הכי גרועים שיש

האמצעי העיקרי שבו אנחנו מסתכלים על ליגת העל שלנו, היא דרך בחירת המצטיינים והשוואתם לאלה שחשבנו שיעשו זאת. שחקן המחזור, שחקן העונה, נבחרת המחזור, נבחרת העונה. אך האם ניסיתם לחבר את ההרכב של השחקנים הכי גרועים בליגת העל, עם הגנה ושוער שיספגו רביעייה מדי שבת, קישור שיאבד אינספור כדורים ולא יספק בישול אחד, והתקפה קהה ומבולגנת שתחמיץ ממטר? הרכב שתמיד יפסיד, בלי קשר ליריבה? לאחר סיעור מוחות במערכת וואלה! ספורט, הצלחנו להגיע למשהו כזה, אם כי בטוח שלכל אחד מכם יש השגות ודיעות אחרות (בשביל מה המציאו את הטוקבק?).

רק הערה אחת לפני שהכרוז מקריא את ההרכב: יכולנו בקלות לגבש הרכב גרוע שיורכב משחקני הכח, הרצליה והפועל פ"ת, אבל זה לא היה הוגן. אחד הקריטריונים הבולטים שהנחו אותנו היה היחס בין גודל הקבוצה שבה משחק הטאלנט ומעמדה לבין הנזק שהוא גורם לה. בטוח, למשל, שתוכלו למצוא מגינים גרועים מתומר חליבה, אבל ביחס לקבוצת הצמרת שבה הוא משחק, מגן הפועל ת"א ראוי בהחלט לבחירה. קריטריונים נוספים הם ותק בליגת העל (לכן גם התעלמנו מהילדים של הפועל פ"ת) ודקות משחק סבירות. קריטריון נוסף: רק היכולת הנוכחית קובעת, תהילת העבר אינה מהווה פקטור. לכן נכנס לרשימה ג'ובאני רוסו, למשל. ואם גם זה לא מקובל עליכם, אתם מוזמנים להתווכח.

שוער ראשון: סמי אג'יי (דוד רוזנטל)

הפעם הראשונה שבה ראיתי את סמי (איפה הכדור שהוגבה?) אג'יי בשנה שעברה הייתה בתקציר המשחק בין מ.ס. אשדוד להפועל פ"ת. אשדוד הובילה 1:4 וספגה שני גולים מצחיקים, רק כדי לנצח 3:4 בשיניים. אחר כך זכיתי לראות אותו בעוד כמה הופעות מביכות, שהגדולה שבהן היא משחק הגביע מול הפועל ת"א, בו ספג שלושה שערים באשמתו.

אג'יי כלל לא עונה להגדרה של שוער. מדובר בסוג של קבלן עפר, שנלקח בטעות לעמוד בין הקורות. אם אני מגן שאג'יי הוא השוער שלו, אני משקשק, מעדיף לתקוע את עצמי על קו השער ולקבל אדום על הדיפה ביד, מאשר לתת לאיש המוזר הזה לקפץ ולנתר במקומי בין הקורות.

לו היה לאג'יי חן מסוים, כמו זה שהיה לברוס גרובלאר, למשל, שלפני השטות התורנית היה דופק משחק חיים, מילא. אבל הוא מזכיר יותר את גדולי הליצנים שעמדו בין הקורות בהיסטוריה, כמו סטנלי מנזו מאייאקס או ואלדיר פרז, שחוסר הביטחון שנטע בהגנה היה כל מושרש, עד שהקפיא את ברזיל של 1982 במשחק הטראומתי ההוא מול פאולו רוסי ואיטליה.

קחו למשל את וינסנט אניימה או טברטקו קאלה, עוד שוערים זרים אצלנו בליגה. הם יעשו את השטות התורנית פה ושם (בכלל – ככל שאניימה משחק פה יותר הוא נדבק בבינוניות), אבל בגדול יש להם נוכחות ברחבה. מה שלא ברור הוא איך אג'יי השתייך לסגל נבחרת גאנה. איזה מזל שהוא לא עמד בין הקורות במונדיאל האחרון, כי אז לא רק אנחנו היינו עדים למבוכה, אלא עולם שלם.

שוער מחליף: שאול סמדג'ה (חמי אוזן)

למרות המבנה הפיזי שלכאורה מרשים, למרות שפעם הוא נחשב להבטחה, היום מדובר בקריקטורה. כמו מכונית משומשת, שרק עושה עוד ועוד פאדיחות מגוחכות.

(לא בסגל: רפי כהן)

מגן ימני: עופר טלקר (דניאל ירושלמי)

נכון, פעם הוא היה שחקן נחמד פלוס בהפועל חיפה, אפילו מגן נבחרת (למרות ששלמה שרף כינה אותו "מוביל ירקות"). היום, מתוך מטרה ברורה למשוך עוד קצת את הקריירה ולעשות עוד כמה שקלים לעת זקנה, טלקר מבזה את עצמו מזה מספר שנים. עוד בבית"ר ירושלים, כשהכיוון בכפ"ס הוא למטה. ינוקות בליגת העל עושים ממנו צחוק, הבלמים שלידו סובלים מהחורים שהוא עושה, ועל עלייה להתקפה וחזרה בזמן להגנה אין מה לדבר, כאשר האוויר בריאות הולך ונגמר. כנ"ל לגבי הגבהות מדויקות.


מגן ימני מחליף: תומר חליבה (חמי אוזן)

איטיות מזעזעת, תזמון מקומם בסגירה, ניתור חלוש לכדורי גובה, וחורים, חורים, חורים בהגנה, שבסופם מבט סתום בעיניים, כאילו הוא לא מבין מה רוצים ממנו. אל מול הדברים האלה, לחליבה יש מספיק נתונים כדי להפוך למגן לא רע בליגת העל, אבל הבנת המשחק שלו לוקה כל כך, בעמידה, בסגירה, בגליץ' ברחבה, בתנועות הידיים לעבר הכדור, שהכל נחרב ברגע אחד. יכול להיות שהדברים לא בלטו במיוחד בהפועל ב"ש, אבל הנעליים בבית"ר ירושלים והפועל ת"א גדולות עליו.

(מחוץ לסגל: קובי מוסא – מחסור בדקות משחק, אבישי ז'אנו – משחק לרוב כקשר אחורי).


מגן שמאלי: סאלם אבו סיאם (חמי אוזן)

סביר מאוד להניח שאם הוא לא היה צומח מתוך קבוצת הנוער של מכבי ת"א, לא היינו שומעים עליו. אבל המחסור במגינים בארץ והקיבעון במכבי ת"א לגבי התבססות בכל מחיר על שחקני בית, סידר לו ג'וב על הבמה הכי גדולה בארץ. בהתחלה הפאדיחות שלו היו נסלחות בגלל גילו, אבל עם הזמן התחושה הלכה והתגברה: הוא פשוט שחקן גרוע, ששרד לא מעט בזכות קונספציית הלוחמים במכבי ת"א הקלינגרית. אפשר לפרט את התכונות הבעייתיות של אבו סיאם, אבל יותר פשוט לחזור למשחק של מכבי ת"א נגד מכבי פ"ת בעונה שעברה, לצורה בה הוא רדף אחרי פטריק סופו, שזרק אותו לדשא. הבסיס הלקוי של אבו סיאם זעק לשמיים באותה סצינה. בקיץ אלי כהן כבר בחר לוותר עליו, ולא יותר מדי קבוצות חיזרו לפתחו, עד שבני יהודה הבינה שהיא לא יכולה למצוא מגן שמאלי אחר.


מגן שמאלי מחליף: חיים מגרלשוילי (חמי אוזן)

יכול להיות שיש שכרגע יש מגינים שמאליים גרועים ממנו (עזבו את אורי שטרית, הוא עוד ילד), אבל לאור כמות הנזק שהוא גרם למכבי חיפה העונה, הבחירה הלא מחמיאה מגיעה לו בהחלט. מגרלשוילי לוקה בדברים הבסיסיים שמלמדים מגן בגיל צעיר. בכל הנוגע להתקפה, מגרלשוילי יחסית בסדר (עד שמגיע השלב שהוא צריך למסור), אבל בסגירה האלכסונית, בעמידה, בשמירה, בתזמון, באחריות, בזהירות, בחכמת המשחק לא נראה שמדובר במגן האלופה, יותר בעולה חדשה.


(מחוץ לסגל: דוד אמסלם – מחסור בדקות משחק, אייל בן עמי – פצוע, שוקי נגר – מפגין יכולת סבירה מינוס בהכח)

אסי דומב (דוד רוזנטל)

אני לא יודע, יכול להיות שזה רק אני, אבל בעיניי הפנדל שדומב עשה על משה ביטון ממכבי ת"א היה פנדל ועוד איך. למעשה, אם הייתי שופט כדורגל, הייתי עושה לעצמי חוק: בכל פעם שאסי דומב רודף אחרי חלוץ והאחרון נופל ברחבה – זה פנדל, ורצוי עם כרטיס. רק זה יפצה על כל הפנדלים שדומב עשה ושלא נשרקו נגדו בשנתיים האחרונות. תנו לי עוד עשר פעמים שבהן אני רואה את דומב מתקל שחקן ברחבה, אני שורק ל-11 פנדלים. האחד הנוסף הוא כדי להסיר ספק. הוא איטי, מסורבל, לא מתוזמן והערך המוסף היחיד שלו הוא משחק הראש שעוד נשאר לו מהימים היפים.

צריך לתת לאסי דומב את הכבוד הראוי לו. מי שהיה לאורך שנים אחד הבלמים הקדמיים הכי יציבים בליגה וגם רשם מספר הופעות בנבחרת היה בעברו שחקן טוב. אבל בשנים האחרונות התערבבו חיי הלילה של דומב עם היכולת שלו על המגרש, מה שיצר תחושה כאילו כל תנועה שלו היא תוצאה טראומטית של בילוי אמש. לפעמים נדמה שהוא עושה את העבירות האלה בכוונה, כדי שהשופט ישלח אותו מהר להתקלח בחדר ההלבשה. אחרי הכל, צריך לפקח על בית הקפה, שבת בערב זה יום עמוס.


אלון חלפון (חמי אוזן)

הקלות בה אליניב ברדה התגבר עליו במשחק האחרון הינה רק סימפטום ליכולת המביכה שאלון חלפון מגלה לעת זקנה. המצוקה הספורטיבית בארץ גורמת לנו לא פעם להעריך יתר על המידה שחקנים שנתנו עונה אחת טובה, גג שתיים. כך לגבי אלון חלפון, שבנה קריירה והשיג חוזה אחר חוזה מאז עונת האליפות עם הפועל חיפה. כבלם מחליף בהפועל ת"א זה עוד היה בסדר, אבל כמעוז ההגנה של הפועל כפ"ס? מאז הירידה עם הפועל חיפה חלפון רק בנסיגה, הפער בין הבלם ההוא לבין הבלם הנוכחי הפך כמעט לבלתי נסבל, הרבה בגלל הטבע ששחק את האינסטינקטים והשרירים שלו באחד על אחד.


בלם מחליף: אבי יחיאל (חמי אוזן)

מסוג השחקנים שגודלם הטבעי מתגלה כאשר הם מגיעים לקבוצה גדולה, אז המונח כשרון וסיפורי הגבורה מימיו בנבחרת הנוער נכווים ברותחין. בעונה שעברה עוד אפשר היה לתלות את הפער העצום בין אבי יחיאל לחולצה המפוארת של מכבי ת"א, בכישלון קונספצית הגלאקטיקוס, שפגעה בכולם. אבל גם העונה התואר הזה, "אבי יחיאל, בלם מכבי ת"א", תואר עם עבר שכולל את צבי רוזן, אבי כהן, אלכסנדר פולוקארוב, אמיר שלח, גדי ברומר, גדול עליו כמו תפקיד ראש הממשלה על אהוד אולמרט ותיק הביטחון על עמיר פרץ.

(מחוץ לסגל: לזו דובה – עונה ראשונה בליגת העל, רפאל אולארה – בכל זאת מדובר בשחקן נבחרת צ'ילה, שנתן עונה מצוינת וסובל כרגע מפציעה)

קשר אחורי: עידן מליחי (חמי אוזן)

אפשר לאהוב אותם, מותר גם לשנוא, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה: הלוזונים לקחו קבוצה נידחת ולא מעניינת כמכבי פ"ת והפכו אותה לגורם דומיננטי בליגת העל, ראשונה לאימפריית העבר הפועל פ"ת בעיר. מסוג האנשים שמסוגלים למכור לך קש במסווה של זהב. הלוזונים ידעו במשך השנים לשווק בחוכמה את השחקנים שגדלו במחלקת הנוער, להלל אותם ולבנות להם שם של הבטחה, מתוך מטרה למכור אותם בעתיד. לעתים יש אמת בפרסום (גל אלברמן), לעתים לא. וכך אכל מאיר פניג'ל את הלוקש הזה שנקרא עידן מליחי, שחוץ מפוזה של קשר אחורי גדול, אין לו הרבה להציע. התלהבות ריקה מתוכן ותו לא. אבל פניג'ל קנה, נתן לילד חוזה יפה וארוך טווח ואפילו הצליח להילחץ ולא למכור אותו בהזדמנות הראשונה, כשמכבי ת"א, עוד קבוצה עם מערך סקאוטינג מפואר, רצתה לשים אליו את היד. עד שבא עידן המקצוענות של גאידמק ושם את מליחי על המשבצת הראויה לו: עוד שחקן במ.ס אשדוד.

ג'ובאני רוסו: (חמי אוזן)

באמת שהתאפקנו. בכל זאת, הזר הכי גדול וחשוב שנחת בארץ. גביע בב"ש, אליפות במכבי והפועל חיפה, ליגת אלופות. מאז שהוא ברח ממכבי חיפה אנחנו מחכים לקאמבק, לקשר הימני הנהדר ההוא. לא יכול להיות שהוא כזה גרוע, אמרנו. מתישהו הוא יתאושש, יוריד את החלודה, יתגבר על הפציעה ויחזור להיות לפחות שחקן ראוי בליגת העל, גם אם לא יגלה את היכולת ממכבי חיפה. קיווינו שעונת הגלאקטיקוס מאחוריו, שהחדות, ההגבהות, המסירות, המנהיגות, ישובו לפאר אותו. לשווא. למרות שאלי כהן ממש משתדל לעזור לו, ג'ובאני רוסו פשוט הפך להיות שחקן גרוע, מחליף לעומר פרץ הבינוני. אפילו מקומו בסגל בסכנה ברגע שהסכסוך בין מכבי ת"א ללירן כהן יסתיים.


מנור חסן: (חמי אוזן)

עוד דוגמה לקלאסית לשחקנים טובים שחושבים שבגיל מבוגר מותר להם להוריד הילוך, ולשחק באיטיות גדולה יותר מזו שאפיינה אותם. היום חסן הוא צל של הקשר החד והטכני, שתמיד חיפה על המריבות שלו עם המאמנים והריפיון הטקטי וההגנתי שלו עם שערים ובישולים. העונה שעברה הרעה בהפועל פ"ת שכנעה סופית את קבוצת נעוריו לוותר על התענוג, ושלחה אותו להיות שחקן ספסל באשדוד. גם באיצטדיון הי"א הצניחה של הקשר הנהדר מפעם נמשכה, עד שהביאה אותו להיבחר על-ידינו להרכב הלא מחמיא הזה.

(לא בסגל: אופיר עזו, גיא שמיר, יוסי רוזן)

שלומי אדרי: (חמי אוזן)

אם אי פעם מאמן ירצה להכין קלטת לשחקניו על קבלת החלטות מוטעות תוך כדי משחק - איך מחמיצים באדישות שערים קלים ומעבירים את זמנך לריק על הדשא במין שיטוט חסר תכלית, איך בועטים לשער כשצריך למסור, איך מוסרים כשצריך לבעוט לשער, איך לא נופלים בקלות במלכודת נבדל - שלומי אדרי מהכח הוא הדוגמא המושלמת. לפעמים נדמה כאילו הוא לא מבין שהזמן שהוא מבלה על הדשא הוא שיא השבוע מבחינתו, ומעבר לריצה סתמית ולא חכמה על המגרש אין לו מה להציע. לא דריבל סביר, לא נגיחה נורמלית, לא בעיטה מרחוק, לא מסירה מתוחכמת. איכשהו, סוכנו מצליח למצוא עונה אחרי עונה קבוצה, שמחפשת חלוץ שלישי זול, עד שהן מתפכחות ומוותרות מהר על שירותיו: הפועל פ"ת (זוכרים את ההחמצה שלו במשחק האליפות של מכבי ת"א ב-2003?), סכנין, הפועל חיפה, מכבי נתניה. מעבר להיותו חלק מההרכב הזה, אדרי הוא מתחרה חזק על התואר האישי: השחקן הכי גרוע בליגת העל.

ברק בדש (שגיב ברעם)

עונת 2004/5 הייתה אחת ההזויות ביותר. הפועל ת"א קפצה למים העמוקים בפעם הראשונה זה שנים ללא אבא קשטן, וכמעט טבעה תחת משחקי השולחן והתיאוריות הפסיכולוגיות שהביא איתו גילי לנדאו. המצב היה רע וההנהלה רצה לסוכת המציל, אבל לא מצאה שם אף אחד. בלית ברירה נשלח נציג למסע בחזרה לעבר וחזר כשבידיו שייע פייגנבוים, האיש שיעדיף חסקה על פני סירת מנוע. אם זה עבד לפני 30 שנה, אז למה לא עכשיו? בזמן שהפועל התרגלה לשיטת הבעט ורוץ, כשהיא משחקת עם 7 שחקנים בטווח ה-30 מטר מהשער שלה, ששולחים כדורים ארוכים לזיטו אוגבונה ומקווים שהוא ידרוס כמה פיונים בדרך לשער, יצאה הקבוצה למשחק אימון מול רמת עמידר ז"ל. שייע חזר לוולפסון עם מסקנות חותכות ועם תכשיט חדש, חלוץ עמידר, ברק בדש.

בעונה כזו שום דבר כבר לא הפתיע, אפילו לא העין של שייע, שמשום מה זיהתה את הכשרון העצום שמאות אנשי כדורגל לא זיהו לפניה. תנו לו לאמן את הנבחרת ותמצאו בה את ניר צביאלי בחוד ואת רונן פייגנבוים ליברו סטייל פרנץ בקנבאואר, זה ההיגיון של המאמן ש"אם רק היו נותנים לו קבוצה גדולה, הוא היה מביא לה הישגים גדולים". עד ששלום תקוה לא הגיע לסייע למאמן, שטקטיקה היא קללה עבורו, הפועל לא כבשה במשך שבעה משחקים רצופים, מלבד פנדל נגד בית"ר.

למרות זאת, לפחות חלוץ אחד בלט מהר מאוד בבלומפילד, הרבה בזכות העובדה שלפחות המראה היה זלאטן איברהימוביץ'. היכולת, לעומת זאת, הייתה קצת פחות. בשער 5 לא הכירו ברק בדש ולא זלאטן איברהימוביץ', להפועל הגיע שחקן חדש, השם היה קונסטלציה. שייע הביא חלוץ שמחמיץ בלי סוף, רץ 100 מטר ב-35 שניות ונראה כאילו הוא מעדיף לצאת למסע קניות לסרטים לשיער מאשר למסע הישרדות בליגה. אחרי כמה משחקים הגיעה גם ההבנה שמדובר באדם בעל יכולת על טבעית לנוע בסלואו-מושן. איפה תראו חיקוי כל כך מוצלח לתנועות של כדורגלן, אבל בהילוך איטי, בלייב? תחפשו בבני יהודה, היום הוא שם. זאת הקונסטלציה.


מוטי קקון:

בגיל 34, מוטי קקון הפך להיות מחליף לילדים כמו מאור בוזגלו, שמעון אבו חצירא ואלנתן סלמי. הפער בין הצורך של קבוצת נעוריו לסקורר ושחקן ותיק לבין יכולתו העכשווית, הוא עצום. שועל הרחבות, העיט, הפך לטרף קל עבור כל שוער ובלם, שלא מתקשה מול הקהות והאיטיות.


חלוץ מחליף: יניב קטן (ארז מיכאלי)

צפה ביניב קטן מודל 2004/5, עם שמונה שערים וארבעה-עשר בישולים וראה מועמד בכיר לשחקן עונה, שים לידו את קטן של העונה שעברה ותחילת העונה נוכחית וקבל מכונת יחסי ציבור משומנת המפריחה בועות לתקשורת. בועות שמתפוגגות ברגע שמתחיל המשחק. אבל קטן של עונת 2004/5 הוא חריג, כי בסך הכל מדובר בשלמה שירזי מודרני. כן, בדיוק כך. אותו מגן שאוהדי בית"ר ירושלים היו קוראם לעברו "דיו, דיו" בזמן שהיה דופק ספרינטים באגף. כזה הוא קטן, רק עם פחות בעיות משמעתיות.
אין ספק כי חלוצה של מכבי חיפה... רגע, שחקן שכובש חמישה שערים בעונת 2005/6 נחשב חלוץ? נראה מה המספרים אומרים: ב-233 משחקי ליגה כבש קטן 41 שערים. כלומר ממוצע הבקעות של 0.17 שערים למשחק. לקח לו שמונה שנים (!) להגיע למאזן הזה. בנבחרת הוא כבש חמישה שערים ב-23 הופעות (0.21 שערים למשחק). זה לא מאזן של חלוץ.

קטן מרוויח משכורת עתק, שלא עומדת בקנה אחד עם היכולת שהוא מציג. זו עוד זווית להיותו כה גרוע. הרי אף אחד לא היה קונה אוטו עם מחיר של מרצדס וביצועים של מיני מיינור, אבל זה הסיפור של תחילת העונה הנוכחית, או אם תרצו, עם הקריירה של קטן. קטן הוא לא מכונת שערים משומנת ועקבית; שליטתו בכדור מוגבלת והוא מתקשה לעבור שחקן באחד על אחד; הוא לא יודע לעשות גול מכלום (כמו אלון מזרחי, לדוגמא( וכאן בא לידי ביטוי עניין המיקום וההתמצאות ברחבה; אין לו ראיית משחק וכל יתרונו הוא ביכולתו הפיזית הגבוהה ביחס לממוצע בארץ. זה מסביר גם מדוע החתמתו בווסטהאם היתה מופרכת, הרי שחקנים כמותו יש באנגליה בשפע (ואולי זו הבעיה האנגלית לאורך השנים).

הוא חזר מאנגליה עם חוזה משופר, הסתבך עם דרור קשטן בנבחרת, רב עם שלמה שרף בתקשורת. מתחילת העונה, עם כל הרעש והצלצולים, הוא כבש רק שער אחד בליגה ואחד באירופה (מול ליטקס לובץ'), הציג יכולת גרועה וסיפק כותרות למכביר. נראה שמישהו פשוט טעה באבחנה, כי חלוץ הוא לא. אם יואילו בטובם מאמניו של השחקן בהווה ובעתיד לתפקדו רק באגף, אולי הוא יהפוך פתאום לשחקן נהדר. רוני לוי, אולי תעשה איזה ניסוי קטן?
(לא בסגל: אורן נסים, כפיר אודי, רועי דיין, איבן יוליץ')