אם יש משהו שמרתיח אותי בקבוצת כדורגל, זה רפיון. שובע, עייפות, נרפות. מטריף אותי. חקוקה לי בראש תמונה מפעם של וורן סאפ, שחקן פוטבול אגדי, כשבזמן הפוגה קלה מהמשחק צעק על החברים שלו לקבוצה רק בגלל שהם הסדירו את הנשימה והחזיקו את המותניים, עם כמה מילים פשוטות שמבחינתי הפכו לנאום מוטיבציה קלאסי. ?מה דה פאק קורה פה??, הוא שאג, ?אתם עייפים? אתם עייפים?!?.
לפעמים מספיקים קצת נחיריים מתרחבים, טון גוער ומבט מאיים כדי להזכיר שעייפות היא לא אופציה, לא עכשיו, אף פעם. גם אני, ברוח זו, אילו הייתי נוכח באימון מכבי תל אביב, לא הייתי מרבה במילים בשיחה עם השחקנים, רק מפנה אליהם כמה שאלות פשוטות: ?מה קרה, נשברתם מההדחה? אם אין צ?מפיונס אין לכם שאיפות? זהו? אתם שבעים? שתי אליפויות הספיקו לכם? אין לכם כוח לליגה? אתם עייפים? אתם עייפים?!?. אולי אפילו תופס את אחד השחקנים וממש מנער אותו פיזית. אתה עייף?
יש תחושה של משבר במכבי תל אביב, כאילו הקבוצה ספגה כישלון מביך, בלתי נסבל, שמפרק הכל, נטול היגיון. הקולות ששומעים מהקבוצה מכעיסים. עולה חשש שליגת האלופות הייתה המוטיבציה העיקרית של השחקנים והצוות המקצועי, שבלעדיה הם מרגישים עכשיו ריקנות. יש תחושה, גם על הדשא וגם מחוצה לו, שקצת נפגמה חדוות המשחק. היו בעיות מקצועיות ופיזיות שמנעו מהשחקנים להתנפל על היריבה כמו שהם נהגו לעשות בשנתיים האחרונות, אבל גם הייתה תחושה של פאסיביות, עייפות החומר, כאילו איזשהו ניצוץ אבד. יש כמובן הסברים הגיוניים (האצטדיון העלוב והיעדר הביתיות, פרשת ראדי והבבונים, ההכנה המוגבלת והמלחמה), המצב לא אידיאלי. אז מה? אז הודחתם מליגת האלופות, מה קרה?
האם ייתכן שלמישהו מהשחקנים עובר עכשיו בראש שאחרי ההדחה מהצ'מפיונס נגמרו האתגרים בעונה הזאת? שנגמר הכיף בעונה הזאת? האם מישהו מאמין שהליגה זה עניין שולי ומשעמם? האם מישהו מודאג שמעכשיו לא תהיה לו מספיק מוטיבציה? מישהו מדוכא שכל מה שנשאר לו זה משחקים מול נתניה ועכו?
לא מקובל עליי שמייחסים כזו חשיבות גדולה לליגת האלופות. מקומם אותי שמנסים למשוך שחקנים עם הפיתוי לשחק בליגת האלופות. מה, האתגר לזכות באליפות ישראל הוא לא מספיק אטרקטיבי? לא לימדו אתכם שניצחון על מכבי פתח תקוה בשבת הוא חשוב יותר - יוקרתי יותר, מתוק יותר - מכל ניצחון על פרנקפורט בחמישי? האם הכבוד לחגוג אליפות במדי מכבי תל אביב הוא לא מספיק מושך? מי שזה לא מספיק אטרקטיבי בשבילו, שלא יבוא.
אולי השחקנים האלה צעירים מדי. אולי אין להם פרופורציות נכונות על חשיבותה של אליפות. אולי הם כבר לוקחים את זה כמובן מאליו. כי מבחינת האוהדים, אליפות עדיין נתפסת כנס. אליפות היא מסע בלתי אפשרי. אליפות זה חגיגות של שלושה-ארבעה שבועות ברציפות. כל אליפות זה זיכרון שנחקק. המשפט ?גולדהאר לא שפך מיליונים בשביל תארים בישראל? הוא מקומם. כאילו הליגה היא משהו שולי, ולא גולת הכותרת. אילו זה היה תלוי בי, היחס לאירופה היה כמו לגביע המדינה או גביע הטוטו - הזדמנות לצעירים, ואפשרות לתת לשחקנים הבכירים לנוח לקראת שבת.
גם הדיווחים על עזיבה אפשרית של ג'ורדי מרגיזים. לא יודע כמה זה נכון, אבל קשה להשלים עם המחשבה שהראש של המנהל המקצועי במקום אחר. תנו הבהרה, תנו הכחשה. ואם מגיע מנהל חדש, אז קדימה, מהר, אין לנו את הלוקסוס לחוסר מחויבות, אפילו לכמה שבועות. ואיפה המנכ?ל החדש, שאמור לטפל בהכל? האם זה רפיון? אני רואה שגם הפרצוף של אוסקר קצת חמוץ. אוסקר, רק שתדע שבמרחב המוגן, מיד אחרי שלום המשפחה, חשבנו עליך. על איך עוד פעם עושים לך את זה. כל אזעקה דאגנו לך. אז אנא, בלי פרצוף חמוץ, בלי חרטות והרהורים. להתעשת ולעבודה.
אנחנו רואים את ההתעוררות בחיפה. אנחנו מזהים שיש שם אש. גם באר שבע מתחמשת, קרית שמונה אנרגטית. לא הגיוני שמכבי תל אביב מגיעה לעונה הזאת בנחיתות של מוטיבציה. אולי בשביל לשאוב מוטיבציה כדאי היה שהשחקנים יקראו קצת תגובות קוטלות ברשת. שיראו איך כל אלה שנחבטו והושפלו בשנתיים האחרונות מרימים ראש וקוראים תיגר עם עלבונות. איך כולם מספידים ומלגלגים. מסתכלים מהצד ואומרים, אלה גמורים כבר. נגמר להם. היו להם שנתיים וזהו, התעייפו.
זה הזמן להתעורר.