולדות המדינה, לגמר הצ'מפיונס האסייתי. שם הפסידו 1:0 לקבוצת אל-פייסלי הסעודית. מוסא חוג'ייג' הלבנוני, שנחשב לכדורגלן הלבנוני הטוב בעולם ומכונה בארצו "קינג מוסא", נבחר למצטיין בתחרות. בשנת 2006 ניצחו אל-אנסאר במוקדמות גביע אסיה את קבוצת א-שבאב הסעודית 3:0, באחד הניצחונות הגדולים של קבוצה לבנונית. אבל משיא אפשר רק ליפול.

בחודש יולי 2006 נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר על ידי החיזבאללה, ובתגובה פתחה ישראל במבצע מקיף שיכונה לימים "מלחמת לבנון השניה". לבנון הייתה אמורה לארח באותו הקיץ את אליפות מערב אסיה בכדורגל והכל ציפו להישג מקומי ראשון. בשל המלחמה הודיעה לבנון כי לא תוכל לקיים את המשחקים בשטחה. האליפות בוטלה בצל הקרבות העזים.

חודשיים לאחר מכן, עם שוך הקרבות, התמודדו הלבנונים עם הרוגים והרס רב. יותר מ-1,500 בני אדם קיפחו את חייהם במלחמה, כשהדרום השיעי סובל ממרבית הפגיעות. הבית של מלך השערים הלבנוני מוחמד קסאס נהרס, שחקן נבחרת הנוער הלבנונית יאסר א-דין נהרג, ומספר רב של מגרשי כדורגל ניזוקו לגמרי. קבוצת צור מהדרום ביקשה לבטל את הליגה. קבוצות נוספות הצטרפו לבקשה. אבל ההתאחדות הלבנונית, בצעד תקדימי, החליטה שלא להיכנע לאלימות ולקיים את הליגה ויהי מה. בלי הרבה שחקנים זרים שהיו מוכנים להגיע אז ללבנון, ועם מלחמה פנימית חדשה שנרקמה בין תומכי חיזבאללה מכאן לאנטי-סורים מאידך, נפתחה הליגה בלבנון. "ההיסטוריה תזכור את אלו שהרימו את ידם ותמכו בחידוש הליגה", אמר יו"ר התאחדות הכדורגל הלבנונית, "הלבנונים בחרו אז בחיים".

בסוף אותה עונה לקחו אל-אנסאר דאבל נוסף לארון שלהם, אבל המדינה המשיכה לסבול מנזקי המלחמה. המתיחות שנוצרה בין חיזבאללה לבין הגוש האנטי-סורי בלבנון הביאה לפרישה של שרי חיזבאללה, לפירוק הקואליציה ולתחילתה של מתיחות נוספות בה נהרגו עשרות לבנונים בפיגועי התאבדות בחלקים שונים במדינה.

רק סמלי הוא שאליפות מערב אסיה שהייתה אמורה להתקיים בלבנון בשנת 2006, ושנדחתה לשנת 2007 בגלל המלחמה, לא התקיימה גם אז בשל הקרבות העזים שהתפתחו בלבנון בין חמושים במחנה הפליטים נהר אל-בארד לבין הצבא הלבנוני. המדינה ביטלה גם את אירוע הספורט הזה. לבנון המשיכה להילחם, בעצמה, בסורים, בחיזבאללה, בישראל, והכדורגל נותר כנראה הסמל היחיד לאחדות במדינה.

לפני חודשיים נרצחו, כאמור, שני שחקני הכדורגל של אל-ניג'מה בעת שחמושים חיסלו את חבר הפרלמנט ווליד עידו. בהלוויה של השניים נכחו חברים מכל קבוצות הכדורגל במדינה. יו"ר מפלגת "העתיד" הפופולרית, סעד חרירי, בנו של רפיק חרירי שנרצח שנתיים קודם, נכח גם הוא בהלוויה ונשא דברים. השחקנים לבשו שחורים ומנהל המועדון ביקש משני המתים ש"ישמרו עלינו מלמעלה". בגרון חנוק מדמעות נאם גם אביו של השחקן הנרצח חוסיין דקמוק. "חוסיין היה מתנה לעם הלבנוני, הוא היה סמל לאחדות המדינה בקבוצה בה משחקים שחקנים מכל העדות. לבנון שילמה במיטב בניה במלחמה הפנימית המזעזעת", הוא אמר, "ואני מוכן לתת את בני כחלל עבור המדינה. אני מוכן לתת אותו לו רק הייתי יודע שהפוליטיקאים ילמדו משהו מהספורטאים. אילו רק הייתי יודע שמותו יביא לחיים הפוליטיים הלבנונים מעט מרוח האחווה והידידות שקיימת בלבנון רק בספורט".

יו"ר התאחדות הכדורגל הלבנונית סיים את ההלוויה באיגרת מיוחדת שקיבל מיו"ר התאחדות הכדורגל באסיה, מוחמד אבן המאם. "אסור לתת לרצח שני הכדורגלנים הלבנונים להפסיק את הכדורגל בלבנון", ביקש אבן המאם, "האלימות לא תנצח את הספורט".

הליגה בלבנון תיפתח בעוד כשבוע. לא ברור אם אפשר להתרגל לרצח, למלחמות, להרס ולשנאה. הכדורגל הלבנוני מנסה להוכיח שיש גם חיים אחרים בלבנון. אבל לא בטוח שהאלימות בלבנון לא תנצח את הספורט כבקשתו של יו"ר ההתאחדות האסיאתית. במאבק האלים בין הפוליטיקה לכדורגל בארץ הארזים ניצחה האלימות לפחות 18 פעמים. על רקע המשך הקרבות בנהר אל-בארד ניתן לומר שבעוד שבוע יתחיל הכדורגל הלבנוני קרב נוסף על חייו.