שבת לפנות בבוקר בממלכה, המוניות בסיבוב מאסף של אחרוני הבליינים שנשארו זרוקים שיכורים על המדרכות. בתחנות הרכבת מתחילים אט אט להתאסף אלו שלא יכלו להרשות לעצמם לבלות הלילה כי הבוקר הם בדרך לעבודה. על משמרת השבת הזו הם לא יקבלו תשלום כפול, למעשה הם לא יקבלו תשלום בכלל. ועדיין הם מתייצבים ממושמעים כמו שעון כל שבוע מחדש.
כדי להבין את תרבות הכדורגל האנגלית צריך לראות את האנשים האלה, את הרצינות התהומית שבה הם מתייחסים לתפקיד שלהם ואת המחוייבות שלהם לנושא. החבר'ה האלה לא נמצאים בדרך לבילוי, הם באים לעבוד. הם מוותרים על יום המנוחה השבועי בכדי לעשות מסע של מאות קילומטרים לעוד משחק של הקבוצה שלהם, בכל מזג אוויר, בכל ליגה, בכל מיקום בטבלה. האנגלים הם אנשי עבודה ותרבות הכדורגל היא תרבות שמושתתת על מחוייבות ונאמנות בלתי מתפשרת. כשמבינים את זה גם מבינים למה רוב המשחקים בפרמייר-ליג, גם בעידן שבו אין בליגה הזו כמעט שחקנים אנגלים, נראים יותר כמו יום עבודה, שלא לומר יום קרב, מאשר הצגה או בילוי.
הרכבת חותכת במהירות את הדרך לליברפול בתוך ערפל סמיך, שמעלה אצלי את החשש לגורלו של המשחק. אם אני מתקשה לזהות מה קורה מבחוץ מטר מהחלון, אני לא ממש רואה איך אפשר יהיה לקיים משחק כדורגל. לשמחתי כשאנחנו עוברים את רנקורן, מבשרת-ציון של ליברפול, וחוצים את הגשר שמעל נהר המרסי הערפל מתפזר קלות וקרני שמש ראשונות מפציעות.
בתחנת הרכבת של ליברפול ברחוב ליים-סטריט נשפכים מהרכבות אוהדים באדום שהגיעו מכל העולם. אתה כמעט ולא רואה כאן אוהדי אברטון. הטיקט של הכחולים הוא שהם הקבוצה האותנטית של העיר ואילו ליברפול היא הקבוצה של התיירים: "Fuck of to Norway, The City is Ours!", הם שרים ביציע האורחים באנפילד ומניפים שלט "לנו לקח עשר דקות להגיע מהבית - כמה זמן לקחה הטיסה שלכם?".
אוהדי ליברפול עסוקים בצרות שלהם ומניפים שלט "אנחנו מקדמים בברכה בעלים הוגנים", בתגובה לטענותיו האחרונות של יו"ר המועדון הנוכחי, כריסטיאן פארסלו, שהפגנות האוהדים נגד הבעלים "מבריחות רוכשים פוטנציאליים". באתר של הארגון שמוביל את המאבק- -Spirit of Shankly הבהירו יפה את הנקודה: "אתם (ההנהלה, א.א.) טוענים בכל הזדמנות שהאוהדים הם 'השחקן ה-12'. ובכן, אלו אותם אוהדים שמפגינים כעת, כועסים על הצורה שבא מתנהל המועדון שלהם. אתה לא יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, מר פארסלו".
עוד בוואלה!
עשר שניות אחרי שריקת הפתיחה, וג'יימי קראגר מסמן טריטוריה עם כניסה בלתי משתמעת לשתי פנים בסטיבן פינאר- 'ברוך הבא לדרבי ה-213 של מרסיסייד!', מכאן והלאה מתפתחת על המגרש מהומה רבתי שמהלכה מאיים לפרקים לפרוץ משחק כדורגל. הסכנה שזה יקרה חולפת במהרה כשאותו פינאר, שהפנים מהר את החוקים, מסתבר, מפרק את הקרסול של מסצ'ראנו. הארגנטיני, שרגיל להיות בצד השני של הדברים, מקבל את מה שהאנגלים מכנים Taste of his own medicine, אבל היו סמוכים שהוא לא נשאר חייב לאורך זמן.
באופן לא ברור פינאר שורד את האירוע החבלני אפילו בלי אזהרה, מה שמוביל את סוטריוס קירגיאקוס, שזה לו הדרבי הראשון במדי ליברפול, לקחת את החוק לידיים ולצאת לפעולת תגמול: קפיצת נינג'ה עם שני רגליים לעברו של מרוואן פלאייני ואנחנו רואים את האדום הראשון של הדרבי. מהומת אלוהים מתפתחת וחבר ישראלי שיושב לידי אומר לי "תראה מה זה... יווני ובלגי ממוצא מרוקאי מתכסחים וארבעים אלף אנגלים ממוצא אירי בטירוף!".
רק בתוספת הזמן של המחצית הראשונה אנחנו רואים קצת כדורגל, סופסוף: סטיבן ג'רארד מדביק כדור חופשי לקורה, ומהצד השני טים קאהיל, שבשנה עברה כבש בדרבי המקביל שער שיוויון דרמטי שחיבל קשות בסיכויי האליפות של ליברפול, מחמיץ נגיחה חופשית מחמישה מטרים. השופט, בצעד הומינטרי, שורק למחצית ומכניס לתוקפה הפסקת-אש זמנית.
אברטון עולה ראשונה למגרש אחרי ההפסקה, כשמצד ליברפול מגיח לבדו מהמנהרה סטיבן ג'רארד ומתייצב יחידי בחצי של ליברפול. לרגע תמונה מדהימה על המגרש: סטיבן ג'רארד, לבד, נגד כל אברטון. התמונה הזו הייתה סימן למה שעתיד להתרחש בדקות הבאות - ג'רארד לוקח על עצמו את המשחק.
קרן לליברפול בפינה שבה יושבים אוהדי אברטון, ג'רארד ניגש לכדור ומתקבל על-ידי מקהל כחולה ששרה לו, אולי ברוח אירועי השבוע החולף: "Steven Gerrard, The Baby's not Yours!". הקפטן של ליברפול לא ממש מתרגש, מניח בדיוק של סנטימטרים את הכדור על פדחתו של דירק קאוט ומעדכן אותם בדיוק מי האב, הבן ורוח הקודש.
סטנלי פארק חי וקיים
למזלה הרע של אברטון, במיוחד אחרי ההרחקה המוקדמת, היא קיבלה את ליברפול בעמדה המועדפת עליה: אריה פצוע שנלחם על כבודו. מבין שתי הקבוצות דווקא האורחים (אם אפשר לקרוא להם כך באחר הצהריים שבו שיחקו מרחק כמה מאות מטרים מהמגרש הביתי שלהם) ניסו מעט יותר לשחק כדורגל, בעיקר בעזרת הקישור הטכני למדי שהעלה דיוויד מויס והכיל את הרכש החדש, לנדון דונובן האמריקאי, ומיקל ארטטה שרק חזר מפציעה ארוכה לנזרק למערכה אחרי הפציעה של פלאיני. אלא שמול ליברפול, שבמיוחד אחרי היתרון של קאוט החזיקה רב זמן את תשעת שחקני השדה שנותרו לה מאחורי הכדור, זה הספיק בקושי למצב אחד של יעקובו לקראת הסיום, שאותו פפה ריינה הצליח להדוף בהתעופפות יפה. בתוספת הזמן סטיבן פינאר בכל זאת מסיים את המשחק בכרטיס אדום, בסיום הראוי ביותר לאחר צהריים של פורענות באנפילד.
באוטובוס הדחוס שמוביל אותי בחזרה לתחנת הרכבת אני מקשיב לשיחה בין הנהג לאוהד שחוזר מהמגרש:
"איך היה המשחק?"
"לא רע, לא רע. עוד כמה מורחקים ובכלל היה מושלם".
וכך, כשערפל הקרב מתפזר מתברר שהכדורגל במרסיסייד, למרות העונה הלא קלה שעוברת על הקבוצות משני צידיו של סטנלי-פארק, עדיין חי, נושם ובועט. בעיקר בועט.
