הקמפיין שלו הסתיים

מאחורי תפקיד מאמן נבחרת ישראל מסתתרת סטיגמה לפיה זהו ג'וב אכזר שאוכל את כל מי שמתיישב על הכיסא הזה. העובדות, מה לעשות, הן שונות: כל המאמנים שקיבלו את המשרה זכו להזדמנות שנייה. שלמה שרף שמונה שנים, אברהם גרנט ארבע, דרור קשטן ארבע וגם ריצ'רד נילסן עמד להתחיל קמפיין שני, לולא השביעייה שספג מנבחרת גרמניה. ההתעסקות האובססיבית שלנו בשאלת המאמן הלאומי יכולה לפעמים להטעות בנוגע לאורך החבל שהוא מקבל. כל אחד מהמאמנים החזיק בסיבה טובה מדוע כדאי לנו להאמין שככל שיעבור הזמן, הוא כבר יגיע למסקנות הנכונות. אסור לחזור על הטעות הזו עם פרננדז.

מילא, אם היה מפסיד לנבחרת קרואטיה הנהדרת מלפני ארבע שנים, עוד אפשר היה להמשיך לחיות בשלום עם עוד הפסד לנבחרת טובה מאיתנו. אלא שפרננדז כשל כמעט בכל מערכה שניצבה בפניו בשבוע שקדם למשחק ובמשחק עצמו, רק כדי להפסיד בקלות רבה מדי לנבחרת בינונית פלוס, לפחות בכושרה הנוכחי. הוא כשל במבחן התוצאה, הוא כשל במבחן הדרך, הוא כשל במבחן ההרכב הנכון, הוא כשל במבחן המערך הנכון, הוא כשל בהבנת הענף ממנו הוא אמור לבנות נבחרת, הוא כשל בריפוי הפחדים הפסיכולוגיים שמלווים את נבחרת ישראל, ולא נראה שהוא מוכן ללמוד משהו ממישהו כאן. אם הוא לא חוזר מיוון עם ניצחון שיספק אליבי להמשך העסקתו, אין שום סיבה לא לעצור את הפארסה הזו בזמן.

אופן ההתייחסות לנבחרת ישראל מתחלק בדרך כלל לשתי אסכולות שלא מוכנות ללמוד אחת מהשנייה ומתנהגות כאילו אי אפשר לשלב ביניהן. האחת מכוונת את הזרקורים שלה באופן קבוע לעבר עמדת המאמן, השנייה מתעקשת כל הזמן לחנך שאנחנו לא כאלה גדולים והגיע הזמן שנבין את זה ונניח לאיש האומלל הזה שנבחר למשימה הבלתי אפשרית לשחק כדורגל חיובי שיחזיר את התמיכה בנבחרת. בדרך כלל, האמת נמצאת יותר בצד של השפויים, אלו שקצת יותר מעודכנים בנעשה בכדורגל העולמי, אבל מה לעשות שלואיס פרננדז הוא סטיית תקן.

גם אם הנבחרת הייתה מנצחת את קרואטיה במצבים הרבים שהיא הגיעה אליהם והייתה חייבת לנצל, זה היה ניצחון למרות פרננדז. כל מה שקרה במגרש היה באשמתו הישירה והברורה של המאמן הצרפתי, שמתעקש ללמד אותנו משהו שרק הוא מבין. הבעיה שבכדורגל הנבחרות למאמן לאומי אין זמן לעשות כאלה דברים, גם אם יש לו רעיונות טובים יותר מפרננדז ועומדת מאחורי התאחדות רצינית יותר שמאחדת בין הניסיונות התורנים של המאמן התורן לבין תוכנית עבודה מסודרת וברורה שמונחת מלמעלה.

תחילה, המערך, שהיה מנוגד לתכנית המשחק המסורתית של קרואטיה. אתה לא עולה עם שלושה בלמים מול נבחרת שמיומנת כל כך במשחק האגפים שלה. גם כשתמיר כהן נע מדי פעם מהעמדה הרשמית שלו על המגרש, לישראל היה שחקן מיותר שמתבזבז לחינם. יותר מדי בלמים שמרו על חלוץ אחד במגרש, כשהמגינים משאירים פרצות באגף מתוך אמונה שיש הפעם מי שיחפה עליהם. התוצאה: בלבול כמעט בכל פעם שהקרואטים יצרו לעצמם מצב הבקעה. לא ייתכן שעד לרגע האחרון פרננדז לא יידע איך הוא משחק בהגנה מול קרואטיה, וימשיך לעשות ניסויים בנקודת התורפה שלנו ערב משחק אליו היה חייב לבוא מוכן יותר ומגובש יותר. גם עם יוסי בניון וגם בלעדיו. ההתנהלות שלו בשבוע האחרון לימדה שהוא לא באמת יודע.

במערך כזה, עדיף היה לעלות עם דור מלול. יש לו יותר ניסיון בעמדה הזו מאלרואי כהן והוא בכושר לא פחות טוב. אלא שזו רק המחשה לחוסר ההבנה שפרננדז מגלה כלפי הכדורגל שלנו: קולאוטי מוזמן לפני אלירן עטר או מאור בוזגלו, גל אלברמן מקבל זימון על סמך משחק אחד, ותמיר כהן הוא באנקר, לא משנה באיזו עמדה וכמה הוא משחק בבולטון. גם אם אנחנו נחותים מהקרואטים בכל מצב ולא מגיע לנו לעלות לטורניר גדול בתדירות שאנו סבורים, אין סיבה להסכים למאמן שממש לא מבין מה קורה כאן. וקורים כאן הרבה דברים טובים שאפשר וצריך להוציא מהם נבחרת הרבה יותר טובה.

נכון, לא נשכח ולא נסלח, הפארסה הזו מתחילה ונגמרת בצורה שבה ההתאחדות לכדורגל ניהלה את דרך בחירת המאמן שלה – בפאניקה, בהססנות, בבורות, ובפשרה שעכשיו ראשיה ודאי יאחזו בה כדי לא להודות בטעותם. לצערנו, התאחדות אי אפשר להחליף, אבל מאמן שלא יודע מה הוא עושה כן, ויפה שעה אחת קודם: בהנחה שהקמפיין הזה ייגמר ביום שלישי ובידיעה שהמשחק הבא אחרי יוון הוא רק בשלהי מרץ, אפשר לנצל את הזמן כדי למצוא מישהו שמבין טוב יותר את הליגה, את הנבחרת, את הכישרונות הרבים שיש לנו כאן והוכיחו זאת במסגרת הקבוצות שלהם. הפעם, לא מגיע להם שיחבטו בהם בגלל מאמן מתחכם שמנסה לברוא עולם דמיוני. הפעם, בניגוד לקשטן, אפשר עדיין לקרוא את המפה בזמן.