לאנס ארמסטרונג - באסה או קלאסה

פולה ניובי פרייזר – השם אומר לכם משהו? כנראה שלא. האשה הזאת זכתה 8 פעמים באליפות העולם בטריאתלון ה"איירון מן" בהוואי, תחרות שמגיעה לדרגות קושי שאדם נורמלי לא יכול לתאר. היה לה כמעט כל דבר שצריך כדי להפוך לספורטאית הגדולה בעולם, חוץ משניים – יחסי ציבור טובים ואזרחות אמריקאית.

אין אחד שלא מכיר את לאנס ארמסטרונג. רוב הילדים בארץ יתקשו לזכור מיהו סגן ראש הממשלה, אבל בטח שידעו מיהו האמריקאי שזכה שבע פעמים ברציפות במרוץ האופניים הקשה בעולם. זה לא בגלל שהטור דה פראנס כל כך מרתק אותנו, מדובר כאן פשוט בבית ספר ליחסי ציבור.

בואו נניח לרגע את הבלגים, הצרפתים והאיטלקים בצד. מישהו מכם בכלל עקב אחרי הטור דה פראנס לפני שלאנס ארמסטרונג התקרב לשיא הזכיות הרצופות? כמה אנשים כאן ידעו איך עובדת השיטה במירוץ הזה, מי הן הקבוצות ומי הם יריביו של ארמסטרונג?. יותר מזה, כמה אנשים בארץ או אפילו בארה"ב היו יכולים לדקלם את סיפור חייהם והצלחתם של אדי מרקס, מיגל אינדוראין, ברנר הינו או ז'אק אנקטיל, הרוכבים שזכו חמש פעמים בטור דה פראנס?

פתאום, ביום בהיר ב-2004, לאנס ארמסטרונג הפך בעיני רבים לספורטאי הגדול ביותר שדרך על אדמת כדור הארץ, ורוב האנשים שהפכו אותו לכזה, בכלל לא מבינים במרוצי אופניים. מבחינתם, ארמסטרונג חרש את צרפת במשך שלושה שבועות עם זוג אופניים אחד, תוך כדי שהוא מדווש 24 שעות ב-120 אחוזים מהיכולת שלו, ומטפס על ההרים האלפיים בדד, ללא נפש חיה מימינו ומשמאלו. אף אחד לא יכול לקבוע מה היא באמת תחרות הספורט הקשה ביותר בעולם, אבל מי שחושב שארמסטרונג חצה את כל גבולות הדמיון, צריך להכיר את העובדות יותר מקרוב.

סיפור חייו המרגש של ארמסטרונג ואישיותו המדהימה, גרמו לו לעשות מעשה כמעט בלתי אפשרי ולמכור לעשרות מיליוני אמריקאים ענף ספורט חדש. כל זה הפך אותו כבר בתחילת דרכו לספורטאי אמיד מאוד, שלאט לאט השתלט על קבוצת יו.אס פוסטל עבורה רכב והפך אותה לאימפריה במונחים של עולם האופניים. אף קבוצה לא התקרבה לרמות של יו.אס פוסטל, אם זה מבחינת הצוות המקצועי, המאמנים, המכונאים, המעסים וכמובן שאר הרוכבים, ששירתו על תקן הפועלים השחורים של הכוכב הגדול. הקבוצה של ארמסטרונג הפכה למקבילתה של ריאל מדריד באירופה או אפילו מכבי ת"א בארץ. רק תסריט אחד היה אפשרי - זכייה באליפות.

צריך להבין, הטור דה פראנס הוא אמנם מרוץ האופניים הקשה ביותר ואולי אירוע הספורט הקשה בעולם, אבל ארמסטרונג, או כל רוכב מוביל אחר, היו רחוקים מלהתמודד עם זה לבד. מישהו ראה פעם את ארמסטרונג מוביל דבוקה? לא, כי תמיד היה מי שיחסום עבורו את הרוח. מישהו ראה את ארמסטרונג בספרינט המוני על קו הסיום? ממש לא, אסור היה שיפצע. בקיצור, כל העניין במרוצים מהסוג הזה הוא רוכב מעולה וחבורה לא פחות מעולה של פועלים, שנבחרים בדיוק כמו שקבוצות כדורגל או כדורסל בונות את הסגל שלהן, וככל שהתקציב גדול ישנם כמובן פחות מתחרים. ארמסטרונג תמיד דאג שהפועלים שלו יהיו הטובים ביותר בשוק.

בתחרויות אתלטיקה קלה יוקרתיות שוכרים מכתיבי קצב לריצות הארוכות, אלה הם בדרך כלל אתלטים שכבר סיימו את הקריירה או כאלה שהבינו שהם לא מתקדמים לשום מקום. במקרה של ארמסטרונג, לא מדובר בפועלים מהסוג הזה. פלויד לאנדיס, אלוף הטור ב-2006, שהואשם לאחר מכן בנטילת סמים אסורים, היה שנה לפני כן אחד מהפועלים הנאמנים ביותר של ארמסטרונג וזו רק דוגמה קטנה לאיכותם של חברי יו. אס פוסטל, שהפכה לימים לדיסקברי צ'אנל.

לאנס ארמסטרונג הקדיש את חייו לטור דה פראנס, אבל הוא היה מוקף במעטפת כל כך גדולה שעשתה בדיוק את אותו הדבר. היה לו את הצוות המקצועי הטוב בעולם וגם השנוי במחלוקת עם דוקטור מיקאלה פרארי האיטלקי, שהורשע ב-2004 בהפצה לא חוקית של תרופות ובהונאה ספורטיווית. הייתה לו מערכת מודיעינית שלא הייתה מביישת אפילו את צה"ל. ארמסטרונג ידע על כל גרם שמתחריו לתואר הורידו במשקל, על כל תקלה שהייתה להם ועל כל דיכאון שחטפו. סביבתו של ארמסטרונג, לעומת זאת, הייתה ממודרת לגמרי. קשה היה לדעת מהו כושרו האמיתי לפני הטור דה פראנס. בניגוד לרוב מתחריו, ארמסטרונג בדרך כלל לא השתתף בשאר מרוצי האופניים החשובים שקדמו לאירוע הגדול של השנה, כמו למשל הג'ירו באיטליה. הוא גם כמעט ולא השיג מעולם תואר משמעותי אחר חוץ מהטור, להוציא את אליפות העולם במירוצי כביש ב-1993.

לאנס ארמסטרונג הוא ללא ספק אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים, אבל בתור רוכב האופניים שזכה לתנאים הנוחים ביותר אי פעם, קשה להכתיר אותו לגדול מכולם. נכון, הוא גם ניצח את מחלת הסרטן, שהשתלטה על לא מעט איברים בגופו, אבל זה כבר ניצחון מסוג אחר. זהו ניצחון שאחרים עשו לפניו ויעשו גם אחריו. זהו ניצחון יותר גדול מכל מה שספורטאי יכול להשיג. ארמסטרונג הוא אלוף בזכות הניצחון לחיים, אלוף ביחסי ציבור ועוד אחד מהאלופים הגדולים בתולדות הספורט, אבל לא הגדול מכולם.

לאנס ארמסטרונג – קלאסה עם טעם של באסה