וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כולנו חוליגנים

1.6.2007 / 11:00

רק אחרי שאחיו הקטן נעצר והעביר לילה באבו כביר בגלל שצעק "טועמה מחבל", הבין הגולש א' שמשהו חייב להשתנות בכדורגל הישראלי

זה מסוג המשפטים הבנאליים האלה שקוראים במדורי הספורט מדי שבוע. בדרך כלל הם מופיעים בשתי שורות קצרות בסיום הידיעה, וחולפים על פניהם באדישות כאילו לא היו. "במהלך המשחק נעצרו 17 אוהדים, שלושה מהם על הכנסת אמל"ח, שניים על הפרת סדר, חמישה על קריאות גזעניות". אף אחד כבר לא מתרגש מזה, עד הרגע שזה פוגע בו באופן ישיר.

בדרבי האחרון עצרה המשטרה את אחי הקטן. בפיגור 2:0, כשהוא כבר בוער לגמרי מעצבים, ירד אחי לעבר נקודת הקרן וצעק לטועמה "מחבל". העונש לעבירה היה מיידי. בסיום ההתקפה דואני השחיל לרשת של קאלה את השער השלישי, אבל עוד לפני כן שני שוטרים קפצו עליו, אזקו אותו בידיו וברגליו והשליכו אותו לניידת. את הלילה הוא העביר באבו כביר. האשמה: הפרת סדר והסתה לגזענות. ההשלכות המיידיות: אחי הפך לעבריין.

אם לא הייתי מכיר אותו, אין שום ספק שהייתי תומך במהלך. אני בעד מלחמה עיקשת באלימות במגרשים, מתנגד לכל גילוי גזענות וסולד מאוהדים שמתפרעים. ובכל זאת, הייתי מעדיף שאלה שייענשו יהיו החוליגנים האמיתיים - האחרים - ולא אחי הקטן והאהוב, אותו זאטוט שרק אתמול היה התינוק החמוד בעולם.

חוויות מהזינזאנה

אותו אח קטן וחמוד, אגב, כבר בן 24. גובהו 1.83 מ', משקלו כ-90 ק"ג, וכשהוא בשער 11 ללא חולצה ועטוי בכובע מצחייה, קשה לזהות שמדובר בבן אדם עם הלב הכי גדול שפגשתם. כמו לרבים וטובים אחרים, משהו קורה לעצבים שלו כשמדובר בכדורגל. לבו הולם, האדרנלין זורם, פניו מאדימים והרציונליות מתפוגגת. האמת, הוא מזכיר מאוד את אחיו הגדול. לצערי, על אף שדעותיי הפוליטיות יוניות לחלוטין, עליי להודות שלא פעם חטאתי גם אני בשירת ההמנון הידוע, "טועמה מחבל". בדרך אני נוהג לתרץ את זה בכך ש"בכדורגל מותר הכל".

כשהוא ישב בזינזאנה, מביט בי בעיניו העצובות והמבוהלות מבין סורגי הניידת, לבי נכמר. פתאום המלחמה באלימות במגרשים נראתה לי מוגזמת. למען השם, אני אומר לעצמי, הוא בסך הכל קילל, מה קרה? בזמן שאני מנסה לשכנע חבורת שוטרים אטומים שמדובר בעבירה זניחה ובהתנהגות נורמטיבית, אני שומע מעליי אלפי אוהדים בשער 7 זועקים "שתהיה שואה למכבי". כמה שנאה יש באיצטדיון הזה, אני חושב בלבי, כמה אלימות, ורק את אחי הקטן והחמוד עוצרים.

רחמים, אדוני השוטר, רחמים

אבא שלי צפה במשחק בבית, כשלפתע התבשר על המעצר. בניסיון נואש לשחרר את בנו מהסיוט שהוא עומד לעבור הוא הוקפץ לבלומפילד. הטלפונים הבהולים לכל עורכי הדין ושאר הקומבינטורים לא צלחו. אף אחד בעולם לא היה משכנע באותו ערב את הקצין המשטרתי שחייבים להוציא את אחי מהזינזאנה. מהר מאוד הצטופפו ליד הניידות עשרות הורים מודאגים נוספים. כולם הורים לילדים חפים מפשע, כולם קורבנות תמימים שנכלאו על לא עוול בכפם. רחמים, אדוני השוטר, רחמים.

בינתיים אני מנסה להחליף כמה מילים עם אחי. הוא מנסה לשדר רוגע, אבל אני שומע את הבהלה בקולו. שוטר רחמן הסכים שאעביר לו חולצה, כדי שלא יעביר לילה שלם עירום. התסכול גבר מדקה לדקה. אחת האמהות כמעט התעלפה מהפאניקה. "הוא לא הלך מכות בחיים שלו", היא צועקת בהיסטריה, "תחזירו לי את הבן שלי, לאן אתם לוקחים אותו?". אז הוא ניסה להבריח חזיזים, מה קרה?

כדורגל מכוכב אחר

השעתיים הארוכות שבהן שהיתי בסביבת כוחות הביטחון שינו לי את כל הפרספקטיבה על המשחק. התקשיתי להבין מדוע אירוע ספורטיבי, שאמור להיות מהנה ומבדר, נראה כמו זירת מלחמה. עשרות ניידות, אמבולנסים ומחסומים שהו במקום, כמו מדובר באזור מוכה אסון; מאות שוטרים, יס"מניקים, מג"בניקים ושאר אנשי ביטחון הקיפו את הרחבה שממנה יוצאים השחקנים. לפתע הגיעה לאזור קבוצה של כ-30 גברתנים בלבוש אזרחי. בירור קצר העלה שמדובר בסמויים שזה עתה סיימו את עבודתם ביציע. אלוהים ישמור, למה צריך כל כך הרבה שוטרים במשחק כדורגל?

באותם רגעים נזכרתי בקנאה בגמר הגביע האנגלי. עדיין חקוקה בזכרוני תמונתם של שחקני צ'לסי מטפסים באיטיות במדרגות בוומבלי לעבר הנסיך וויליאם, כשבדרך עשרות אוהדים שולחים לעברם ידיים בנימוס, בתקווה לזכות ללחיצת יד מגיבוריהם. מאבטחים אדיבים אומנם חסמו את דרכם של האוהדים הנרגשים, אבל אף אחד לא התנפל, לא רמס, לא קילל ולא דחף. חניכיו של מוריניו שיתפו פעולה עם המעמד, נענו למחווה של מעריציהם ולחצו בצורה מכובדת את ידיהם. היה זה מחזה מרהיב, כמו מכוכב אחר.

כמה סמויים היו בוומבלי באותו יום? כמה חזיזים? כמה רימוני עשן? אין אהבה גדולה בין היונייטד לצ'לסי, אך ספק גדול אם מאותו אירוע שהכיל 100 אלף צופים בוומבלי, נעצרו יותר אנשים מאשר בבלומפילד הקטנטן. ומי החליט שאווירה ססגונית תלויה בכמות רימוני העשן, שירי הנאצה והחוליגנים שפורצים למגרש? האם העובדה שבחגיגות הזכייה דרוגבה לא נטל את המיקרופון וזעק "יונייטד על הזין" אומרת שהוא שמח פחות מאבוקסיס? ואיך זה שלמפארד לא לבש חולצה עם הכיתוב "הזונה ה-12"? למה אצלנו הכל כל כך קיצוני? באותן דקות רק דבר אחד עבר לי בראש – נמאס לי כבר מכל הכדורגל המסריח הזה.

sheen-shitof

בדקו התאמה לטיפול

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה בגוף עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה

צהוב או אדום, אותה טראומה

לא רק אחי לא הצליח לישון באותו לילה. אומנם הטראומה שהוא עבר בתא המעצר המחניק שבאבו-כביר לא דומה לדאגה של בני משפחתו, אבל אין ספק שכולנו עברנו לילה קשה. נתבקשנו להגיע לבית המשפט בשעה 9:00 בבוקר, אבל כבר ב-8:00 התייצבו במקום עשרות הורים וקרובי משפחה מודאגים עם עיניים טרוטות, אלה שראינו בלילה הקודם בבלומפילד. באותם רגעים, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת מי אוהד הפועל ומי מכבי. העיקר שישחררו כבר את הילדים. כן, 24 זה עדיין ילד.

המשפט נפתח, וצוותי הטלוויזיה צילמו מקרוב את ספסל הנאשמים. אחי הקטן, שמעולם לא נעצר עד לאותו יום, חיקה בסולידריות את החשודים שלצדו וכיסה את פניו בחולצתו באינסטינקט, כאילו היה עבריין מנוסה. עצוב היה לראות איך קללה אחת מיותרת לעבר טועמה הפכה אותו לפושע. מאוחר יותר הוא שוחרר הביתה, אבל הלילה הזה יילך איתו תקופה ארוכה, גם אחרי שייעלמו הסימנים הכחולים שהשאירו האזיקים על ידיו ורגליו. נכון לרגע זה, עד לערעור במשפטו, הוא מורחק לשנה שלמה מהמגרשים. האמת, ממילא לא בא לו ללכת לכדורגל.

המחלה: פנאטיות יתר

מערכת היחסים שהתפתחה בין העצורים הייתה הבשורה הגדולה מאותו יום. אוהדי מכבי והפועל, שהגיעו לספסל הנאשמים רק בגלל שנאתם העזה למחנה הנגדי, ישבו זה לצד זה בסדר מופתי. פתאום ראיתי את אח שלי, שביום רגיל מאחל לפצצת אטום על שער 7, מסתחבק בחברותא עם אוהדים אדומים. תחושת ההזדהות ביניהם, שנבעה מהחוויה המשותפת שעברו ומאינטרסים זהים, איחדה בין הניצים וגרמה להם להבין שבעצם מדובר באנשים זהים לחלוטין. ירצו או לא, כולם חובבי כדורגל, שלוקים בפנאטיות יתר. אדום וצהוב מעולם לא נראו כל כך דומים. להיעצר בגלל כדורגל מעולם לא נראה כל כך טיפשי.

חלקכם בוודאי תאשימו את אחי במחלה של הכדורגל הישראלי, בדיוק כפי שהמשטרה נטפלה אליו באותו ערב, אבל זו תהיה צביעות. גם אתם יודעים שהוא לא עשה משהו שרובכם לא עשיתם בעבר. גם אם לא צעקתם בפה מלא "טועמה מחבל", בוודאי לפחות פעם אחת קיללתם את המאמן, גידפתם את השופט, דחפתם בתור לקופות, צעקתם "אולה" אחרי פיצוץ של חזיז, או סתם ייחלתם לשבירת רגל של אחד השחקנים. דבר אחד בטוח: אתם, בדיוק כמוני, לוקחים את המשחק הזה יותר מדי ברצינות. חבל שאחי נאלץ להעביר לילה באבו כביר כדי שאבין את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully