היה חם ומגניב עם אבן צור

"מה, שוב תכתבו על זה שהייתי כסחן?", הפתיע אותי יחיאל אבן צור כשתקשרתי לקבוע איתו ראיון. "רגע, לא היית כסחן?", שאלתי, רק כדי לודא שאני מדבר עם האבן צור הנכון, ולא עם קרוב של שחר מ"מוניקה סקס". "נראה לי שכן", הוא השיב, והתחיל לצחוק.

שנות ה-80 נצרבו בזכרון של אוהד הכדורגל הישראלי כתקופה רומנטית. שחר, לוני ושות' עדיין לא נכנסו לתמונה, כמעט כל המשחקים נערכו באותו יום (!) ולמגרשים ממש בא קהל. בכל עונה היו שניים-שלושה משחקים בלתי נשכחים, הנבחרת הגיעה קרוב למונדיאל באיטליה ובליגה היו הצגות כפולות ברמת גן ובבלומפילד - מוסד שחלף מן העולם.

קבוצות הפרברים הקטנות של תל אביב היו עמוד התווך של אותן הצגות כפולות: בני יהודה, אך בעיקר שמשון ובית"ר תל אביב. כולם ליגלגו על כמות הצופים של שתי האחרונות. גם בלי קהל, שתיהן היו צוחקות על כולם בחזרה ומסיימות ברביעיית הצמרת. בית"ר תל אביב היתה באופן מסורתי אחת הקבוצות האטרקטיביות בליגה, עם שלישיית הכהנים - ניסים, ירון וניסן - ויצחק שום כמאמן.

לצידם התבלט שחקן נוסף, לאו דווקא עקב כישורי הכדורגל הכבירים שלו. אבן צור, ששיחק בבית"ר שבע עונות, התפרסם כאיש המסוכן ביותר בכדורגל הישראלי. להגיד עליו "שחקן לוחם", זה כמו לומר שדייגו מראדונה מלא. המאמנים היו מצמידים אותו לכוכבים של הקבוצות היריבות, כדי שירעדו להם הרגליים. הכניסות שלו היו קשות לצפייה. בשמונה שנים בליגה הלאומית ראה יחיאל לטענתו "עשרים פעם את הכרטיס האדום, וקינח בתוספת של כארבעים צהובים לפחות". בפועל, מדובר במספרים חד ספרתיים.

אבן צור אינו מתגאה כיום בעברו. הוא מדגיש בכמה הזדמנויות שהיה שכיר חרב: "איפה ששילמו לי יותר כסף, הלכתי. הייתי שחקן נשמה. נלחמתי". כשאני שואל אותו מה המשחק שהכי זכור לו, הוא בוחר כמובן בכניסה הכי מרשימה שלו, שכצפוי הובילה לאדום. "כששיחקתי במכבי תל אביב נגד נתניה, וקיבלתי את הכרטיס האדום אחרי הכניסה ביגאל מנחם".

זו לא היתה הפעם הראשונה.

"כן, אבל זה היה כרטיס מיוחד. היה מבט ספורט וזה היה משחק מרכזי בבלומפילד, משחק צמרת ב-1986. נכנסתי ביגאל מנחם והמצלמות תפסו אותי בקלוז אפ, שהריצו כל העונה בפתיח של משחק השבת, עם המנגינה המפורסמת. צבי שריר בא והוציא את הכרטיס מהכיס. מנחם נתן מקדמה, ואני באתי בגליץ' והעפתי אותו איזה שלושה מטר באוויר".

הלכת על הכדור?

"עליו ועל הכדור. ראיתי את הכדור ועצמתי את העיניים, אמרתי: 'לא מעניין אותי כלום'. כמעט עצרו אותי אחר כך. היה לי גם משחק בימק"א שנכנסתי באורי מלמיליאן. היו צריכים להוציא אותי עם פרשים ושוטרים. חנינו בקינג דייויד, הייתי צריך ללכת ברגל וכל האוהדים רדפו אחרי. תמיד נתנו לי לשמור על הכוכבים, כי היה לי כושר בלתי נלאה. גם היום אני שומר על עצמי".

למה, בעצם כיסחת? לא חבל על הרגליים של השחקנים היריבים?

"תשמע, יש לי אנרגיות שאני חייב לפרוק. אתמול נסעתי לצפת, השתגעתי במכונית. אני, אם אין לי חבילה מרלבורו לייט, אני אוכל בן אדם".

אבן צור גדל ברמלה, ("עיר יפה", הוא אומר וצוחק) ושם התחיל לשחק כדורגל. בהמשך עבר למרמורק, לפני שחזר לרמלה. יצחק שניאור ראה אותו במשחק אימון מול מכבי, והחליט להביא אותו למועדון המפואר. בהמשך הוא הגיע לבית"ר תל אביב, שם פגש את שום.

"אצל שום היו לי את שבע השנים המופלאות ביותר בחיי", הוא מספר. "הוא היה מאמן פסיכולוג, והוא נתן לכל שחקן להתבטא ולשחק איפה שהוא מתאים. הוא לא נלחם בנו. מי שלא התאים לו, הלך הביתה. לך תבלה, לך תעשה, רק תבוא לאימונים. תהיה טוב, תשחק 90 דקות. לא תהיה טוב, קח את הדברים ולך הביתה. בלי חוכמות ובלי סיפורים. התחלתי עם שחקנים שאני אפילו לא זוכר את השמות שלהם, ובסוף אני היחיד ששרדתי את כל התקופה איתו. הוא האמין בשחקנים לוחמים".

המקבילה הבריטית של אבן צור, ויני ג'ונס מוימבלדון - האיש הכי מסוכן בקבוצה הכי פרועה באנגליה בשנות ה-80 - הפך אחרי פרישתו לסלבריטאי צמרת. ג'ונס הוא שחקן קולנוע מצליח, שכיכב בסרטי הקאלט של גאי ריצ'י, "לוק סטוק ושני קנים מעושנים" ו"סנאץ'". ההווה של אבן צור, לעומת זאת, קצת יותר אפור.

הוא בן 44, גרוש פלוס ילד. את הקריירה הקצרה שלו הוא סיים בגיל 30, אחרי שתי פריצות דיסק בגב. לדבריו, לא רק הבעיות הגופניות הובילו לפרישה: "ככה אני. כמו בכדורגל, גם בחיים. איפה שנגמר לי, שאני מפסיק לאהוב – אני הולך, בלי לאותת. אני לא נכנע למוסכמות". בגלל הבעיות בגב, אבן צור עובד היום מספר שעות מצומצם במונית שלו, וביתר הזמן עושה ספורט בקאנטרי ומנסה להנות מהחיים.

"אני אחד משחקני העבר שראו הרבה כסף בתקופה ששיחקו כדורגל, ולא חשבתי על העתיד וביזבזתי את הכסף. לא נשאר לי כלום. אמרו לי: 'תחסוך, תחסוך', ולא הקשבתי. הגעתי, בחור מרמלה, פתאום שכרו לי דירה, בתי מלון, מכוניות חדשות, תהילה, נשים, ופתאום זה נגמר ביום אחד. בגיל שלושים אתה נשאר בלי אבא ואמא".

הוא חושב שניה וממשיך: "אבל אתה יודע מה? אני לא מצטער. ברוך השם, טוב לי, אני חי, אני בסדר. היום, אם הייתי חוזר אחורה, אז יש שני דברים שאני מצטער עליהם: הראשון זה שאין לי הרבה ילדים כמו ליוסי סיאס, כי שנינו גדלנו ברמלה, וכנראה שזה במסורת אצלנו לעשות הרבה ילדים. כשאתה בא לתל אביב, זה מתקלקל לך. והדבר השני, זה שלא עשיתי לימודים – תארים וכאלה. כי כשהיינו שחקנים בבית"ר ת"א היה לנו הרבה זמן, אבל מה שהיה לנו בראש זה אורגיות ודברים כאלה".

סליחה?

"כן, די".

איך זה קרה? הרי זה לא המועדון הכי נערץ ומפואר בליגה. בקושי היה לכם קהל.

"בתקופה ששיחקנו היינו כל הזמן בצמרת. שיחקנו בהצגות כפולות והיו באים לראות אותנו. במשחקים השניים הקהל כבר היה יוצא. ניצחנו כל פעם 0:1 קטן עם אלי בן אמו. היינו קבוצה טובה עם הכהנים, לא היה לנו קהל ולחץ, אז היינו באים ועושים רק שטויות באימונים".

אבל הצלחתם. בטח מישהו מכם היה רציני.

"ניסים כהן. הוא היה רציני. מכוניות, דירות, חנויות. הבן אדם חשב על העתיד שלו. הוא מוכן לדעתי לוותר היום על הכל כדי לחזור ולשחק, הוא חולה על כדורגל. עד היום הוא משחק בים בהרצליה".

עם הגופה שלך, ואחרי החזרה של טל בנין ואיציק זוהר, אולי גם אתה יכול לשקול קאמבק.

"אני יכול לחזור לשחק רק בקבוצה אחת - בני סכנין. אני פשוט מתאים לסגנון המשחק שלהם".