ביום שישי, במסגרת הדיונים על רוטציה אפשרית בהרכב הגרמני, הבאנו כאן את דבריו של פליקס מגאת, שהמליץ ליואכים לב לשלב את מירוסלאב קלוזה על חשבונו של מאריו גומז, להכניס שחקנים זריזים דוגמת מארקו רויס, ולוותר על קשר אחורי אחד, דהיינו סמי חדירה כי הרי על מקומו של בסטיאן שוויינשטייגר איש לא מערער. לא ידוע אם לב קרא את העיתון "ולט", אולם בצעד מפתיע, אשר פרשנים גרמנים התקשו לעכל לאור היכרותם איתו, יישם המאמן חלק ניכר העצות של מגאת. רק דבר אחד הוא סירב לעשות חדירה נותר במרכז המגרש. לב ידע למה.
יש חוסר כבוד מסוים כלפי חדירה מצד התקשורת, הן בנבחרת והן בריאל מדריד. למשל, כאשר פורסם לפני מספר ימים אודות העניין הרב שמגלה ז'וזה מוריניו בלוקה מודריץ', נכתב כי הוא "חולם לצוות את הקשר הקרואטי לצידו של צ'אבי אלונסו". במקרה כזה, חדירה יהיה הקורבן, אבל איש אפילו לא התייחס לכך בכובד ראש. זה מצער, כי כוכב שטוטגרט לשעבר הוא הרבה יותר מקשר דפנסיבי קלאסי. מול יוון, נטול דאגות בעורף, הוא שיחק בעמדה קדמית הרבה יותר בהשוואה למערך הרגיל של גרמניה, ושלט ביד רמה בכל המהלכים. רוב הכדורים עברו דרכו, הוא השפיע על פיתוח המשחק הרבה יותר ממסוט אוזיל ומשוויינשטייגר שתפס יום לא מזהיר, ובסופו של דבר גם כבש את השער החשוב ביותר, בפריצה מתוזמנת לרחבה וסיומת שלא היתה מביישת את קלוזה.
מי שזוכר את חדירה מימיו בשטוטגרט כלל לא מופתע. בעונתו הראשונה בבונדסליגה, 2006/07, כאשר היה בסך הכל בן 19, הוא היה בורג חשוב ביותר באליפות הסנסציונית של שטוטגרט בהדרכתו של המאמן ארמין פה. כבר אז הוא גילה רב-גוניות יוצאת דופן, תיפקד היטב הן באגף הימני, הן משמאלי, ולעתים גם כפליימייקר מאחורי החולצים. לשיאו הגיע אז חדירה בריצה המטורפת שהולידה שמונה ניצחונות רצופים בסיום העונה, והוא היה חתום על שער האליפות, בניצחון 1:2 במחזור הנעילה על קוטבוס, בנגיחה מפוארת. כעבור שנתיים, כאשר שטוטגרט נאבקה שוב על צלחת האליפות בניגוד לכל הציפיות, וסיימה שלישית, היו לזכותו של חדירה שבעה שערים וארבעה בישולים, וזאת למרות שהוא כבר תופקד אז בעמדה מעט נסוגה יותר שמזכירה את המשבצת שלו בריאל.
אז בבירנבאו יש לחדירה בסך הכל שני שערים בשנתיים, כולל אחד בניצחון האחרון בהיסטוריה בקלאסיקו בקאמפ-נואו, ורבים נוטים לראות בו פועל שחור לצידם של כוכבים מבריקים יותר. זהו עוול מבחינתו. עוצמתו הפיזית והתיקול המצוין לא צריכים להסתיר מעינינו את הבנת המשחק המעמיקה שלו ואת הטכניקה המצוינת. אחרי ההצגה אמש מול יוון, בשקלול התרומה של כל המשחקים עד כה, ניתן לומר שחדירה הוא הגרמני המצטיין בטורניר. מעניין אם ישמור על מעמדו גם אחרי חצי-הגמר.
הזכרונות של ארקונדה וראול
עד לפני יורו-2008, היתה ספרד הלוזרית האולטימטיבית. עד כדי כך לוזרית, שהיא הצליחה אפילו להפסיד לאנגליה בפנדלים ביורו-96 אחרי שפסלו לה שער חוקי לחלוטין של חוליו סלינאס ולא שרקו לעבירה ברורה על חוסה לואיס קאמינרו ברחבה. באשמתה או לא, הכל תמיד הלך לרעתה. היו אלה עשורים מתסכלים עבור הספרדים, וספק אם יש יריבה שמזכירה להם את העבר באופן חד יותר מאשר צרפת. שתיים מהטעויות המביכות ביותר של ספרד לדורותיה התרחשו מול חבורת הטריקולור.
בגמר יורו-84, הגמר היחיד של ספרד בין 1964 ל-2008, היה זה לואיס ארקונדה, השוער הבאסקי הדגול, שאפשר לכדור חופשי פשוט מאוד של מישל פלאטיני להתגלגל באיטיות לרשת מתחת לבטנו וחרץ את גורלו של הגביע. ביורו-2000 היה זה ראול ששלח לשמיים פנדל ברבע-הגמר בדקה ה-90. הצרפתים הובילו 1:2, כאשר פביאן בארטז השמיט כדור קליל ברחבה בנסיון למנוע קרן ואז הכשיל את הבלם אבלארדו. פיירלואיג'י קולינה לא היסס לשרוק לפנדל שני לספרדים במשחק אחד. גאיסקה מנדייטה כבר הבקיע אחד משלו במחצית הראשונה, אלא שכוכב ולנסיה הוחלף, ולכן ניגש ראול לכדור הגורלי. הבעת ההלם על פניו סימלה יותר מכל את הכישלון הספרדי המתמשך על הבמה הגדולה. לורן בלאן היה אז על המגרש, בדרך לזכיה בטורניר האחרון שלו בנבחרת.
המפגש הרשמי האחרון בין צרפת לספרד היווה את ההפסד המשמעותי האחרון של לה-רוחה בעידן הלוזריות, כי את המעידה מול שווייץ בדרום אפריקה לא באמת צריך לקחת בחשבון לאור ההמשך. היה זה בשמינית-גמר מונדיאל-2006, ופרנק ריברי יזכור את המשחק הזה לנצח, כי בהאנובר הוא הבקיע את שערו הראשון במדים הלאומיים, אחרי שזומן ברגע האחרון לסגל ככוכב עולה. זה היה גם משחקו האחרון בקריירה של ראול בטורניר גדול כוכב ריאל הוחלף כבר בדקה ה-54. ריברי, פלורן מאלודה ואלו דיארה הם השרידים היחידים בסגל הצרפתי מאז, אולם בספרד יש לא פחות משמונה שחקנים שחוו את הטראומה, על המגרש או על הספסל.
מאז הפכו הספרדים לווינרים הגדולים בתבל, אבל הם לא שכחו את ההשפלות ואת תחושת חוסר האונים מול הצרפתים. לא לחינם מדברים בימים האחרונים מאחורי הקלעים על החשש מהשפעתו של נשיא אופ"א מישל פלאטיני, שחפץ לכאורה לעשות הכל למען הצלחת נבחרתו. לא לחינם מפחדים בספרד ממזל רע, ואולי אף החלטות עוינות, של השופט האיטלקי ניקולה ריצולי. הרי קולינה, למרות שני הפנדלים שהעניק לספרדים, היה על המגרש אז לפני 12 שנה, בעוד את המפגש מול צרפת ב-2006 שפט רוברטו רוזטי. הלחץ הפסיכולוגי בשיאו. תחשבו מה יקרה לבטחון העצמי של הספרדים אם צרפת תסגור מעגל ותהיה זו שתדיח אותם אחרי הזכיות בשני הטורנירים הגדולים. כדי להוסיף פלפל להתמודדות מרתקת גם כך, הרי שספרד וצרפת הוגרלו לאותו בית גם במוקדמות מונדיאל-2014. הן ייפגשו שוב ראש בראש כבר ב-16 באוקטובר.
חסר מנהיג, וגם מקסס חסר
עד כאן ההיסטוריה. על המגרש ספרד פייבוריטית ברורה, וחוסר השקט בחדר ההלבשה הצרפתי רק מוסיף לכך. בימים האחרונים עסקו בלאן ועוזרו אלן בוגוסיאן בהרגעת הרוחות שהתלהטו בעקבות ההפסד לשבדיה. אחת הבעיות המרכזיות היא היעדר מנהיגות על המגרש. בוגוסיאן עצמו העיד: "אף אחד לא לוקח על עצמו את התפקיד, וזה לא ישתנה בטורניר הנוכחי. אי אפשר לכפות בחירת מנהיג, הוא צומח באופן טבעי".
מעבר לכך, יחסר במרכז ההגנה פיליפ מקסס, בגלל כרטיס צהוב מטופש במיוחד שספג מול שבדיה רחוק מאוד משערו. יהיו שיגידו שלא מדובר באבידה גדולה, ויציינו כי חוסר אחריות מסוג זה הוא שעלה למקסס לא פעם במקום בסגל הצרפתי בעידן ריימון דומנק, והוא הסיבה לכך שיורו-2012 הוא הטורניר הראשון בקריירה שלו. מצד שני, אדיל ראמי אתלט נדיר בכל קנה מידה עדיין חסר ניסיון יחסית מבחינה טקטית, רחוק משלמות בקריאת המשחק הטקטית, ושיתוף הפעולה שלו עם לורן קוסיילני נגד הספרדים לא ממש מעלה את רף הציפיות של אוהד צרפתי ממוצע. כדי לחולל סנסציה, צרפת זקוקה לתפקוד אופטימלי של העורף ולחוסן מנטלי טוב יותר מזה של היריבה. האם הדבר אפשרי?
