וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עבדות וחירות

טדי פסברג

24.4.2008 / 19:16

הפעם בבלוג של טדי פסברג סיפור מאבקן של בנות סכנין על הזכות לשחק כדורגל מול התנגדות התושבים, הדעות הקדומות והאמצעים העלובים

"לו שאלתם לדעתי בנוגע למה שנהוג לכנות 'חירות האישה' (...) הייתי משיב לכם שהעניין נסוב על אשליה, לפיה הגבר בן חורין ואילו האישה משועבדת. להשקפתי, כל עוד כבולים השניים זה לזו, חופשיים ועבדים הם, כאחד. שמא סבורים אתם כי הסוהר חופשי יותר מאסירו?"

(מיח'אא'יל נעימה, "כנפי האנושות", 1971)

ביום שלישי האחרון, בעיצומו של חג החירות היהודי, באה עונת החירות של בנות סכנין לסיומה. 8-0 הן ניגפו בידי אגודת ספורט אוניברסיטה תל אביב, במשחק שחתם את עונת הכדורגל של ליגת הנשים הראשונה. כתום 22 מחזורים מצאו בנות סכנין את הנחלה במקום העשירי לאחר שישה ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו ו-12 הפסדים, עם 33 שערי זכות ו-75 שערי חובה, מרחק עשר נקודות בטוחות מהמקום ה-11 שממנו יורדים לליגת המשנה ומרחק שנות אור מאלו שהתחרו על האליפות, הרבה יותר טובה מהגרועות אבל הרבה פחות טובה מהטובות.

כשחמיד גנאיים, מנהל מחלקת הספורט בעירייה ומנהל הקבוצה, התבקש לסכם את העונה, אנחה כבדה ויגעה עלתה ממעמקי בטנו. הוא השתדל למצוא נקודות לחיוב שעה שהעונה חלפה לנגד עיניו – 11 נסיעות למשחקי חוץ במקומות כגון מרמורק, טבעון וקרית ביאליק, בליגה שבה לבאר שבע יש שתי קבוצות ולירושלים וחיפה אין אפילו אחת; 11 משחקי בית בקור ובחושך של מגרש האימונים שחוסה בצלה האימתני של דוחא, על דשא סינתטי שמימדיו קטנים מהתקן. יש שיאמרו שזוהי מטפורה הולמת למשחקן של הנשים – דגם מוקטן ומלאכותי של הדבר האמיתי.

בנות סכנין מתלבשות בחדרי ההלבשה של דוחא שרחוקים 30 מטר ממגרש האימונים הסינתטי, ויותר קרוב מזה הן לא תגענה לדשא של דוחא שעליו משחקים בני סכנין, קבוצת הנוער שלה, וקבוצת הבת שלה, הפועל סכנין. גם ביציעיה הן לא תשבנה. מעטות הנשים הערביות המגיעות למשחקי בני סכנין, בעיקר ילדות קטנות הנלוות לאבותיהן. בחלקים נרחבים של העולם המוסלמי, כניסת נשים למגרשים אסורה בחוק.

לאצטדיון "אזאדי" ('חופש' בפרסית) בטהראן, האצטדיון הגדול בעולם, חודרות נשים רק בתחפושת גברית. גם ממגרשים ערביים ישראליים מקום הנשים נפקד, על אף שלהפגנות פוליטיות הן יוצאות בהמוניהן. אלא שעל רקע משבר הגבריות ממנו סובלת החברה הערבית, מגרש הכדורגל משמש עבור צעירים ערבים באותו התפקיד שהצבא, במקומות שבהם יש רק גברים, ממלא עבור צעירים יהודים – כחממה לבניית זהותם הגברית, הסוציולוג תמיר שורק מסביר.

מקומיים מסבירים שנוכחות נשים אינה מקובלת בגלל הקללות והאלימות, בגלל הדימוי השלילי שבהכרח ידבק באישה הנחשפת להתנהגות כזאת, לא באוהד שאחראי לה, כמובן. סאמי זעם כשסירבו להכניס את אשתו לאצטדיון טדי בחינם משום שבעיניו זו חוצפה לגבות כסף מנשים, והוא חושב שאת היציע החדש שבונים בדוחא צריך להקצות לנשים וטף – עזרת נשים במקדש הכדורגל המקומי. כשאקבאל דחלה, מנהלת שיווק בקופת חולים כללית התומכת בבני סכנין, נשאלה איזה מסר תרצה להעביר לקהל היא הביעה את תקוותה שהאלימות תיעלם מהמגרשים, "כיוון שיש נשים שרוצות לבוא למשחקים, אולם האווירה הזו אינה מתאימה עבורן". כדורגל הוא לא משחק לבנות, חוזרים כולם על המנטרה.
ובמובן מסוים, הם צודקים. כדורגל לא נועד לנשים, אף שהן שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחותו.

כפי שדיוויד וינר מראה באופן מבריק בספרו "הרגליים הללו", המשחק נולד באנגליה וצמח בבתי ספר של בנים כחלק מתוכנית הלימודים, לא רק בהיעדר בנות – אלא בשל היעדרן, כפיצוי עליו, כתחליף להן. באימפריה הבריטית של שלהי המאה ה-19, לא היה חטא חמור יותר מאוננות, שנתפסה כמנהג מגונה, לא מוסרי, ואף מידבק וקטלני. לשיטתם, האימפריה הרומית הגדולה קרסה בגלל אובדן שליטה מינית; כעת, הם חששו שנגע האוננות יחריב גם את האימפריה שלהם.

כנגד "פניקת האוננות" וההטפה המתבקשת בגנות התבודדות, פרטיות ואינדיבידואליזם, טיפחו מנהלי בתי הספר ענפי ספורט קבוצתיים, ובראשם הכדורגל. גולף וטניס נדחו כ"לא מתאימים" מכיוון שלא היו כואבים דיים. רונלד גרנר, סופר בריטי, תיאר נערי בית ספר במרלבורו המתייחסים למלחמת העולם הראשונה כ"משחק כדורגל מואדר, שבו, אם לא יושג שלום, הם יתפסו בבוא היום את מקומם בנבחרת האנגלית". הדרך היחידה לשחק כדורגל, היה ברור, היא ב"גבריות". ולכן, כשמאמן מכבי חיפה רוני לוי רצה לעלוב בציפור נפשם של שחקניו לפני מספר שבועות ולהבהיר להם עד כמה משחקם עלוב, הוא הכריז: "אתם משחקים כמו ילדות".

לא מוותרת על כדורגל

"קומי, קומי", צוחק השופט כש-ולאא', חלוצה חמת מזג וכבדה מעט, קורסת לדשא במהלך משחק נגד טבעון בתחילת מרץ. אבל היא לא יכולה. מספסל הקבוצה בא הרופא לטפל בה. היא קמה, אבל נשכבת שוב. היא נאנקת מכאבים, בבירור סובלת. לבסוף היא גוררת את עצמה החוצה, מתיישבת על טריבונת הבטון שלצד המגרש.

לפני שנתיים אמרו לה הרופאים שעליה לפרוש, אבל היא סירבה. ועכשיו היא יושבת בחוץ, צופה גלמודה בחברותיה, אוחזת בברך אדומה כעגבנייה, בוכה בחרישיות. היא מנגבת דמעה עם היד, מתחילה להתייפח, מליטה את פניה בחולצתה, רעלה להסתיר את הכאב. כעבור מספר דקות, השופט שורק למחצית והקבוצה עושה את דרכה לעבר חדרי ההלבשה של דוחא. ולאא' רוצה להצטרף. היא קמה בקללה, אבל לא מצליחה לייצב את עצמה ונאלצת להתיישב חזרה.

הרופא ניגש אליה, צועק עליה. היא צועקת חזרה, "אל תחזור לכאן". בנות נקבצות סביבה, אחת אומרת לה, "מגיע לך". ולאא' מהסה גם אותה. לבסוף בא אליה מבוגר, מתרה בה, "תשכחי מהכדורגל". היא מסרבת. לאנשים נמאס מההתעקשות שלה לשחק, ולה נמאס מהיחס שהיא מקבלת. "חושבים שאני לא רוצה לקום". הבנות מנסות להרגיע אותה, אבל היא בשלה, רותחת מזעם, ממשיכה לקלל, נשבעת בקוראן, מחווה השמיימה.
כשהיא נרגעת, היא מתחילה לדדות, רגלה מוחזקת באוויר ובת תומכת בה מכל צד, לעבר הספסל שבצדו השני של המגרש. כעבור רבע שעה היא מגיעה לשם. כששחקן מסרב לפנות את הדשא, לוותר על החלום, להתחשב בבריאותו, אנשים מדברים על הקרבה, על אומץ, על גבורה.

כ-70 אחוז מתושבי סכנין מתנגדים לקבוצת הנשים

כשנשים בסכנין מדברות... הן לא עושות את זה בבתי קפה. והן גם לא עושות את זה עם גברים יהודיים זרים, לפחות לא איתי. בשמונה חודשים כאן עשרות נשים הגישו לי קפה, אבל רק עם אישה אחת מסכנין, מלבד הנאא', ניהלתי שיחה. ע'לאא' היא מורה לחינוך גופני, תקיפה וחריפה, ובאופן מקרי אבל לא מפתיע, היא בתו של חמיד.

חמיד הוא המורה הראשון בסכנין לחינוך גופני, ועבורו ספורט הוא דרך חיים, מפעל חיים, הרבה לפני שהוא מקור לפרנסה. הוא נולד בסכנין להורים אנלפבתים ובספטמבר 73', תוך כדי לימודיו בוינגייט, החל ללמד את המחזור הראשון בתיכון הראשון בסכנין. בתחילה הבנות שיחקו עם "מכנסיים של עזתים", אבל עם הזמן הצליח לחולל שינוי בגישה לספורט. ב-90', אחרי שחינך דור שלם מבני סכנין ובנותיה, הוא היה למנהל הראשון של מחלקת הספורט בעיריה. כעבור 18 שנה, הוא עדיין מחזיק בתפקיד – לא מרצון, אבל כבר 7 שנים לא נותנים לו ללכת. הוא עומד בראש אימפריה של ספורט בית ספרי. שלל גביעים דחוקים לקרן זווית במשרדו, אבל הוא מסרב להתרשם מהם – יש כל כך הרבה שבעת הצורך הוא רק מחליף את המדבקות עליהן.

מתוך קבוצות התיכון המצטיינות של סכנין נולדו בנות סכנין. הן כבר בנות 6, אבל הן עוד לא למדו ללכת לבד. הן תלויות בלעדית בחמיד, שמגיע לכל משחק ולכל אימון, שלושה לילות בשבוע. כששחקנית בועטת לשחקים במהלך אימון, הוא נאנח. כשכדור עף מעבר לגדר הוא ממשיך בשיחה שבה היה עסוק, אבל עיניו הטרודות אינן משות ממנו עד שהוא מושב למגרש.

הקבוצה אינה מקבלת תקציב מהעיריה, והיא נאלצת להסתמך על הקצבת הטוטו אף שזו מספיקה רק לכיסוי שכר המאמן. לקבוצה גם אין מאמץ, חמיד קיבץ תלבושות מחברים ולא פעם הוא מימן את פעילות הקבוצה מכיסו. אבל הקשיים הכלכליים של הקבוצה זניחים לעומת שאר בעיותיה.

חמיד היה מאמן הכושר הראשון של בני סכנין, אבל לעבודה עם נשים תמיד היה ערך מוסף בעיניו. בפה מלא הוא מצהיר שהחברה הערבית לא תוכל להתקדם אם האישה הערבית תישאר מאחור בלא השכלה. הוא רואה את כדורגל הנשים לא רק ככלי חינוכי עבור חניכותיו, כי אם גם כמנוף לשיפור מעמדן בחברה. כשנספחי תרבות אירופאיים באו לסכנין לא מזמן כדי לארגן טורניר כדורגל לנערים, חמיד תבע כבר בראשית הדיון לקיים טורניר מקביל לנערות. חמיד אולי לא לבד, אבל אין הרבה ששותפים לגישתו. הוא מעריך שכ-70% מאנשי העיר מתנגדים לקיום הקבוצה. פעם אחת, הוא נזכר בכאב, נישאה במסגד דרשה בגנותה.

מחפשים שחקניות יהודיות

הבעיה החברתית מולידה בעיות מקצועיות. בעיקר סובלת הקבוצה מחוסר ניסיון ונחיתות פיזית ביחס ליריבותיה. אחד מהאוהדים המעטים שפוקדים בקביעות את משחקי הקבוצה כלל לא היה מודע לכך שזו קבוצת נשים; ובאמת, למראה הנערות הטובעות בפיג'מות, השם בנות סכנין נראה הולם למדי. בעלי השחקניות וארוסיהן לרוב אינם מסכימים שנשותיהם תמשכנה לשחק, וכך נאלץ רובן המכריע לפרוש בראשית העשור השלישי לחייהן.

אלא שרבות מאלו שפרשו בטרם עת הן אלו שמעולם לא זכו מעולם לרוץ על הדשא בבגדים קצרים ולבעוט בכדור. חמיד הגיע ללא מעט בתים בניסיון לשכנע את ההורים שאין פסול בכך שבתם תשחק כדורגל, ולא תמיד בהצלחה. גם ההורים שנותנים לבנותיהם את רשותם לשחק ממעטים לבוא למשחקיהן.

לאן נעלמות כל הילדות הקטנות שמשחקות בכישרון ובלא רגשי נחיתות לצד אחיהן בחצרות הבתים? למטבח או, לחילופין, לכיתות המצטיינים בבתי הספר, שבהן על פי אומדן גס הן מהוות רוב של 80%. בעוד בתי ספר לכדורגל מרחבי המגזר הערבי עולים לרגל לדוחא מדי שבת כדי להעלות על נס לעיני הבנים "סיפור הצלחה ערבי", בנות סכנין יודעות שהשביל האתלטי סגור בפניהן, שהצטיינות אקדמית היא הנתיב היחיד להצלחה בחברה הישראלית.

ובינתיים, חמיד ובנות סכנין ממשיכות לפלס דרך משל עצמן. הן תמשכנה להתאמן גם במהלך הפגרה, תוך שימת דגש על יסודות המשחק. חמיד יתמיד בחיפושיו אחר שחקניות יהודיות, חרף הסירוב של הוריהן לשלוח אותן לסכנין (איך הורי הבנים היהודים מרשים?, חמיד תמה). באותו הזמן, הוא ימשיך גם לתור אחר אישה שתירש את מקומו, אף שעד כה מאמציו העלו חרס. הוא מקווה, כנגד כל הסיכויים, שבשנה הבאה הם יצליחו להשאיר כמה מהבנות, אולי להתקדם קצת בטבלה. סביר להניח שלא. קרוב לוודאי שהן שוב תילחמנה על ההישרדות בליגה, ובזה תיאלצנה להסתפק. אלא שלהישרדות, כמובן, יש משמעות אחרת עבורן. הן הרי נלחמות על הרבה יותר מזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully