אגרוף: רוקי, לא הסרט

מרגע שהורשו להשתתף בקרבות אגרוף רשמיים, הוכיחו המתאגרפים שחומי העור שלא רק שווייט מן קנ'ט ג'אמפ, הם גם לא יודעים לתת ג'אב כמו שצריך. חריג לכלל היה גוץ (הכל יחסי, כדברי אינשטיין) איטלקי עם סגנון אגרוף מחורבן ועוצמה של רכבת משא.

בראשון בספטמבר 1923 נולד למשפחת מרקיג'אנו מברוקטון, מסצ'וסטס, תינוק חסון במיוחד, משהו כמו חמישה קילוגרמים. שלושים ושתיים שנה ועשרים יום אחר כך התינוק לבית מרקיג'אנו יהפוך לאדם היחיד בתולדות עולם האגרוף המקצועני אשר יפרוש כאלוף בלתי מנוצח.

הילד רוקו מרקיג'אנו גדל במשפחה קשת יום לאבא אשר נמנה על בכירי פועלי הייצור הלא מאוגדים במפעלים לייצור נעליים המפורסמים של ברוקטון ומלבד חבטות שהוא ואחיו חבטו בשק דואר ממולא שהיה תלוי על עץ בחצר ביתם, לא היה לילד שום קשר לאגרוף. למעשה, רוקו היה לאגדה בקרב נערי השכונה כשחקן בייסבול ובחיבתו הרבה לבישול האיטלקי של אימו. ידיו ורגליו הקצרות יחסית שיוו לו צורה מלאה במקצת, אך הן היו חזקות.

הילד התפרסם בכך שכיאה לכל ילד שגדל בשכונות הפועלים בעלות מוצא אתני מגוון, הפליא לחבוט בילדי החבורות האחרות במלחמות על מגרשי המשחקים. למזלו גם התפרסם כאתלט מוכשר שלפי האגדה בגיל 15 חבט כדור בייסבול מהמגרש בג'יימס אדגר פארק החוצה מהפארק ודרך חלון של שכן במרחק של 200 מטר משם (באימא של פפה, מדדתי בעצמי). השכן עצמו לא כל כך התרשם החבטה.

הצטיינותו בבייסבול שמה במקום משני את הצטיינותו במכות, והנער התקבל לתיכון ברוקטון בעל מסורת מפוארת בתחום הספורט. הצטיינותו בבייסבול הביאה אותו באביב אותה השנה לנבחרת. נדמה שהכל הולך כשורה לנער מלבד רקורד לא יציב בכל הנוגע לשאר הפעילויות השוליות ההלו בבית ספר שאינן קשורות לספורט דוגמת לימודים. לרוע מזלו לקראת סוף השנה הוא פרק את כתפו מה ששינה את תפקודו בנבחרת ופגע במעמדו. חוסר המזל המשיך לרכב עליו כאשר נתפס משחק גם בנבחרת של הכנסייה בניגוד לתקנון התיכון, שאסר זאת. רוקו, באופן טבעי, נחתך מהנבחרת. מכיוון שמקור העניין העיקרי בבית ספר התאדה לו רוקו החליט שהספיק לו וחתך מבית ספר.

אמה מה, אף אחד לא ממש חיכה לנער נטול ההשכלה והכישורים המיוחדים שם בחוץ. רוקו גילה בדרך הקשה שלא מספיק להיות רק ספורטאי מוכשר. אחרי שנכשל בהשגת רישיון למשאית נדד הנער בין טונות של עבודות זמניות ולא רציניות, ורק אחרי שעבד קצת במכרות אביו נענה להפצרותיו וסידר לו לעבוד בטאטוא של מפעל הנעליים סטייסי אדאמס. הילד היה מבסוט עם משכורת קבועה, עבודה עם החבר'ה מהשכונה והכי חשוב לעבוד צמוד לאביו. הילד חשב שהוא על הגל, המזל חשב אחרת וסיפק לו עוד כמה בומבות לפנים. הוא החל לסבול מבחילות קשות וכאבי ראש. הסתבר שהוא אלרגי בצורה קיצונית לעור, והילד נאלץ לעזוב את תעשיית הנעליים. הוא שקע בדיכאון וייאוש אותו היה מפיג בחלומות בהקיץ על הצלחות בבייסבול.

השלב הבא בקריירה של הנער הוחלט בשבילו. היו אלה ימי שלהי מלחמת השנייה ורוקו גויס לצבא האמריקאי לתרום את תרומתו למאמץ המלחמתי של הדוד סם. רוקו נחת באירופה של סוף המלחמה. בשבילו זה היה טיול בחו"ל. לחימה ממשית כמעט ולא היתה והוא מצא את השירות מהנה ביותר, אבל הגורל חשב אחרת והחליט לסיים את תקופת הבילוי באירופה. אחרי שמונה חודשים רוקו נשלח חזרה לאמריקה לאימונים המטרה הסופית החזית היפנית. אבל כנראה שלגורל נמאס מלחבוט במרקיג'אנו, הנשיא טרומן החליט שאם כל הכבוד לאלוף העתידי, יש לו שני ילדים שמנמנים משלו שיטפלו ביפנים. רוקו נשאר מוצב בפורט לואיס. שיעמום השגרה באזור גרמו לו להתנדב לייצג את הבסיס מספר קרבות אגרוף חובבניים. אחרי זמן מה כשתגלה מחסור חמור בכאלה שמוכנים להתמודד נגדו הבין הבחור שאולי הוא לא באמת יודע להתאגרף, אבל כנראה שהוא עושה זאת נכון.

אפריל 46' - רוקו יוצא לחופשה בת שבועיים בבית במהלכה הוא מספר מעשיות על הצלחות האגרוף המהוללות שלו ועל איך הוא מנפץ ראשים על ימין ועל שמאל. דודו, בעזרת חבר, מארגן לו קרב נגד אחד הנרי לסטר מתאגרף חובב במשקל כבד.

15.4.1946 מרקיג'אנו הנלהב מגיע לקרב בהתלהבות שיא מתעלם מעובדה שולית, קטנה ולא חשובה, לסטר הנ"ל היה אלוף כפפות הזהב במשקלו. אחרי שלושה סיבובים האיטלקי הצעיר היה מותש קורע תחת עומס חבטותיו הזריזות של לסטר עשה מרקיג'אנו את מה שהוא יודע הכי טוב ובסגנון איטלקי טיפוסי הוריד ללסטר ברכיה לאשכים. כמובן שפסלו אותו במקום.

רוקו חזר מובך לפורט לואיס מהפרסום השלילי שנעשה בעקבות פסילתו, בליבו גמלה החלטה לשנות את הרכב התזונה שלו שנבנה על שילוב "בריא" של וירג'ניה וטנסי. רוקו הפסיק לעשן ולשתות והחל מתאמן ברצינות ולהתחרות במסגרת הצבא. הוא ניצח שני קרבות בנוקאאוט בסיבוב ראשון, אך נפצע בידו השמאלית בצורה שהצריכה ניתוח בקרב האחרון בו הפסיד לג'ו דה אנג'ליס, זה היה הקרב האחרון שלו בתור חובבן.

בקיץ 46 השתחרר מרקיג'אנו מהצבא וחזר לברוקטון כחבר במועדון ה- 52/20, זאת אומרת 20 דולר לשבוע למשך שנה, להם היה זכאי כל מובטל שהשתחרר מהצבא עד שמצא עבודה או עד תום השנה. הכסף אפשר לרוקו לחזור לשחק בייסבול בקבוצה חצי מקצוענית מקומית ובאביב זומן למבחנים בשיקגו קאבס. למרות העוצמה בחבטותיו חולשה חוזרת בידו החזקה, מה שמנע ממנו לזרוק כדורים מידי פעם (אבל לא מנעה ממנו לעולם לחבוט בפרצופים) סתמה את הגולל על קריירת הבייסבול שחלם עליה. הוא חזר לברוקטון, אך מכיוון שלא רצה לנשום אוויר מכרות כמיועד לו באופן טבעי החלה לקרום עור וגידים ברירת המחדל שלו, רוקו מרקיג'אנו יהיה מתאגרף מקצועי.

בעיה אחת ניצבה בפני רוקו - אמא שלו לא הרשתה לו. רוקו החל להתאמן עם אחיו לואיס וחברו מילדות ומאמנו אלי קולומבו, שהיה מקדר אותו בנעלה ומורד מדרגות האצטדיון המקומי. לרגליו נעל נעליים מיוחדות שתפר לו חבר משפחה מעסקי הנעליים המקומיים. רוקו תמיד החזיק כדור ביד שאם אמא שלו תתפוס אותו הוא יוכל לומר שהוא בסך הכול מתאמן בפוטבול. טענה נפוצה היא שהזריקות הללו הביאו למיומנות ועוצמת סגנון "טחנת הרוח" של הסלע (בהתעלם מזה שהוא פשוט לא ידע להכות כמו שצריך). לואיס עצמו ניצל יתרון זה ונהג לסחוט את רוקו בכך שאיים עליו שיספר לאימא.

17 למרץ שנת 47 - במקום המתקרא הוליוק, מתאגרף בשם לי האפרסון "זכה" להיות הראשון שסופג את נחת זרועו של הבלוקבסטר מברוקטון כאשר קרס בסיבוב השלישי לקרב ביניהם והעדיף להמשיך לשכב. הכרוז ואח"כ האמרגנים של רוקו, שלא יכלו להגות את שמו האיטלקי כמו שצריך, בראו את השם, האיש והאגדה, רוקי מרסיאנו (שאנחנו הישראלים משבשים למרציאנו).

מרציאנו בלט בסגנונו הקטלני, הוא לא ידע להגן, הוא היה כבד מידי מכדי לחמוק ומאד אמיץ, התוצאה, הבחור תמיד התקדם קדימה ומי שנקלע לדרכו...

רוקי היה על הכביש אל התואר. ב-24 למרץ 1950 צעד הסלע עם רקורד של 25 נצחונות, 24 מהם בנוקאאוט, לעומת המספר העגול של אפס הפסדים. הוא פגש מתאגרף עם רקורד של 0-37. רולנד לה סטראזה היה מתאגרף מוכשר ביותר ויריבו הרציני האמיתי של מרציאנו. היה זה סגנונו החמקני של לה סטרזה נגד האגרסיביות של מרציאנו. הקרב נמשך 10 סיבובים. בסיבוב הרביעי מרציאנו הפיל את לה סטראזה בפעם הראשונה בקריירה שלו, אבל את הסיבוב השמיני הוא הפסיד בגלל מרפק. הקרב הסתיים בניצחון למרציאנו בנקודות, אחד כנגד שניים. לה סטראזה לא הכיר בניצחון וגרש קרב חוזר במשך חודשים, דרישה עליה הוא עתיד להתחרט.

אפשר לומר המון דברים על מרציאנו, בעיקר עכשיו כשהוא מת ולא יכול להרביץ לך, אבל פחדן הוא לא היה. הסלע מעולם לא התחמק מקרב או מדרישה לקרב חוזר, אבל על הקרב הזה הוא היה מוכן לוותר. ב- 26 לאוקטובר 1951 בניו יורק התייצב האיש נגד מי שנחשב לדעת רבים לגדול המתאגרפים בכל הזמנים, המפציץ החום, ג'ו לואיס. לואיס, בקצרה היה אלוף אגדי אשר עקב חוב של מליונים למס הכנסה (סיפור מרתק בפני עצמו) נאלץ לחזור להתאגרף, כמו רבים. מרציאנו ראה בו אליל.

לואיס היה בן 37, לא בכושר אך בכל זאת הוא צבר רצף ניצחונות וראה עצמו כזכאי לניסיון נוסף על תואר האלוף. רוקי היה המועמד הבכיר לתואר, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. בחדר ההלבשה שניות לפני הקרב רוקי עוד אמר למאמניו: "אם יש מישהו שאני לא רוצה לפגוש היום זה את ג'ו לואיס". להפתעת הכל, בהתחלה זה דווקא היה קרב טוב, לואיס עדיין היה מתאגרף גדול, אבל לקראת הסיבוב הרביעי והחמישי כבר היה ברור, האגרופים של לואיס לא מכאיבים לרוקי כמו שצריך ואילו מרציאנו גרם נזק ממשי.

בין סיבוב 7 ל-8 לואיס אמר לאיש הפינה: "הוא פוגע בי, קאפי, הוא ממש פוגע בי". בסיבוב השמיני הגיע הסוף. מרציאנו נכנס בלואיס ברצף מכות אכזרי שזרק אותו מעבר לחבלים אל תוך מושבי העיתונאים. מזה לואיס כבר לא יכול היה להתאושש, כל מי שהיה באזור, כולל רוקי ניגש אליו לסייע לו לקום. רוקי ממש התנצל בפניו על זה שניצח אותו. מאוחר יותר יאמר לואיס: "זה כאב לו לנצח יותר מאשר לי". הפן הרגיש של הקצב מאיטליה התגלה כאשר באחד מניצחונותיו הגדולים ביותר דמעות עמדו בעיניו. גם הקהל בכה באותו היום על לואיס, אגדה שהסתיימה.

רוקי יאמר מאוחר יותר שמזל שמשפחתו היתה שם, חוץ מהם אף אחד לא עודד אותו או בירך אותו על הניצחון. הוא גם אמר שזה היה הקרב הקשה ביותר שלו, לא רק בגלל היריב אחה בגלל המטען הרגשי ואם היה יכול לתכנן את זה אחרת הוא היה ממשיך את כל הקרב ולא מסיים אותו בנוקאאוט.

הקרב המשמעותי הבא היה הקרב על התואר. האלוף באותם ימים היה ג'רסי ג'ו וולקוט, גם הוא מטובי המתאגרפים בכל הזמנים. יחסו אל רוקי, כישוריו וסיכוייו, היו לא מחמיאים. ציטוט מדויק: "אם אני לא מנצח את הבטלן הזה, תמחקו את שמי מספרי השיאים". ציטוט נוסף: "טוב הוא יודע להכות, אבל יש לו שתי רגליים שמאליות והוא לא מסוגל להתאגרף אפילו קצת. לא ראיתי משהו שיותר קל להכות בו".

למרות הצהרותיו של וולקוט, עכברושי ההימורים לא התרשמו, סיכויי הניצחון היו למרציאנו. כולם שכחו שהדבר היחיד המשתווה לכישורי הברבור של ג'רסי היה כישרונו להתאגרף. להפתעת הכול בסיבוב הראשון וולקוט הנחית הוק שמאלי אל תוך לסתו של הטוען לכתר. מרציאנו, לראשונה בקריירה המקצוענית שלו, חש בטעמו המבחיל של הקנבס. הוא זינק על רגליו לספירת שלוש, זאת למרות שמהפינה שלו הורו לו להשאר עד 8, לצבור אוויר. מאוחר יותר יאמר מאמן האגרוף האגדי, אנג'לו דאנדי: "לא האמנתי שמשהו יכול היה להתרומם מחבטה כזו, זו היתה הוק שמאלית מושלמת".

מכאן והילך הקרב התנהל בהתאם לתוכניותיו של האלוף וולקוט, רוקי לא התאגרף, הוא השתולל, חובט לכל עבר כטחנת רוח ואילו ג'רסי ג'ו, חמק באלגנטיות וחבט בו במדויק. בהגיעם לסיבוב ה- 12 לכולם היה ברור, כולל לרוקי, הקרב שייך לוולקוט, מרציאנו חייב יהיה להשיג בשלושת הסיבובים הבאים נוקאאוט או שהסיפור שלו נגמר. בסיבוב ה-13, רוקי, באחת מהשתוללויותיו הרגילות, דחק את וולקוט אל החבלים ואז הנחית עליו את אחת המכות הכי חזקות שנראו עד אז ומאז בעולם האגרוף. ג'רסי ג'ו צנח על הקנבס עם יד אחת מסובכת בחבלים, דקות ארוכות עברו עד שהוא חזר להכרתו. רוקי מרציאנו הגשים את החלום, הוא היה אלוף העולם.

לרי מאץ' ב-15 למאי 53, רוקי התאמן כבר מינואר, הוא היה נחוש לא לאבד את התואר. הקרב נגמר בסיבוב ראשון.

לרוקי נשאר חשבון אחד פתוח לה סטראזה. הנ"ל לא נסוג מטענתו שלמעשה הוא ניצח בקרב הראשון. לצערו מישהו ציטט אותו בהרחבה אומר שרוקי צריך להיות מסטול לחלוטין מכל המכות שספג. הדבר כל כך הרתיח את רוקי, שלמקורביו הוא אמר שהוא כבר יגרום ללה סטראזה להתחרט על דבריו. ב-24 למרץ 1953 נפגשו השניים, זמן נקמה בשביל לה סטראזה, זמן לשבור ת'עצמות של הפרחח בשביל הרוק.

לה סטראזה נקט במה שתואר אחר כך על ידי רבים, כולל רוקי, "התצוגה ההגנתית הטובה ביותר במשקל הכבד". הוא חמק באלגנטיות מרוקי מתזז אותו מסביב לזירה ומחדיר מכה מדי פעם. רוקי היה מתוסכל, הוא לא הצליח לפגוע בלה סטראזה שנקט בסגנון הצמדות לחבל וחמיקה ש-22 שנה אח"כ בקרב נגד פורמן עלי יכנה "The rope-a-dope" (מה לעשות, את זה אני לא יכול לתרגם). או אז נתן לו מאמנו צ'ארלי גולדמן (מה לעשות, תמיד טוב שיהיה ראש יהודי בפינה שלך) את ההוראה המפורסמת" "תפוצץ" אותו.

רוקי החל לחבוט אל תוך ידיו המגוננות של לה סטראזה, גורם לו לשטפי דם בידיים. בהגיעו לסיבוב העשירי, לה סטראזה לא היה מסוגל להרים את הכפפות מעל לכתפיו ולהגן על הפנים. בסיבוב ה- 11 טבח בו רוקי בברוטאליות. קשה לתאר את רצף המכות הזה כקומבינציה, כי אם מטח אגרופים שהסתיים בהעפתו של לה סטראזה דרך החבלים החוצה מהזירה. השופט עצר את הקרב. זה היה הנוקאאוט הראשון בקריירה שספג לה סטראזה.

רשימת הנזקים של לה סטראזה כללה עצמות מרוסקות במרפק, כלי דם קרועים בזרועות שיצרו קרישי דם והוא נזקק לניתוח כדי לתקן את הנזקים. היתה זו הפגנת עוצמה ששנים אח"כ כשג'ו פרייז'ר יראה את הקרב בין עלי לפורמן הוא יאמר: "עלי בחיים לא היה מצליח לעשות את זה נגד מרציאנו".

אך לא כאן תמה סאגת הקרבות העקובים מדם של רוקי מרציאנו. הקצב האיטלקי לא יכול היה לחמוק מקרב נוסף נגד קצב אחר, עוד אחד שנכנס לרשימת הגדולים מכולם, אזרד צ'רלס, אלוף לשעבר במשקל כבד, רקורד של 1-12-87. אחרי ש-שש שנים קודם הוא הרג את יריבו לקרב, לאף אחד לא היה ספק שאזרד הוא ללא ספק סיכון (באנגלית נשמע אותו דבר).

היה זה קרב אכזרי שנמשך כל חמישה עשר הסיבובים, לא היו הגנות בקרב, צ'רלס גרם לרוקי חתך בגבה ודימום מהאף. רוקי ניפח את פניו של צ'רלס ככה שאימא שלו לא יכלה לזהות אותו אח"כ. אמנם ההחלטה היתה חד משמעית לטובת רוקי, אבל צ'רלס הוכיח את גדולתו גם כן. מאוחר יותר יאמר רוקי המדמם: "הפעם אני באמת יכול לומר בכנות, אתם צריכים לראות את הבחור השני".

סאגת הדמים עם אזרד צ'רלס המשיכה לעוד קרב, העולם רצה לראות האם צ'רלס יכול לעשות יותר מסתם לשרוד. התוצאה הייתה קרב אכזרי אף יותר מהראשון. בסיבוב השישי צ'רלס פספס הוק שמאלי ופגע ברוקי עם המרפק מפצח את אפו, פשוטו כמשמעו, לשניים. רוקי דימם בליטרים, ותיקי עכברושי הזירה לא ראו חתך כזה, גם לא אנשי הפינה של רוקי. הסיבוב השביעי היה נואש ביותר בשביל מרציאנו שפחד שהקרב יופסק לרעתו. בעליה לשמיני אחרי שהיה ברור לכולם שהם לא יוכלו לעצור את הדם, אמר לו גולדמן: "סיים את הקרב עכשיו או שיפסקו נגדך". ככה גם היה. רוקי תקף את צ'רלס בברוטאליות אכזרית מפיל אותו לקרשים פעמיים משטח אותו עד שצ'ארלס עצמו נראה כמו קרש. רוקי אמר מאוחר יותר ששני הקרבות נגד צ'ארלס היו המכאיבים ביותר והוא שמח שלא היה שלישי. צ'ארלס פשוט היה שמח, נקודה.

אקורד הסיום של מרציאנו בזירה נוגן ב- 21 לספטמבר 1955. רוקי כבר הכריז על פרישה אבל מי שהיה אלוף משקל החצי כבד, ארצ'י מור, שכל כך רצה את התואר במשקל כבד פתח מסע קולני של שכנועים מכנה את רוקי בכל כינוי אפשרי מלבד פחדן. רוקי יאמר לפני הקרב: "הוא כל כך התחנן לקרב הזה, עכשיו הוא יקבל". אבל בסיבוב השני ארצ'י מור חבט את מרציאנו לקרשים. בפעם השנייה בלבד בקריירה הסלע טעם קנבס ומה יש לומר, הוא לא אהב את הטעם. רוקי התרומם לספירת הארבע והחל לחבוט, כל כישורי האגרוף ושליטתו באומנות של האיש שהשיג יותר נוקאאוטים מכל אדם אחר בהיסטוריה של האגרוף (145) לא עזרו לו, הסלע ספג הכל והחזיר, רוקי הפך את קרב האגרוף הזה לקטטה ואף אחד, בטח לא ארצ'י מור, ידע להתקוטט כמו רוק. כשהוא מפיל את מור לקרשים פעם אחת בסיבוב השישי ועוד פעמיים בשמיני, בפעם השנייה מור לא קם עד הפעמון ונגרר לפינה. כשהשופט שאל אותו אם הוא יכול להמשיך הוא ענה לו: "אני גם כן אלוף, אני אפול כשאני נלחם". הוא עלה לסיבוב התשיעי ורוקי חבט בו סופית. בתום הקרב, כשנשאל איזה מהמכות של מרציאנו פגעה בו הכי קשה הוא ענה: "כולן! זה כמו לחטוף מכות מאלה או שק מלא בלבנים".

רוקי מרציאנו פרש מהזירה כאלוף ובלתי מנוצח עם רקורד של 49 ניצחונות מתוכם 43 בנוקאאוט.

אקורד הסיום של מרציאנו היה טראגי ביותר. ב- 31 לאוגוסט 1969, בדרך הביתה להספיק למסיבת יום הולדתו שארגנה לו בתו, המריא רוקי במטוס קל משדה תעופה של שיקגו לכיוון פורט לודרדייל, מקום מגוריו. המטוס היה אמור לנחות בשדה התעופה ניוטון, מזג האוויר היה גרוע ביותר, הטייס היה בלתי מנוסה, המון סיבות נקשרו סביב הסיבה שבגללה עלה רוקי על המטוס הזה, איש משפחה למופת שלא יכול היה לחכות או קמצן כרוני. זה לא שינה הרבה. הססנה חד המנועי לא הצליח לנחות כיוון שלא זיהה את שדה התעופה. המטוס התרסק ושלושת הנוסעים בו נהרגו. סוף טראגי לקריירה מזהירה.

ג'ו לואיס יאמר עליו אחרי מותו: "כל מה שאני זוכר ממנו הוא טוב. משהו נעלם מחיי אבל אני לא לבד, משהו נעלם מחיי כולנו".

ג'רסי ג'ו וולקוט, שאמר עליו מה שאמר לפני הקרב ביניהם ספד לו: "הוא היה איש של אומץ בתוך הזירה, ומחוצה לה עדין ואדיב".

ונסכם במילותיו של סוני ליסטון, האיש היה מגדולי האלופים הוא לא סירב לקבל מפלה ואף אחד לא הפיל אותו. (תרגום לקוי למשפט המקורי)

"This man was one of the greatest champions ever. He refused to accept defeat. And nobody beat him. "