יסלחו לי כל הרומנטיקנים והסנטימנטלים, אבל לא הזלתי איתכם דמעה בשבת אחרי הניצחון של אנדי רם ויוני ארליך במשחק הזוגות. אני יודע שאני נשמע כופר, אני יודע שאני נשמע בבון חסר תרבות מהכדורגל, ובכל זאת, סלחו לי אם אודה בנורא מכל: לא דמעתי, לא הצטמררתי, לא נצבט לי הלב למראה אנדי שלנו שוכב על המגרש בסיום משחק הפרישה. אם אכן זה היה משחק הפרישה שלו.
ודאי תאמרו שכנראה אני לא באמת אוהב ספורט, או לא באמת אוהב טניס, או לא באמת מבין את הדרמה האנושית שבספורט, אבל אני כן. ודווקא בגלל שאני כל כך אוהב טניס, אין לי עניין בטניס זוגות. לא שונא, חלילה, סתם אדיש. לפעמים אפילו פאתטית בעיניי הסגידה הישראלית לצמד אנדי ויוני, סגידה שרק ממחישה עד כמה קשה המצב של הספורט בישראל, איך אנחנו נאלצים להתנחם באיזוטריה הזו ולמצוא בה נחמה.
כן, איזוטריה. כל חובב טניס שהזדמן לו לבקר בטורניר גרנד סלאם יודע כמה שולי הוא טורניר הזוגות. איך הוא משוחק במגרשים הצדדיים לעיני קהל רדום, איך שחקנים משובצים לא פעם למשחק הזוגות שלהם כמה שעות אחרי משחק היחידים (מתוך הנחה שזה לא דורש הוצאת אנרגיה מיותרת), איך גם השחקנים הכי בכירים הם אלמונים (מישהו מבדיל בין האחים בריאן? כמה מכם יזהו אותם ברחוב אם לא יילכו בצמד זה ליד זה עם כובעי מצחייה לבנים?), איך עבור רבים, זה כמו טורניר סטנגה באמצע המונדיאל, תחביב של הזקנים מהקאנטרי. ידעתם שנברטילובה זכתה בזוגות מעורבים בטורניר גרנד סלאם בגיל 49?
ושיהיה ברור, בנבחרת הדייויס שלנו אני מאוהב. אני אוהב את זה שבניגוד לנבחרות ספורט אחרות בישראל, חברי נבחרת הדייויס באמת מוציאים מעצמם את המיטב כשהם במדים הלאומיים. אני אוהב לראות מה קורה לטניסאים כמו נועם אוקון ואמיר ויינטרוב כשהם במדי הנבחרת, איך היא מעניקה להם כוח ומאפשרת להם להתעלות. דודי סלע הוא מבחינתי אליל. יש לי הערכה לכל ספורטאי עם נחיתות פיזית (וחיבה מיוחדת לנמוכים), כך שעבורי דודי הוא וירטואוז אמיתי, אחד הטניסאים האהובים עליי בסבב. ועדיין, למרות כל אלה, כחובב טניס אני יודע מהו מקומו האמיתי של גביע דייויס: בצד.
גם בעניין הזה אין טעם להרחיב, כולם יודעים שגביע דייויס הוא משני לטורנירים המקצוענים. אומנם לפרקים זה עדיין מפעל נהדר, שמצליח להעניק לטניס אווירת יציעים פרועה שלפעמים כל כך חסרה לו, מפעל רווי אמוציות ופטריוטיות, אבל לא צריך להפריז בערכו. ספרד הפסידה השבוע לברזיל. הודו עלתה לפלייאוף וכמעט ניצחה את סרביה. אז מה? אפשר להניח מזה משהו על הטניס בספרד או בהודו?
אם כבר, במובן מסוים נבחרת הדייויס שלנו היא רק מסך עשן שמסתיר את כל הבעיות של הטניס הישראלי, עם הצלחות שמשכיחות שכבר שנים לא גדל פה דור חדש שיירש את סלע ומנסדורף. ויינטרוב כבר בן 28 ועדיין מחכה לפריצה. קראתי כתבה עם בר בוצר, הטניסאי מספר 3 בישראל, שאמר די בגאווה ש?הטניס שלי שווה דירוג גבוה יותר, סוף השבוע הזה העניק לי ביטחון?, וזה אחרי שהפסיד שני משחקים, ניצח מערכה אחת והפסיד שש. אאחל הצלחה מכל הלב לבוצר, שבהחלט הראה ניצוצות של כישרון, אבל סלחו לי, גם לא נשכבתי על המגרש ובכיתי מהניצחון של אנדי ויוני שקבע 1:2 זמני, וגם לא יצאתי אופטימי מסוף השבוע הזה.
אולי זה קשור לאנדי עצמו, לפסטיבל הפרישה הדי מייגע שלו (אפשר להעריך שאצל יוני ארליך זה ייראה אחרת), לתחושה כאילו היו כבר שלושה ארבעה משחקי פרישה (אם בכלל פרש), חמישה שישה ראיונות פרישה (בכל המדיות), ועוד סרט פרישה אחד (שמצפייה בו מתגלה שלמעשה כבר שנה ארוכה הוא חוגג את הפרישה. פרישה. פרישה). הייתה לו קריירה נפלאה (הייתי במלבורן ב-2008 כשהוא וארליך זכו באליפות אוסטרליה, ראיתי את כל המשחקים שלהם, היה להם טורניר גדול), ובניגוד לרבים, כולל כותב שורות אלה, הוא מצטיין בתחום שבו בחר (שולי ככל שיהיה), ועדיין, מצטער, פשוט לא הצלחתי להתרגש מהמשחק האחרון שלו. אם הוא אכן האחרון.