האימפריה מלקקת את הפצעים

דקה ושמונה שניות לסיום המשחק, כשמכבי בפיגור שבע, הזעיק נוון ספאחיה פסק זמן אחרון בניסיון נואש להציל את עתידו במועדון. הצהובים ירדו שפופים לכיוון הספסל ובדיוק כשספאחיה פתח את הפה, היסה אותו עוזרו גיא גודס וביקש להדריך את פסק הזמן הזה בעצמו. ספאחיה נענה ולקח צעד אחורה, תוך שהוא מביט אל עבר לוח התוצאות ומשלב ידיו בדאגה. "דרק, זה שלך", פנה גודס לקפטן. "לא משנה מה, אתה זורק". שארפ צלף עוד שלשת התאבדות שנראה שכבר רשומה על שמו בטאבו; אלא שאמש, גם 1.83 מטר של גאווה ונחישות לא הספיקו אל מול כוחות האופוזיציה, שהתעלו על מכבי בכל פרמטר.

בירידה לחדרי ההלבשה נראו אנשי מכבי כאילו חרב עליהם עולמם. ספאחיה מלמל דברים בקרואטית ושמעון מזרחי היה חיוור כסיד. אם מסתכלים על רשימת התארים של המועדון במבט מפוכח אזי שהיעדרות מגמר הגביע אחת לעשור - בכל זאת מפעל משני - יכולה להתקבל על הדעת. אולם הרי בולמוס התארים הזה, שאינו יודע שובע, האובססיביות לדרוס ולרמוס ולנצח, בכל מצב ובכל תנאי, היא סוד כוחה של מכבי. אמש, משקל המסורת וההיסטוריה של המועדון הייתה לאנשיו לרועץ. ספאחיה אמר ש"בחצי השנה האחרונה הוצאתי יותר אנרגיות מאשר בכל הקריירה". ספאחיה מבין כעת, באיחור רב, להיכן הגיע. וההבנה הלקויה הזו הביאה עימה שורה של שחקנים בעלי אופי לא מתאים, שאינם מסוגלים לשאת במחויבות הבלתי מתפשרת שטמונה בגופיה הצהובה. וודאי לא כשמנגד עומד לי ניילון, בדיוק הזר מהסוג שמכבי היתה מביאה פעם.

גם ספאחיה יודע שהמשחק הזה, שכבר היה לפרק במיתולוגיה, הפך סופית את שעון החול הפרטי שלו. כי הנהלת מכבי מסוגלת לשאת עונה דלת יבול במישור האירופאי, אך החלל הריק הזה בארון התארים המקומיים של המועדון, עמוסי הגביעים והמדליות והצלחות, הוא דבר שלא ייסלח. ההיסטוריה תוכיח: מאז שנת 1988 שילם כל מאמן מכבי שאיבד את הגביע במשרתו. רלף קליין, צביקה שרף, יעקב אדלר ואלי קנטי, מולי קצורין, שוב שרף (החליף את קליין ב-1995/6, הפסיד את הגביע, ביצע מהפכה בסגל הקבוצה, הפסיד עוד גביע ועזב).

ישנם גם הסניגורים שמספרים כי ספאחיה היה אחראי ישירות רק על החתמת רודני ביופורד, וכי פיליקס וביינום למעשה נכפו עליו. אבל הוא לא המאמן הראשון במכבי שאינו האחראי הבלעדי לסגל השחקנים. שמעון מזרחי אמר אמש כי "בשלב זה אין חשיבה בכיוון המאמן". הפרקליט מזרחי, שבוחר את מילותיו בקפידה, אינו מוכן להתחייב באשר לעתידו של המאמן הקרואטי, שמחזיק בחוזה גם לעונה הבאה. אולי כי גם הוא מבין שאובדן הגביע עשוי להיות פתח למפלה גדולה בהרבה.

לאחר חצות, כשמזרחי סיים את עיסוקיו ועזב את האולם, נותרו ספאחיה, גודס ומוני פנאן בחדר הוידאו הקטן וצפו שוב ושוב במשחק. דנו, תהו, ניתחו. בעוד שבוע וחצי מגיעה טאו והפסד עלול לקטוע את העונה האירופאית של מכבי באיבה. אחרי הכל, בלי המקום הראשון בבית תיאלץ מכבי להתמודד בשלב רבע הגמר מול צסק"א או אולימפיאקוס, שתיים מהקבוצות הביתיות והאיכותיות ביותר באירופה.

סביר להניח שהשלושה גם דנו בסגל השחקנים. הבעיה של מכבי היא שמועד ההעברות מסתיים בשבוע הבא, ומציאת תחליפים בפרק זמן כה קצר היא אפשרות לא סבירה. במכבי יש מי שלוחצים כבר זמן רב לוותר על פיליקס, אך כעת הבעיה היא בעיקר כלכלית: בשלב הזה של העונה יהיה קשה מאוד לשדך את פיליקס לקבוצה אחרת, ובמקרה שכזה, מכבי תיאלץ לשאת בעלות שכרו המלאה. ועבור אנשי הקבוצה, לשלם משכורת לשחקן שנופש בארה"ב היא אופציה שאינה באה בחשבון.

ההפסד הזה, ששבר את המוסכמה העיקרית עליה נסמכה מכבי של העשור האחרון – שכשהכסף מונח על השולחן, בכל תנאי, בכל מצב ובכל מזג אוויר, קל וחומר ביד אליהו, ברור לכל שהיא לוקחת אותו – הגדיש את הסאה מבחינת רבים. לכולם ברור שכך אי אפשר להמשיך. ולא רק על המגרש, גם מאחורי הקלעים. האשמות הדדיות הפכו לטבע שני עבור חלק מאנשי המועדון, והתחושה הכללית היא של חוסר אמון. מקצועי, וגם ניהולי. רפורמה כללית בקיץ הקרוב, שתכלול עזיבה של בכיר זה או אחר, בהחלט נלקחת בחשבון.

אפשר שיתברר בסיום העונה כי דווקא יושב ראש האופוזיציה הלוחמת, אפי בירנבוים, היה זה ששם קץ לשנים הגדולות של מכבי תל אביב. אף שאמש בהיכל רווחה ההבנה כי היה מדובר בערב חד פעמי, ההפסד דחק סופית את מכבי מצוק הזחיחות, ולא נראה שלמישהו שם יש מצנח רזרבי.