לאט לאט אנחנו זוקפים ראש. מתחפרים החוצה מהמחילות. שנים הסתתרנו מהסערה (או שמא היה זה צונאמי?), אבל לאחרונה אנחנו מוצאים את האומץ לצאת החוצה, וזה די נחמד, אביבי שם בחוץ. הנה אנחנו עולים לבדוק את השטח, מיישרים גב, מתמתחים, מפגינים נוכחות, לפעמים אפילו בועטים לכם בתחת. הכול כדי להזכיר לעולם שאנחנו עדיין כאן, ליברפול פוטבול קלאב, תודו שידעתם שנחזור.
נכון, מקום ראשון, אבל משהו חסר. הביטחון. האמונה. יותר מדי צניעות, שלא הולמת את המועדון. אפשר להריח אצלנו את הפחד. החשש הזה מביך, אבל הוא בלתי נמנע. 24 שנה של כישלונות עושים לך את זה. בשיחות סלון - כששואלים אותנו מה קורה עם הליגה, ואולי השנה סוף סוף, ולמה לא, ומה פתאום נהייתם פחדנים - אנחנו נשמעים כמו אלישע לוי. לא יוצאים בהצהרות. חיים משבת לשבת. נותנים את המיטב שלנו, ומקווים שזה יספיק. מאמינים בעצמנו, אבל זה תהליך ארוך. אנחנו עדיין לא חזקים כמו אלה שמסביבנו. אין לנו כסף כמו למיליונרים שלהם. נקווה לטוב, נקווה להבשיל. מבטיחים להילחם עד הרגע האחרון.
ליברפול רוצה לחזור לפסגה מול ווסטהאם (18:00, ספ' 1)
ואנחנו שומעים את עצמנו, ולא מאמינים. איך זה קרה לנו? מאיפה בא הפחד הזה? שאנחנו נגיד את המשפט האמריקאי הזה "למה לא אנחנו, למה לא עכשיו"? הרי הוא תבוסתני מטבעו. כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה? בני כמה היינו, בני כמה אנחנו עכשיו?
אני חושב על רבבות אוהדי ליברפול שנולדו, נניח, אחרי 1985. אלה שלא הספיקו לראות אליפות כאנשים בוגרים. ימי הזוהר מבחינתם הם רק קטעי יוטיוב מפוקסלים. סיפורי סבא מוגזמים. אגדות וסיפורים וגוזמאות. מי יודע איך הם גדלו, הצעירים האלה, מה הם חושבים על הקבוצה, מה עובר להם בראש. איך הם מדמיינים אותה בעיני רוחם, ברגעים הדרמטיים האלה של לפני השינה. האם מבחינתם ליברפול היא דלגליש וסונס, או שמא את פטריק ברגר וג'יימי רדנאפ. האם הם חולמים על ברוס גרובלאר ואיאן ראש, או על הארי קיואל וריאן באבל וג'ייסון מקטיר או אפילו, כחכוח בגרון, יוסי בניון. איך הילדים האלה לא יפחדו? איך יאמינו? מסכנים שכאלה, דור מזוין שכזה.
אבל גם אנחנו כבר מתחילים לשכוח. למעשה, הקבוצה נתנה לנו שיעור חשוב לחיים, כי למדנו כמה שבירה היא ההצלחה, שאסור לקחת אותה כמובנת מאליה. מדי פעם אומנם זה שוב חוזר ומופיע, כשהמועדון מציג שורה של שחקנים נרפים שלפתע מתמלאים ברוח שלא ידעו שיש בהם, עם רוח שממש אפשר לראות איך היא נושבת מהיציעים ומהדשא ומההיסטוריה, ומהשירה הנרגשת בקופ והפסל של שנקלי והשלט המיתולוגי, ופתאום החולצות האדומות מעניקות לשחקנים כוח כמו היו גלימת קסם, והם מתמלאים אנרגיה ועושים נס בדמות גביע או ניצחון הרואי. אבל אלו הבלחות, חד פעמיות, נדירות מדי.
וגם אנחנו שכחנו, והזדקנו והתמרמרנו, והעבר נראה רחוק כלא היה, אבל פתאום, ככה סתם, בלי שציפינו, אחרי שוויתרנו - זה קורה. שוב מקום ראשון. האליפות אפשרית, קרובה מתמיד, תלויה רק בנו. וברגעים האלה הפחד שוב חוזר. ובראש עוברות מחשבות נרפות של "למה היינו צריכים את זה, למה הם השלו אותנו, הרי לא נעמוד בעוד אכזבה". ועצם קיומו של הפחד הוא מביך, כי למה לנו לפחד? למה שהם לא יפחדו מאיתנו? למה שהם לא ירעדו, ידאגו, יילחצו, כמו פעם? שיבואו לאנפילד בברכיים משקשקות? למה רק אנחנו פוחדים? הו, 24 שנים מזוינות שכמותכן, מה עשיתן לנו, הייתכן שכל כך הרבה זמן עבר?
ואנחנו מביטים בך לואיס סוארס, ומנסים להתמלא באמונה. הו לואיס, אל תיתן לצביעות השמרנית הבריטית הזו להתל בך, רק אנחנו מבינים אותך, בשום מקום אחר בעולם לא תקבל כזו אהבה, סחוף אותנו איתך, אנחנו שלך. ודניאל, סטארידג' בשבילכם, כמה יפה שמצאת את עצמך דווקא אצלנו, כי לפחות בהשוואה לצ'לסי וסיטי, ליברפול היא סמל לפייר פליי ולכדורגל נקי, זה מגיע לנו דניאל, זה מגיע לנו. וקוטיניו, כן, תן לאופוריה לשחרר אותך, והנדרסון, כן, גם בך יש כוח שלא ידעת, וראחים, כן, המשך להתל בהם באגף ואל תעצור אף פעם.
עכשיו עוברים על לוח המשחקים, בודקים טוב מה נשאר, ומשננים: ווסטהאם חוץ, סיטי בית, נוריץ' חוץ, צ'לסי בית, פאלאס חוץ, ניוקאסל בית. תוהים איפה ניפול, ואיפה זה יהיה יותר כואב. רואים כמה אנחנו קרובים וכמה רחוקים. יודעים שזה אפשרי, אבל בלתי אפשרי. ומבינים, בעצם הכול תלוי בסטיבי. הכול למען סטיבי. הכול סובב סביבו. הרי אנחנו נתאושש, נמשיך בחיינו. יש לנו זמן, לא באמת בוער לנו, מתישהו הקבוצה עוד תתגבר, חיכינו כל כך הרבה, נוכל לחכות עוד, מי אנחנו בכלל. אבל סטיבי, הוא לא יעמוד בזה. השעון שלו מתקתק. אם לא עכשיו, מי יודע מתי.