וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה נשאר מהזוהר, מכל השירים

25.2.2012 / 8:00

אוהד הכדורגל הישראלי הוא זן נכחד, נותרנו רק עם זיכרונות. פז חסדאי ראה השבוע את מכבי ת"א נגד בית"ר וחושש לעתיד הענף

זה היה בתחילת שנות ה-80, המשחק הראשון שהייתי בו של מכבי תל אביב נגד בית"ר ירושלים. התמקמתי בבלומפילד בשער 12 (שכבר לא קיים), ומזווית אלכסונית הבטתי בהם בפחד ובהערכה, בגוש שחור-צהוב ענק שמילא את שער 8. איזו עוצמה הייתה אז לקהל של בית"ר. אפילו לשירה שלהם היה צליל מיוחד. זה נשמע כמו שאגות גבריות עצבניות, בדציבלים שונים מאלה שהתרגלנו אליהם, אפילו עם מטען רגשי שונה. הם כנראה באמת צעקו חזק יותר. היו להם שירי עידוד אחרים, היו להם מלא זמבורות וצפצפות, ובעיקר אני זוכר כמות גדולה של דגלים מתנופפים, ואת הטריבונות של שער 8 מפוצצות מצד לצד, מלמעלה עד למטה. המסר שלהם היה פשוט: טו, טו, טוטוטו, טוטוטוטו – בית"ר!

גם ההמולה מחוץ לאצטדיון בישרה שמשהו מיוחד עומד לקרות פה. טנדרים מלאים באוהדים צפצפו בלי הפסקה, מוזיקה מזרחית הרעידה כל רכב. הצעיפים התנופפו מחוץ לחלונות הסובארו, שכוסה במדבקות צהובות של מנורות ענקיות. הפרצופים נראו כועסים ומאיימים, טיפוסים שלא נתקלנו בהם ביום יום בתל אביב. הם הוציאו יד מהחלון, הניפו אצבע משולשת, וקיללו אותנו ללא בושה. "לא לא, לא ניתן, את מכבי נזיין". לא יודע למה, אבל זה לא ממש הפחיד אותי. פעם האוהדים לא היו מרביצים לאוהדי היריבה בכזאת טבעיות. מה שכן היה טבעי ומובן מאליו, היה העובדה שבלומפילד מלא. 20 אלף צופים, בקלות. אפילו על העצים מסביב לאצטדיון אפשר היה לראות אוהדים, עם צעיפים צהובים-שחורים שמבצבצים בין הענפים העליונים, אנשים שסיכנו את חייהם רק בשביל הזכות לראות את המשחק. בכל זאת, מכבי נגד בית"ר.

אורי, אלי, אבי

לא שנאתי את בית"ר. הייתה לי הערכה גדולה מדי לאורי מלמיליאן. אני זוכר את האימה בכל פעם שהוא שם ידיים על המותניים לפני בעיטה חופשית. הוא נראה לי הכדורגלן הטוב בעולם. קינאתי בהם על זה שיש להם כזה כוכב. היה גם את אוחנה הצעיר, צעיר חצוף עם תספורת ייחודית, איזו כריזמה. היה להם את יוסי מזרחי, יעקב שוורץ וסמי מלכה, שחקני בית"ר קלאסיים. היה להם את אבי כהן הירושלמי, להבדיל מאבי כהן שלנו, שהיה פשוט אבי כהן. איזה אליל היה הליברו שלנו. כמה אהבתי את אבי כהן זיכרונו לברכה, את הצווארון המורם, את הריצה הבטוחה, כמה סמכתי עליו. היום ילדים כבר לא אוהבים בלמים אחוריים. זה לא מספיק מרגש אותם.

אני זוכר משחקים בימק"א (הייתי פעם אחת, בחוויה בלתי נשכחת), אני זוכר הופעות כפולות בבלומפילד ומפגשי חצי גמר גביע ברמת גן, תמיד היה סוער. תמיד היה צפוף. תמיד היציע הכיל כמות גדולה יותר מהמותר. הצטופפנו אחד ליד השני בטריבונות אבן, הכנו מראש גזירי נייר לרגע שהשחקנים עולים למגרש, באמת התרגשנו. גם כשהקבוצות היו באמצע הטבלה, היה למשחק הזה אווירת שונה, אווירת קרנבל, של מאבק אמיתי וחשוב.

אחר כך הגיעו שנות ה-90, והמאבקים הפכו ליוקרתיים אפילו יותר. מכבי חזרה להיות אימפריה, בית"ר חזרה רעבה מהליגה הלאומית, הפועל בכלל לא הייתה בתמונה. אוהדי בית"ר אפילו לא זכרו שהם שונאים את הפועל. איצטדיון טדי נחנך לראשונה, איזה פחד היה שם. מאות שוטרים ביציעים, משחקי עונה מטורפים, הקהל עומד על הגדרות ומשליך עלינו חזיזים. אבל לא נבהלנו. היה לנו את איציק זוהר ואבי נמני, אובארוב בשער ודריקס בהתקפה, קלינגר בכל מקום. איזה קבוצה. לבית"ר היה את רונן חרזי, ולדימיר גרשנייב וסרגיי טרטיאק, ובעיקר את אוחנה בשיאו. גם כשהייתי מקלל אותו, זה היה ביראת כבוד.

אני זוכר את ה-1:1 בטדי במשחק העונה, כשחרזי כבש את שער השוויון. טדי באמת רעד, זו לא מטאפורה. אני זוכר ניצחון 0:1 של מכבי בטדי משער של דריקס, כשיצאתי מהמשחק בדקה ה-80 בריצה לאוטו כדי לא לקבל מכות. אני זוכר 3:3 מדהים ברמת גן, עם איציק זוהר ושאלוי הגדולים, ונמני משווה לפני הסיום בפנדל. ישב לידי אוהד של הפועל פתח תקוה, שסיפר לי שהוא בא למשחק רק מאהבת כדורגל. כדורגל ישראלי. לא היה לו ספק, כמו לכולנו, שמשחק של מכבי נגד בית"ר יספק הצגה, שערים, אווירה, עידוד, מתח, רגש. כל מה שאפשר לצפות.

בחזרה ל-2012

גם השבוע נפגשו בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב בטדי. שתיהן לא בצמרת, קורה. היה משחק חלש, גם קורה. 0:0 בלי שערים, בלי מצבים, כבר ראינו כאלה. אבל האווירה הייתה של מוות. של ריקבון, של עצב, של דיכאון. אין מחויבות, אין ניצוץ בעיניים, הקהל כבוי לחלוטין. שתי הקבוצות המאיסו את עצמן על ידי האוהדים, איבדו את הכבוד שלהן, את הזהות שלהן. אני חושב על הילד הצעיר שהלך למשחק, איזה זיכרונות הוא ייקח איתו לעתיד.

אבל אם המשחק היה גרוע, הציטוטים בסוף המשחק היו מדאיגים הרבה יותר. אריאל הרוש הודה ש"המאמן אמר קודם כל לא לספוג", אלי כהן עצמו אמר ש"יצאנו בשן ועין, אנחנו זקוקים לנסים, אפשר להאמין במזל". איזו בושה, איזו תבוסתנות. ניר לוין ש"אם נשחק כמו במחצית השנייה, אני לא מודאג", יצחקי אמר ש"בחצי השני ראינו מכבי שרוצה ויוזמת". הבושה לא פחות גדולה, עיוות המציאות לא פחות מביך. לאן נעלמה המורשת של הקבוצות האלה? איפה הגאווה?

נוסטלגיה היא דבר מתעתע. אין ספק שהמצב פה השתפר פלאים מאז אותן שנות השמונים ה"מופלאות". הרמה המקצועית עלתה, המתקנים השתדרגו, התנאים באיצטדיונים טובים בהרבה, אפילו הניהול התקדם. הכל השתפר והתפתח, חוץ מרמת הריגוש.

הכדורגל הישראלי עוד לא גמור. ההספדים מוקדמים מדי. המשחק הזה עדיין הביא 11 אחוזי רייטינג, גבוה בהרבה מרוב שידורי הספורט בארץ. אבל נדמה שרוב מי שצפה במשחק בטלוויזיה, עשה את זה רק על סמך הזיכרונות מהעבר. הפרצופים של מלמיליאן ואבי כהן עדיין מהדהדים מדי פעם. המוח של האוהד הוותיק עדיין עושה קישור בין "מכבי נגד בית"ר" לבין התרגשות והתלהבות. יש פה דור שלם של אנשים שעדיין מקובעים, שעדיין הראש שלהם מוצף בחוויות מרגשות, משבתות נפלאות של כדורגל ישראלי. אבל גודל פה דור חדש, והוא חווה דברים אחרת לגמרי. אני חושש שבקרוב מאוד נהפוך לזן נכחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully