כבר הרבה זמן לא זכור מאמן שעורר יחס כל כך אמביוולנטי כמו פאולו סוזה. מצד אחד, מבחינת נתונים יבשים, אין עוררין בנוגע להצלחה שלו. הוא בדרך לאליפות, עם שליטה בליגה החל מהרגע הראשון, עם קמפיין מוצלח מאוד באירופה, עם אחוזי הצלחה גבוהים בישראל, לא פעם עם הברקות טקטיות במשחקים חשובים, עם הפתעות ואלתורים יעילים תוך כדי משחק, ניהול משחק ברמה גבוהה, ובכלל, אישיות כדורגל ברמה שרק לעתים נדירות נוחתת בישראל.
במקביל יש לו את הפאסון. האנגלית עם המבטא, הבלורית המאפירה, הג?ינסים והמעילים, וכמובן העבר האגדי. מדי פעם הוא מוזמן למשחק כוכבי עבר, שעצם הנוכחות שלו בהם ממחישה את גדולתו ומוסיפה כבוד עצום למכבי תל אביב. כשהוא המאמן, וג?ורדי המנהל, סביר להניח שגם באירופה מבחינים ביומרות של גולדהאר. יחד עם הקרירות האירופאית, ההתנהלות המקצוענית, ההכנות הדקדקניות, הראיונות הענייניים, הנימוס כלפי הקולגות והשופטים - הכול מתחבר לדמות מאמן מרשים, כזה שממחיש את החלום האירופאי אליו שואפים מכבי וגולדהאר, ולמעשה כל הכדורגל הישראלי.
מעבר להצלחות, נוצר גם חיבור רגשי. מאחר שכל ניצחון הוא חוויה מגבשת, ומאחר שסוזה הוא טיפוס חם, מלא רגש, החיבור הוא טבעי. הייתה את הריצה לעבר ברק יצחקי אחרי השער השלישי מול פרנקפורט, כשהוא פשוט לא הצליח לעצור את עצמו וקפץ על החבורה הצוהלת. הייתה כמובן הריצה שכבר הפכה למיתוס, אחרי ה-2:3 של זהבי בדרבי, שסוזה פשוט דהר על המגרש, מהיר יותר מרוב השחקנים שלו, והמחיש את התשוקה והרגש שלו ונכנס לפנתיאון. למעשה, כל רגע יפה שהוא חלק עם הקבוצה ועם האוהדים שלה, כל צהלה אחרי כל שער, רק הידק עוד יותר את הקשר בינו למועדון, ואין ספק בנוגע לדומיננטיות שלו. זאת מכבי של סוזה.
הבעיה היא הקבוצה של אוסקר, שתמיד עומדת ברקע כהשוואה. סוזה לא מושווה לעונות של נמני, או של ניר לוין, או של בן שמעון, רק לאוסקר. וגם בהשוואה לאוסקר, הקבוצה של סוזה מנצחת יותר, כובשת לפחות באותה מידה, מצליחה הרבה יותר מבחינת אחוזים, שילבה היטב הצלחה באירופה, גם השחקנים עצמם טוענים שהיא חזקה יותר וטובה יותר, אבל מה לעשות - פחות מרגשת. קשה להשתוות לשיאי רגש של זכייה באליפות ראשונה אחרי עשור. כשמכבי של אוסקר ניצחה 0:1 את הפועל רמת גן וכמעט ספגה פנדל בדקה ה-90, זה היה ניצחון הרואי. כשמכבי של סוזה ניצחה בקושי 0:2 את רעננה במשחק רדיוס, הוא שמע רטינות מהיציעים. זה ההבדל.
סוזה נאלץ להתמודד עם אתגר לא פשוט, של שדרוג קבוצה אלופה. הוא מתמודד עם קהל שבמהותו הוא מפונק ותאוותן, ולא יודע שובע. אילו היו אומרים בשנות ה-90 לאוהד מכבי ממוצע שבבוא היום הקשר הנפלא הזה של יובנטוס ודורטמונד יגיע לקרית שלום - הוא היה מתקשה להאמין שזה אפשרי, למה שהוא יבוא דווקא לכאן, דווקא אלינו, מי אנחנו שנהיה ראויים לו. וכמובן שאם היו אומרים לאותו אוהד שעוד 20 שנה סוזה יאמן את מכבי, ייקח איתה אליפות בפער גדול, יצליח איתה באירופה, ובכל זאת בקהל יפקפקו ויחשבו פעמיים לגבי הכדאיות של המשך העסקתו - האוהד היה בז לעצמו, מסרב להאמין שזה מה שנהיה ממנו, כזה אוהד מפונק וחסר תרבות, ובעיקר כפוי טובה.
אבל זו המציאות. אין ספק שאם מנתחים את העונה של סוזה בעיניים רציונליות, מבחינת נתונים בשטח, בלי היסחפות רגשית, בלי השוואות מיותרות ולא הוגנות - אין בכלל ספק שהוא חייב להמשיך. הבעיה היא שבכדורגל עסקינן, ולפעמים הרגש מכריע. וכשהרגש מכריע, הראש מרשה לעצמו להתעסק בפנטזיות ובשאלות היפותטיות. וכך אי אפשר שלא לתהות אם הוא מיצה את מלוא הפוטנציאל של הסגל שעמד לרשותו, ואולי יכול היה להיות יותר טוב אילו היה מעט יותר התקפי, יותר מעז; ואי אפשר שלא לתהות למה התעקש לפתוח במערכים נסוגים, עם קישור מעובה, גם מול קבוצות קטנות; ואי אפשר שלא להגיד שזו קבוצה שבעצם אוסקר וג?ורדי בנו, והקרדיט להצלחתה הוא לא שלו; ואולי בעצם, כמו שאומרים השלמה שרפים וחבריו המתלהמים, עם הכסף של גולדהאר גם יובל נעים היה לוקח אליפות.
וכשהביטחון מופרז, והחוצפה עולה, הפקפוק גובר. ואז שואלים אולי יש לו חלק בעזיבה של דאבור, למרות שברור שהסיפור מורכב יותר, למרות שהמחליף ברק בדש עשה עבודה נפלאה. ואז שואלים למה הוא התעקש כל כך על מרגוליס, למרות שמי ששואל את זה הוא גם זה שכועס למה לא נותנים צ?אנס לשחקנים צעירים מהנוער; ואז תוהים למה הוא כל כך אובססיבי לתקשורת, למה הוא לא פשוט נותן לכלבים לנבוח ולשיירה לדהור, אבל במקביל מעריכים את היסודיות שלו, את הרצון שלו לשלוט בכל פרט. וכמובן תוהים בעצבים בשביל מה הוא היה צריך את הרוטציה המרגיזה הזאת כל העונה, למרות שברגעים אלה ממש כוכבי היריבות נפצעים שוב ושוב, וגם כוכבי מכבי נראים תשושים, ויודעים להעריך כל דקת מנוחה שהם קיבלו לאורך העונה.
בסופו של דבר, ההתמודדות של אוהדי מכבי עם סוזה ממחישה את האתגר הכי גדול של המועדון בשנים הקרובות - ההתמודדות עם סף הרגש שעולה ועם הציפיות העולות. האוהדים כבר לא מסתפקים באליפות, לא מסתפקים בניצחונות, הם רוצים את ה-0:4 בדרבי. הזיכרון שלהם הופך לסלקטיבי. הם רוצים לדרוס את הליגה, "כמו פעם", הם רוצים הצגות. אז לפרקים הלב תוהה לגבי סוזה, אבל כדאי שיידעו לעצור לרגע, להביט לצדדים, להיזכר בעבר הרחוק יותר, ולשמוח בחלקם. כי מי יודע מה צופן העתיד. מי יודע, אולי לא רחוק היום שבו ייזכרו בערגה בניצחון בבורדו, ב-0:3 בקרית אליעזר, בשלושער של זהבי. ואז אותם מפקפקים ימלמלו לעצמם, "אח, כמה אני מתגעגע לקבוצה של סוזה".