"גמר זה לא הישג. רק מדליה"

"מכל הפרשה הזאת של החומרים האסורים יצא דבר אחד טוב, וזה שירדתי המון במשקל", מספר אודי גל , תוך כדי שהוא מזמין סלט ומבקש מהמלצרית שיגיע ללא מיונז. "בסין אין רוח, כך שאתה צריך לשקול כמה שפחות. אם היה אפשר לחתוך איבר ולהחזיר אותו אחר כך, הייתי מוכן לעשות גם את זה".

ירדת במשקל כי היית בדיכאון מהפרשה הזאת?

"לא, אבל זה משפיע. זה לא שלא אכלתי, אבל הגוף מגיב למתח ומרזה".

עברו כבר שבועות מאז סיום הפרשה האומללה, אך גם עכשיו - כשהוא כבר בכפר האולימפי בג'ינדאו יחד עם שותפו גידי קליגר , ממשיך בתהליכי ההרזיה ורץ שעה ביום - גל מתקשה לשכוח ממנה. אחרי הכל, היא העמידה בספק את השתתפותו במשחקי בייג'ין, אליהם הגיעו שני שייטי ה-470 כתקווה הגדולה של ישראל למדליה אולימפית.

"זה עשה כותרות בכל העולם. זה היה בעיתונים באוסטרליה, ארצות הברית והולנד, שהן גם היריבות העיקריות שלנו באולימפיאדה. התקשרו אלי משם עיתונאים", גל מספר. "גם שייטים אחרים מהעולם התקשרו. כל היריבים הכי גדולים התקשרו בשביל לאחל הצלחה, אבל ברור שזה היה בשביל לברר מה הסיכוי שלא נשתתף. ככה זה, כל אחד דואג לעצמו, ואני בטוח שאם זה היה קורה למישהו אחר, גם אנחנו היינו מתנהגים כך. אני לא רוצה לדבר על זה. אני מפחד שזה יסיט אותי, ישפיע על סביבתי ויגרור כדור שלג של התייחסויות".

כמו במפרשית, גם כאן קליגר ניצב מאחורי גל. "זה אמנם היה מאוד דרמטי, אבל גם כשהיינו בתוך המערבולת הזאת ידענו שהמטרה היא האולימפיאדה. היתה לנו תוכנית עבודה והמשכנו כרגיל. עכשיו הקטע הזה מאחורינו והוא לא שינה כלום".

"כולם שאלו אותי מתי אני יוצא לחגוג ולשמוח שזה עבר", ממשיך גל. "אני לא מבין, מה השגתי שיש לחגוג? ברור שזה טיפה משמח ומקל, אבל זו לא המטרה. זו לא האולימפיאדה. צריך להרים את הראש, לשמור על פאסון ולהבין שעכשיו רק מתחיל כל הסיפור. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על העניין כשזה קרה, אמרתי לעצמי שזה לא משנה ושאני צריך להמשיך לעבוד קשה. אסור לי לעצור ולחשוב, כי אז אם כן אשתתף אבוא פחות מוכן ובכל זאת אוכל אותה.

"בכלל, הרי שלושה חודשים לפני האולימפיאדה סיימנו במקום ה-26 בתחרות הכי גרועה שלנו בארבע השנים האחרונות, כל כך מעט זמן לפני בייג'ין. ופה זה הצד המקצועי שלא עובד. יכולנו להאשים רק את עצמנו, לא איזה חומר לשיער. בשני המקרים ידענו לנתק את עצמנו. אם במקום הניתוק הזה היינו אומרים 'איזה מצב נורא', לא היינו מגיעים לשום מקום. אמרנו לעצמנו שלמרות שזה נראה רע, אנחנו עדיין ברמה גבוהה וזה עדיין תלוי רק בנו. לפעמים קשה לעשות את הניתוק הזה, אבל זה חלק מהספורט".

גם כשכבר התמקמו בג'ינדאו, קשה לגל וקליגר להתמקד רק במשחקים. השייטים היריבים, רבים מהם חברים קרובים, התאכזבו לראותם. הם קיוו שהפרשה תגרום להדחתם ותקרבם עוד קצת למדליה. ההולנדים סיפרו לתקשורת כי הם "לא מבינים מה הם עושים כאן", בעוד האוסטרלים והצרפתים, איתם התאמנו גל וקליגר בשנתיים האחרונות, ניסו לערער על ההחלטה, אך הבינו שהדבר בלתי אפשרי. "יש הרבה שמועות בכפר, אבל אני באופן אישי פחות מרגיש את זה", מספר גל. "רק הצרפתי, שבאמת היה חבר קרוב, פתאום התרחק. לא שהוא לא אומר שלום, אבל היחסים הפכו מאוד קורקטיים, וכשאנחנו כבר מדברים הוא כל הזמן שואל על הפרשה. הוא לחוץ מהתחרות, אני מאמין שכולם לחוצים. אני לא מתרגש מזה, כמו שלא התרגשתי כשכל הסיפור קרה".

"כבר חווינו אולימפיאדה אחת, אין התרגשות", משייט קליגר לצד המקצועי. "אנחנו יודעים לנתק את עצמנו מכל החגיגה מסביב ולבוא לעשות את העבודה שעליה התאמנו ארבע שנים. אנחנו לא באים כדי לטייל".

האולימפיאדה שעליה קליגר מדבר היוותה טראומה עבור השניים, שחלמו על מדליה באתונה וסיימו רק במקום ה-15, לא שהם טרחו לבדוק. "ידענו שהפסדנו, ושמענו שסיימנו במקום ה-13, אז כשחזרנו לארץ ושאלו אמרנו שסיימנו במקום ה-13. עד היום הרוב בטוחים בזה. אחרי כמה חודשים חבר בדק וגילה שסיימנו במקום ה-15. בכל מקרה נכשלנו".

האכזבה כמעט הביאה לפרישה של גל מהספורט. "לא נהניתי, לא ראיתי טעם להמשיך. הייתי מגיע לתחרויות חסר מוטיווציה, אבל שם גם עלינו על הבעיה - לא עבדנו נכון. לפני אתונה חשבנו רק על הצד הטכני, איך לעשות הכל אידיאלי ולהתאמן כמה שיותר, בכלל לא חשבנו על הצד המנטלי. היום אנחנו מבינים שזו לא הכמות אלא האיכות".

השניים קיצצו בכמות האימונים בארץ, לאחר שהבינו כי יריבי האימון כאן אינם ברמה מספקת, ונמצאים בחו"ל מעל ל-200 ימים בשנה באימונים אינטנסיוויים ובתחרויות, לרוב עם הנבחרת הצרפתית. "בזמנו חשבנו שזה ניגוד אינטרסים לעבוד עם זרים, היום אנחנו מבינים ששני הצדדים מרוויחים", מסביר קליגר. "עכשיו האימונים שלנו יעילים, נגד המתחרים הטובים בעולם, ולא נגד ישראלים, שחצי מהם זה בכלל נשים כי אין מספיק שייטים.

"עכשיו אמנם אנחנו פחות שעות בים, אבל כל שעה בים יעילה, מה גם שלא צריך כל כך הרבה שעות אימון. אתה חייב לבוא לכל אימון בשיא הריכוז ולהגיע לתנאים מיטביים. אם אתה מתאמן הרבה לפני תחרות, אתה עייף ולא בפוקוס. בשיט לא צריך סיבולת לב-ריאה או משהו כזה, אז לפני התחרות אנחנו עושים הכנות טכניות, ולא מתאמנים כדי לבוא רעבים. האימונים שלנו מאוד אינטנסיוויים וגם התחרות. הרי זה 6-7 ימים בשבוע מהבוקר עד הלילה. לא חמש דקות".

מאחר שהם נמצאים כל כך הרבה זמן ביחד, כשהם בארץ גל וקליגר מבלים בנפרד. כשאנחנו ביחד זה כל היום, עד שלפעמים כבר נמאס לנו אחד מהאחר", מסביר גל. "כשאנחנו בארץ אנחנו לא מתאמנים, מנקים את הראש ומשתדלים כמה שפחות לראות זה את זה. בכל זאת, גדלנו באותה שכונה וההורים שלנו חברים, כך שכבר 30 שנה אנחנו ביחד, אז כשאנחנו לא מתראים אנחנו גם לא מתגעגעים".

כשהם כבר כן נפגשים על אדמת ישראל, זה לרוב בטיפול זוגי אצל הפסיכולוג נועם אייל, שעובד איתם כבר שמונה שנים. "זה ממש פסיכולוג עם ספה והכל, כמו בטלוויזיה", מסביר קליגר. "אנחנו עובדים על שימור ושיפור הזוגיות, לומדים איך לשפר את המיקוד ואת עבודת הצוות. זה כמו טיפולים של זוג נשוי. בכל זאת, אני מבלה אתו הרבה יותר זמן מאשר עם החברה שלי".

"אנחנו בשיא הקריירה והמטרה היא אחת וידועה - מדליה", מכריז קליגר, כשגל מתנדב להסביר כי "בשיט הישראלי גמר זה כבר לא הישג. אולי לשחייה זה הישג, אבל אצלנו זה לא משהו יוצא דופן. בכל זאת, כבר הבאנו מדליית זהב. למרות זאת, זה ענף פחות יציב, כי אתה לא מתחרה רק נגד השעון, ואתה מתחרה נגד כל המתחרים, לא כמו בטניס או בג'ודו שהגרלה נוחה יכולה לסדר אותך. בג'ודו, עם קצת מזל, גם תיפול על איראני שיפרוש, והרווחת סיבוב בלי להתאמץ".

כדי לשמור על ריכוז, ויתרו השניים על השתתפות בטקס הפתיחה מחרתיים. "היתה התלבטות קשה, כי זה חלום לצעוד שם עם דגל ישראל והדבר גם היה מכניס אותנו למתח ולאווירה של התחרות, אבל זה אומר לוותר על לילה של שינה ולעמוד שש שעות על הרגליים", אומר גל, וקליגר משלים אותו: "אנחנו לא מוכנים להסתכל אחורה ולדעת שלא נתנו 100% כדי להביא מדליה רק בשביל טקס, מרגש ככל שהיה".

קליגר לא מספיק לסיים, וגל חוזר לשיחה. "אם ניקח מדליה נשתתף בטקס הנעילה. בעצם, הכפר שלנו נסגר לפני ונצטרך לטוס הביתה, אז כנראה שלא. בכל מקרה, יש לנו עוד את 2012 ו-2016. הרי באולימפיאדה שעברה בני 44 ו-48 לקחו מדליה. כבר נצליח להשתחל לאיזה טקס סיום".