תראי דוקטור, זה לא פשוט.
כבר דיברנו על זה פז, והחלטנו לוותר, לא?
כן, אבל אני חושב שהמצב מחמיר, וביום שני יש יום קשה, אני חייב עזרה, יד מכוונת, שיחת הרגעה, משהו ש...
די, תנשום. מה יש ביום שני?
שני דרבים.
שניים? באותו יום? איך זה ייתכן?
אחד בכדורגל ואחד בכדורסל.
הו לא.
כן.
זה לא חוסר אחריות? ותאר לך שאחת הקבוצות תספוג באותו יום שני הפסדים? מה עושים? איך אנשים יעמדו בזה? אני חייבת לוודא שמתגברים את מוקדי החירום העירוניים.
אני אומר לך דוקטור, זה משהו לא נורמלי, בגלל זה באתי אלייך ככה בלי התראה.
תגיד, אתם במקום הראשון בטבלה, לא?
כן.
זה לא אמור להרגיע אותך, או לתת לך איזשהו סוג של ביטחון?
להפך, זה רק מלחיץ, כבר דיברנו על זה, אמרתי לך שאני אוהב משחקי סוף עונה, של גארבג' טיים, חסרי חשיבות, עם יציעים ריקים. כשיש יותר מדי על הפרק אני קורס.
ואיך עבר השבוע האחרון?
ניצחנו 0:1 את בית"ר.
נו, יש יפה מזה?
תביני דוקטור, הגעתי למצב שאני כבר לא חוגג גולים, אלא פשוט כורע קדימה. את מבינה את זה? לא חוגג, רק תופס את הפנים בשתי ידיים, כמעט מתייפח. אין בי שמחה, רק מתח וחרדה שמשתחררים. זה כבר לא כיף, רק סיוט. אני מבין שיש עוד 11 שבועות כאלה, ולא מאמין.
בוא רד לעומק הדברים, ממה אתה בדיוק מפחד, מה כבר יכול לקרות, באר שבע תיקח אליפות? אז מה? אז מה, למען השם? אז מה?
את צודקת דוקטור, זה לא יהיה דבר נורא בכלל, להפך, כחובב ספורט אדע להעריך את השמחה שלהם, וברור שבהשוואה לעולם האמיתי כדורגל הוא זוטות, והעיקר הבריאות, ותודה לאל שיש לי גג ובית חם, טפו טפו טפו, וכל יום אני מנשק את הילדה ומתפלל לשלומה, ועדיין, המשחק הזה מטשטש לי את החיים, מוציא דברים מפרופורציה, מעוות הכול לשחור ולבן, צהוב ואדום, ואני נסחף בחוסר שליטה. זה מטענים של שנים.
ומה אם באר שבע תיקח אליפות? תגיד לי, מה כל כך נורא בזה?
לא נורא, לא נורא בכלל, אבל תחליטו, ושיודיעו לי כבר עכשיו. שמישהו יבוא ויגיד לי שזהו, נגמר, באר שבע אלופה, ואני אברך אותם. אבל בואו נגמור עם זה. כמה אפשר למתוח בנאדם?
ומה כבר יקרה אם הפועל תנצח בדרבי? מה הסיפור הגדול?
(שתיקה)
אתה לא עונה?
(שתיקה)
נו..
אני חושש שאת לא מבינה.
מה יקרה אם תפסידו בדרבי.
העולם יקרוס.
אתה יודע שהוא לא.
הוא כן.
די פז, בוא נדבר ברצינות.
אולי אין טעם לטיפול הזה דוקטור, אם דבר בסיסי שכזה את לא מסוגלת להבין? את יודעת מה זה להתעורר ביום שאחרי הפסד בדרבי? כשבלילה כבר נעצמות העיניים, ואתה בטוח שזה נגמר ואפשר לברוח מזה, אבל בבוקר אתה מתעורר, וזה חזק אפילו יותר, וקולות השמחה שלהם עוטפים אותך, והקריאות הנלהבות של השדר בטלוויזיה רודפות אותך, ויש כזו איבה בין הצדדים, והחגיגות הן כל כך מופגנות ומרושעות, שזה פשוט קשה מנשוא.
כבר שנים אתה מבטיח שתיגמל, וזה לא קורה.
את צודקת.
והתסמינים רק מחריפים.
לאחרונה אני מפתח תחביבים מופרעים, התחלתי לחטט בעמוד הפייסבוק של מכבי תל אביב כדי להיכנס לפרופילים של האוהדים שכותבים "סוזה הביתה", רק כדי לראות את הפרצופים שלהם, להבין מה הם, מי הם.
מנגנון הגנה קלאסי, מנסה להבדיל את עצמך מהאספסוף?
כן, לרוב מדובר באספסוף אמיתי, באנשים מכוערים פיזית, אנשים רעים, כאלה שמצולמים על הטרקטורון בים, מהזן הנחות ביותר. לפעמים אלו אנשים שמבחינה חיצונית נראים כמוך וכמוני, אבל מבפנים הם כפויי טובה, עם זיכרון קצר, אלימים ומפונקים, ואני סולד מהם כל כך על זה שהם מתלוננים על המאמן שבמקום הראשון, עד שמתחשק לי לראות אותם כושלים ומובסים, כדי שייענשו על ההתנהגות הבריונית שלהם. אבל אז אני נזכר שהם רק מיעוט, מיעוט רועש אבל מיעוט, ואני חושב על הרוב הדומם, שלפעמים גם הוא יודע להיות קולני, ועל השירה והתמיכה גם ברגעים הקשים, והלב שלי שוב מתחמם, ואני נכנס ליוטיוב, ונזכר בימי האושר, בשירה ביציע, באחווה ובאהבה, ואני מתמלא בגעגוע לרגעים היפים, ויודע שהם שוב אפשריים, כל כך קרובים וכל כך רחוקים, והלוואי ושוב נגבור על הפועל, ושוב נזכה באליפות, ושוב נחגוג עדלאידע...
פז, אתה נסחף.
ומי ייתן וראדי שוב יפרח, ואלברמן ישוב לאיתנו, וטיבי ישוב להרכב, והלב שוב ישמח, כי אז יהיה פה מהפך. והלוואי ונהיה חזקים ומאוגדים, ונדע לעמוד באתגרים, ונשיב עטרה ליושנה, ונעודד בקול גדול, אחת שתיים שלוש ארבע, הנה המשיח בא, הוא יביא לנו הניצחון, היידה מכבי, היידה מכבי...
פז, אתה שוכח מה אמרנו?
היידה מכבי!
תודה פז, להתראות.
היידה מכבי!