במקום הכי נמוך

התמונה של איביצה אוליץ' עושה את דרכו אל הקווים כשפרצופו צריך מי-יודע-כמה תפרים (הליין עומד על בין 20 ל-40) הייתה מכמירה. הדם לא הפסיק לזרום והשאלה הגדולה היא למה זה מגיע לו. לו היה אוליץ' מתוקל בלי זדון זה היה נראה הרבה פחות חמור, אבל העובדה שהייתה זו הפעם השנייה או השלישית במשחק שהמרפק של טל בן חיים פגש פרצוף יריב די מסגירה את הכוונה. היד הזו לא הגיעה לשם במקרה.

פעם היה לפרובוקציות של בן חיים איזשהו ערך. הראסיה שלא הייתה מטרזגה וההצגה שגרמה להרחקה של רוני עוד עברו איכשהו. לפחות לא הייתה שם אלימות אמיתית. במוצ"ש הוא עבר מהצגות לבושידו, וזה כבר נהיה מכוער. הדבר הראשון שעבר בראש באותם רגעים היה ברט ואן מרוויק ונייג'ל דה יונג. טל בן חיים הפך מבלם טוב לסתם שחקן בינוני ונרגן שכועס על כל העולם. עדיף שאת המרמור הזה ישמור בבית. הרי גם כך, זה לא שההגנה שלנו נראית כזו טובה כשהוא במרכזה.

אבל יהיה זה לא נכון להסתכל על בן חיים כמקרה בודד. הוא רק מייצג את שיא ההתחזרות שלנו , תהליך שמתבטא בכך שאיתי שכטר יורק מים למצלמה כחלק מקליפ קידום למשחק ושהפרשן הלאומי שלנו אומר לשופט "יימח שמו", ומאלץ אותנו לחזור על תרגיל החשיבה הידוע "מה אם פרשן אירופי היה מקלל כך שופט שלנו". פעם עוד היו פה קבוצת כדורגל ואווירה חגיגית, היום אנחנו סתם ערימה של ערסים וככה טורחים בהתאחדות גם לשווק את הנבחרת הזו. יראו הגויים מה זה להתעסק איתנו, מרפק באף הם יקבלו.

שווה להתעכב במיוחד על ברקוביץ', שהכניס לא מעט מרפקים מגעילים בקריירה, לא מפסיק לשמש דוגמה רעה לילדים ובמשחק הזה שבר כל שיא אפשרי. הרבה כבר נאמר על האיש, ובכל זאת, העובדה שהוא עדיין יושב על כס הפרשן היא תעודת עניות לכולנו. בגסות שלו אין שום חן והדוגריות הזו שתמיד התגאה בה כבר מזמן פשטה את הרגל. במדינה מתוקנת, ברקוביץ' עומד לדין פלילי על שחרץ את דינו של שופט וייחל למותו בשידור חי. אפילו יורם ארבל, שנמצא בכוננות ספיגה תמידית כשהוא במחיצת ברקוביץ', היה בשוק וניסה לאלץ אותו להתנצל. אבל אנחנו הרי אוהבים את זה, מי עוד יעשה את העבודה בשבילנו וישלח שופט גרמני לכל הרוחות, אם לא הגבר-גבר הזה שאומר מה שכולנו חושבים? הוא מבין שכדורגל זה בידור, הוא אחד משלנו. תעזבו את זה שהיה שם פנדל במיליון אחוז. לפחות על זה ברקוביץ' כן התנצל באיחור, לאחר שאמר ש"יש שופטים שלא היו שורקים". אז מה? אבל היה פנדל, ריבונו של עולם!

לא צריכים להיות ייסורי מצפון, הרהור של חרטה או אכזבה על ההפסד לקרואטיה. על הסיבות המקצועיות כבר דיברו גדולים, טובים ומבינים יותר ואין שום צורך לחזור עליהן. זו כמובן מחשבה סובייקטיבית, אבל אחת הסיבות המרכזיות לפשיטת הרגל של הנבחרת היא האריזה שבה היא עטופה –זולה והמונית בשקל תשעים, מרופדת במרפקים המכוערים של בן חיים וברקוביץ'. המסר העיקרי שמופק ממנה הוא שאנחנו שלמים עם מי שאנחנו. הגענו לנקודת השיא של תהליך ההתבהמות, ולפחות מהבחינה הזו אנחנו נמצאים במקום שאליו אנחנו שייכים ושימות העולם.

כמה טוב שתמיד יכול להיות יותר גרוע. חכו עוד שנה-שנתיים, כשברקוביץ' לא יהיה בעמדת הפרשן, אלא יעמוד על הקווים.