איפה יאו בכל הסיפור?

1. העיתונאים בשנגחאי נתקלו אמש בדילמה לא קלה. בזמן שעל ספות העור בחדר הוועידות המפואר נערכה הרמת כוסית חגיגית לכבודו של רוז'ה פדרר, בנוכחות כל הספונסרים ושאר אנשי החליפות, באיצטדיון שמעליהם, במכנסיים קצרים, נפגשו רפאל נדאל וג'יימס בלייק למשחק טניס מסקרן. אנשי התקשורת, כצפוי, העדיפו את הזוהר והשמפניה.

לא מפתיע לגלות שעיתונאים שואבים יותר הנאה מהתחככות בעסקנות מאשר מהאירוע הספורטיבי שלשמו התכנסו, אבל משמח היה להיווכח שאלו שבכל זאת בחרו בדבר האמיתי, יצאו מורווחים. לאחר יומיים של תחרות מנומנמת, סוף סוף לקהל באולם קי ז'ונג היו סיבות להתרומם מהמושב ולהודות לשחקנים על משחק טניס משובח. נדאל ובלייק, גיבורי הערב, היו ראויים לכל התשואות, אחרי שסיפקו את הרגעים הבודדים שעמדו עד עתה בציפיות הגבוהות מטורניר יוקרתי כמו המאסטרס. הניצחון הנפלא של בלייק רמז שבכושרו הנוכחי האמריקאי עשוי ללכת עד הסוף, וגם שהכל פתוח בטורניר התחרותי הזה. לפחות כל עוד פדרר עסוק בלגימת שמפניה.

2. אחד הגורמים שמעניקים לענף ספורט הילה יוקרתית ומעמד אצילי הוא רמת האינטליגנציה של העוסקים בו. בניגוד לקלישאות השחוקות של הכדורגלנים, מרשים בכל פעם מחדש להאזין לתבונה של הטניסאים, שמנתחים בפשטות ובמקצועיות את הגורמים שהכריעו את ההתמודדות ביניהם, דקות קצרות אחרי שהציגו יכולת אתלטית מופלאה ומאבק פיסי נחוש. מבלייק, יוצא אוניברסיטת הרווארד, ניתן היה לצפות לשפה גבוהה. אבל גם נדאל התגלה כג'נטלמן רהוט, שיודע להחמיא ליריבו ולגלות גדלות נפש, בניגוד גמור לאמוציונליות שלו על המגרש. "אני לא כועס על עצמי כי שיחקתי די טוב", אמר הספרדי בקול שקט אחרי ההפסד, "עובדה שהובלתי 0:4 במערכה השנייה על טניסאי מצוין כמו בלייק".

את הסיבות למהפך הוא הצליח לתאר באנגלית רצוצה אך מדויקת. האחוזים בסרב הראשון, הפורהנד המפלצתי של בלייק, היעדר כושר משחק מספק. גם כשעיתונאית סינית צעירה הפגיזה, בחוסר טאקט מפתיע, עם השאלה "אני וחברותיי תהינו אתמול, איך זה שיש לך שרירי ידיים כל כך מושלמים?", נדאל לא איבד את קור הרוח. "עובדה שהן לא עזרו לי לנצח", סיכם בחיוך מנומס.

3. משחק בין ניקולאי דוידנקו לטומי רוברדו עשוי להוות גמר ראוי לכל טורניר מכובד, אבל המפגש בין שניים מהטניסאים הטובים בעולם לא הצליח למשוך יותר מ-2,000 צופים לאיצטדיון המפואר. הפרסום המאסיבי הצליח לבלוט אפילו בכרך סואן ורבגוני כמו שנחאי, עיר שמשלבת בין קו הרקיע של מנהטן, הניכור של גות'הם סיטי לכריזמה של גדרה. אבל משהו חסר כדי למשוך את הסינים לצפות בספורט הלבן: טניסאי סיני. תנו להם את יאו מינג, והם יעקבו באובססיביות אחר האן.בי.אי; תראו להם את שיאנג לו, והם יהפכו לחובבי אתלטיקה. אבל זרים, מתברר, לא עושים להם את זה. אפילו לא אנדי ויוני.