לכלכת, מסי

כאשר דייגו מראדונה עשה זאת נגד אנגליה הפכו אותו לגיבור. רק השופט שאישר את שער היד שילם את המחיר. ב"אלוהים" לא נוגעים.

עכשיו בא הילד מסי ומחקה את "אלוהים". אני מניח שגם ההתאחדות הספרדית תעניש את השופט שאישר את השער של ברצלונה נגד אספניול. אבל מה יהיה עם מסי? יתר על כך: היום, בעידן שבו כל משחק מצולם בעשרות מצלמות טלוויזיה, לא ייתכן ששער כזה יאושר. מבחינתי אספניול ניצחה, וכל תוצאה אחרת עושה צחוק מהעבודה. אני אוהד של ברצלונה ועד אתמול רציתי שתזכה בתואר, אבל מאותו רגע אני מקווה שריאל מדריד תהיה האלופה. ללאו מסי לא מגיע שום פרס.

הנבחרת הלאומית בכדורגל יצאה לפגרת הקיץ בעמדה סבירה - מקום שני בבית 5 עם מספר נקודות זהה למובילה קרואטיה, שתי נקודות לפני רוסיה ושלוש מאנגליה. מזכיר משהו? כן, את הקמפיין הקודם במוקדמות גביע העולם בהנהגת אברהם גרנט. למי ששכח כבר, עוד נקודה אחת וישראל הייתה משחקת בפליי-אוף. אבל אז אמרו שזה לא כדורגל, שאין שיטה.

גם אז התחלק הבית לשתי רמות: צרפת, שוייץ, אירלנד וישראל לעומת קפריסין ואיי פארו. ישראל ניצחה פעמיים את שתי האחרונות וסיימה שש פעמים בתיקו נגד צרפת, שוייץ ואירלנד. הנבחרת של קשטן גברה אמנם פעמיים על אסטוניה ואנדורה וניצחה בחוץ את מקדוניה. גם המשחקים ברוסיה ונגד אנגליה ברמת גן הסתיימו בתיקו, אבל מאידך נוצחה ישראל בבית ע"י קרואטיה.

יש הבדלים רבים בין שתי הנבחרות, כשהבולט שבהם הוא רוברטו קולאוטי. סופסוף יש לנבחרת שלנו חלוץ מבקיע – שישה שערים בשבעה משחקים. תציבו אותו בחוד ההתקפה בנבחרת של גרנט ובהחלט סביר שהייתה מעפילה לפחות לפלייאוף. האם זה יכול לקרות גם בנובמבר הקרוב? סיכוי קלוש, אם נזכור שישראל צריכה עוד לשחק בוומבלי ובזאגרב ולארח את רוסיה ומקדוניה.

את עודד קטש פגשתי לראשונה כשהיה בן 15, שחקן בנבחרת הקדטים. הייתי אז קצין התקשורת של איגוד הכדורסל, ובין השאר ביקרתי באימונים של הנבחרות ובמשחקי מבחן שערכו בארץ. כבר אז היה ברור לכולם שמדובר כאן בעילוי. השליטה שלו בכדור, זריזות הרגליים ויכולת הקליעה היו הרבה מעל לממוצע לבני גילו. הכרתי גם את משפחתו וראיתי איך הוריו ושלוש אחיותיו עוטפים את הילד בצמר גפן.

עודד היה הראשון בכוכבי קבוצת הנוער של מכבי שסירב להצטרף לקבוצה הבוגרת במעמד של רכז שלישי. הוא רצה דקות משחק וקיבל אותן ברמת גן ובהפועל גליל עליון. כשחזר ללבוש צהוב הוא היה כבר שחקן מנוסה. ילד הפלא כבר לא היה צריך להוכיח דבר.

כמתאם הנבחרות באיגוד, נלוויתי לנבחרת הלאומית לאליפות אירופה 1997 בספרד. קטש "קרקס" שם את כל הנבחרות, ולא בכדי סיים בראש דירוג הקלעים עם ממוצע של 22 נקודות למשחק. כאשר נודע למאמן נבחרת צרפת, דה וינצ'נזי, שלקטש יש אזרחות צרפתית, הוא היה בטירוף. "תנו לי אותו ואנחנו לוקחים את אליפות אירופה".

כעבור שנתיים הייתי גם עם הנבחרת ועודד באליפות אירופה בצרפת. שם זה היה עודד שונה לחלוטין. ההכנה שלו הייתה גרועה מאחר שהתאמן מעט מאוד ושהה חלק ניכר מהזמן בארצות הברית, במטרה לחתום בניו יורק ניקס. בלילות בטולוז ובפו הוא שוטט במסדרונות המלון וניהל שיחות טלפון ארוכות עם האנשים שלו בארה"ב. וכך הוא גם נראה במגרש, להוציא חמש דקות מופלאות בהן ניצח במו ידיו את מקדוניה. בסופו של דבר מנעה שביתת השחקנים ב-NBA את הצטרפותו לליגה הטובה בעולם. הוא חזר למכבי אבל בסופו של דבר הצטרף לאובראדוביץ' ופנאתינייקוס באתונה.

כעבור שנה נפגשנו בברסי. הוא ישב באזרחי על הספסל של הירוקים וראה את מקדונלד והאפמן מעבירים את הגביע לתל אביב. עקבתי אחרי מאמציו הבלתי נלאים להתגבר על הפציעה בברך, וראיתי אותו ממרר בבכי כאשר הכריז על פרישתו מפעילות באותה מסיבת עיתונאים בלתי נשכחת.

הייתי מופתע מאוד כאשר קטש החליט לאמן בכפר בלום. אף פעם לא חשבתי שהבחור המופנם והעצלן הזה יהיה מאמן. עודד קטש מכיר את המערכת של מכבי עלית תל אביב, אבל אני בספק אם הוא מודע למה שצפוי לו החל מחודש אוקטובר, ובגיל 32 זו מעמסה אדירה. אם הוא יסיים את העונה הראשונה שלו עם תואר אירופי כפי שעשה בפנאתינייקוס, זה יהיה הישג מדהים. קטש הפתיע כמה פעמים בקריירה שלו. האם יעשה זאת שוב?