להקפיא את התירוצים

מפגשי העבר של קבוצות ישראליות מול הנציגות הרוסיות מהווים תחנות דרך משמעותיות בספורט המקומי. כשלב יאשין וחבריו הגיעו לכאן ב-1956, כל המדינה געשה מהתרגשות. כשמכבי ת"א גברה על הנפילים של סשה גומלסקי ב-1977, הרגשנו שאנחנו על המפה. לניצחון על הרוסים הייתה משמעות סימבולית. לרוסיה, כך כונתה בפינו בעבר ברית המועצות, היו את כל המאפיינים שמרכיבים אימפריה ספורטיבית. אומנם אין להם את הזוהר של האמריקאים או את האקזוטיות הברזילאית, אבל היה להם את כל מה שחסר לישראל: מקצוענות, מחויבות להישגים, מסורת מרשימה וכוח אדם בלתי נגמר. ההתמודדות מולם הייתה מאבק קלאסי בין גישות מנוגדות. היינו מעטים מול רבים, שחורים מול לבנים, טמפרמנטים מול קרי מזג.

שלושה משחקי עבר בין נבחרות הכדורגל של ברה"מ/רוסיה וישראל הפכו לקלאסיקות, שלושה משחקים שייצגו תקופות שונות בכדורגל הישראלי ושלבים שונים בהתפתחות של הענף. בחינה לעומק של אותם משחקים תוכל להמחיש את השינויים שעברו על הספורט הישראלי. מבט על השורה התחתונה מגלה שהנבחרת אכן עשתה התקדמות מרשימה, אך לצערנו, ספק רב אם צמצום הפערים יעזור לנו מולם בשבת.

אחד המשחקים המפורסמים בהיסטוריה של הספורט המקומי, הוא זה שייסד את המסורת המפוארת שלנו של "הפסדים בכבוד". האגדות מספרות על 65 אלף איש שהצטופפו באיצטדיון רמת גן, רק כדי לזכות בזכות להציץ בנציגינו האמיצים נאבקים באימפריה הסובייטית במסגרת מוקדמות אולימפיאדת מלבורן. מדינת ישראל, עדיין בחיתוליה, רדפה אחרי הכרה בינלאומית. באופן טבעי התפתח קשר ישיר בין ההצלחות הספורטיביות לגאווה הלאומית. ההתמודדות בין הצברים החובבנים לבין המקצוענות הרוסית הרטיטה את הלבבות. היומרות היו מינימליות, הפערים הספורטיביים היו עצומים. במפגש הגומלין, הודות למשחק ענק של חודרוב, הפסדנו רק 5:0. למרות זאת, יצאנו מחוזקים. צמד המשחקים ההרואיים יצר חיבור בין האוכלוסייה המקומית לנבחרת. הכדורגל הישראלי עמד לצאת למסע ארוך ומאתגר.

34 שנים חלפו מאותם הפסדים "מכובדים", והפעם הרוסים הגיעו לרמת גן למשחק הכנה לקראת המונדיאל באיטליה. הכדורגל הישראלי של תחילת שנות ה-90 כבר היה בפאזה אחרת. נבחרת ישראל נחשבה ליריבת אימון ראויה. רק שנה לפני כן היינו על סף העפלה לגביע העולמי, לפני שהודחנו בצורה כואבת על ידי הקולומביאנים. ההרגשה הייתה שעידן המקצוענות מתחיל לתת את אותותיו. מיטב נציגינו הצליחו לבלוט בליגות האירופיות. סירובם של אוחנה, תקווה ורוזנטל לקחת חלק באותו משחק בעקבות מחלוקות ביטוח, סימל את המהפך שחל בכדורגל. הנבחרת כבר לא מעל לכל, הכסף הפך למרכיב משמעותי.

הניצחון המדהים 2:3, עם שער של הילד טל בנין בהופעת הבכורה שלו במדים הלאומיים, נסך בנו תחושת אופטימיות לגבי העתיד. היומרות שלנו השתנו. היה לנו בסיס לתקווה. צעדנו לקראת השתלבות לגיטימית באירופה, עם דור צעיר ושאפתן. במציאות, לעומת זאת, הדברים נראו אחרת. הקמפיינים באירופה בשנות ה-90 כללו את ההפסדים המביכים בתולדותינו. הדבר היחיד שסימל אותו ניצחון על רוסיה היה החשיבות המוגזמת שייחסנו למשחקי ידידות. העבירה הגסה של הבלם רואי חדד על מיכאליצ'נקו, שגמרה לחלוץ הרוסי את איטליה 90', חידדה את הנקודה. אנחנו נשארנו להתבוסס בבינוניות, אבל עם גאווה לא מוצדקת מניצחון חסר משמעות. הרוסים, כהרגלן של נבחרות גדולות, המשיכו למונדיאל.

גם בעקבות משחק הבכורה של ריצ'רד נילסן, שהסתיים בניצחון גדול בקרית אליעזר, נשבה רוח אופטימית חזקה בכדורגל הישראלי. מאותו משחק נחקקו קריאותיו מהקו של הדני החביב "באדיאה, באדיאה" לעברו של וואליד באדיר, שמאוחר יותר היוו סמל נצחי לחוסר ההתאמה שלו להווי המזרח תיכוני. ובכל זאת, התבוסה שהנחלנו לרוסים תחת פיקודו הבטיחה הרבה והגבירה את הציפיות. אחרי הכישלונות של שנות ה-90 נילסן היה אמור להיות האיש הנכון במקום הנכון, זה שייצב את חוסר הסדר, הטקטיקן הוותיק שימצא את הקומבינציה הנכונה בין הכישרונות המקומיים למשמעת האירופית. הפעם ישראל לא התכוונה להסתפק בהופעות מכובדות. המטרה הייתה להעפיל למונדיאל, וכל אפשרות אחרת נתפשה ככישלון. כמובן שזה לא עזר, וכצפוי, גם נילסן כשל. נותרנו עם אותן בעיות מוכרות של חוסר ריכוז, כושר גופני לקוי ויהירות לא מבוססת. תקופתו לא בישרה דבר, מלבד ייאוש מתגבר.

רוסיה היא כבר לא היריבה המרגשת שהייתה בעבר. כיום מדובר בעוד נבחרת מהצמרת האירופית, אבל כבר לא מהדרג הראשון. מהמקצוענות הסובייטית נותרו המשכורות המנופחות והסיאוב של עידן האוליגרכים ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם. הפעם המשחק תלוי בנו לא פחות ממה שהוא תלוי בהם. מאסנו בתירוצים. סיימנו את תשלומי שכר הלימוד. התקדמנו, רכשנו ניסיון, עשינו את כל הטעויות שניתן ללמוד מהן. הפעם לא נסתפק בניצחון מקרי. הפעם עלינו לשאוף למשחק שיוביל אותנו לדרך חדשה.