הניתוח הזה היה אמור להיות של משחק אחר. כל הקיץ התכונן עולם הכדורסל למשחק אחד, למפגש בין ספרד לארה"ב. הנבחרת היחידה שהצליחה להטריד את האמריקאים במשחקי נוקאאוט מאז הניצחון של יוון על ארה"ב בחצי גמר אליפות העולם ב-2006 הגיעה לטורניר עם ביתיות, סגל מלא, שילוב אידיאלי בין ותיקים לשחקנים בשיא הקריירה וכושר נהדר שבא לידי ביטוי בסיבוב הראשון. אפילו הסגל האמריקאי נבנה עם מחשבה על הגאסולים. אבל בפעם הראשונה שיריבה הצליחה להקשות עליהם הספרדים התפרקו, בעיקר הדור החדש שאמור היה לקחת את המושכות. הנתון יוצא הדופן ביותר בהפסד של ספרד לצרפת היה שפאו גאסול ונבארו היו שני הספרדים היחידים שקלעו יותר משני סלי שדה במשחק הזה.
האם זה אומר שנסללה דרכם של האמריקאים לתואר קליל נוסף? מאוד יכול להיות. אבל סרביה, בשלושה משחקים נפלאים בשלב הנוקאאוט, הרוויחה את הזכות להטיל ספק.
גמר המונדובאסקט: ארה"ב - סרביה (21:00, ספ' 5)
צרפת ניצחה את ליטא וזכתה במדליית הארד
קודם כל, סרביה הרוויחה את הזכות הזאת בגלל שאין ספק שהיא נבחרת הרבה יותר טובה מכל מה שארה"ב נתקלה בו בדרך לגמר. בית המוות התברר הפעם כרצחני במיוחד וככל הנראה כלל ארבע מחמש הנבחרות הטובות ביותר בטורניר. השיטה המשונה בה שני החצאים הופרדו לחלוטין הובילה לכך שארבע הנבחרות של בית המוות נלחמו על המקום בגמר. המנצחת במלחמה הזאת חייבת להיות נבחרת איכותית.
לא פחות חשוב מכך, לסרבים יש כלים להתמודד עם שני המוקשים הגדולים ביותר שמציבים האמריקאים - איבודים וריבאונד הגנה. המאמן המפתיע אלכסנדר ג'ורג'ביץ' משחק באופן קבוע עם שני פוינט גארדים ועוד שחקן-שניים שיכולים להוביל כדור ולמסור, כולל הפאוור פורוורד נמניה בייליצה. השחקנים של מייק ששבסקי אוהבים לתקוף שחקני כנף ושחקני פנים שלא רגילים ליזום וכך כופים את האיבודים שמובילים לדקות של ריצה שמחסלות משחקים. בסרביה הכדור כמעט תמיד יהיה בידיים של שחקן שמסוגל להגיב ללחץ פתאומי.
בכל הקשור לריבאונד, הסרבים יכולים לשאוב אופטימיות מחצי הגמר. לא מדובר בקבוצת ריבאונד טובה, אבל יש לג'ורג'ביץ' שחקנים גבוהים בכל עמדה ומול צרפת הם הוכיחו שהם מסוגלים להתמודד עם קבוצה אתלטית שריבאונד התקפה הוא כלי מרכזי שלה. הצרפתים חגגו בריבאונד מול ספרד, הסרבים אפשרו הרבה פחות הזדמנויות שניות בזכות עזרה קבועה של שחקני החוץ. אם יצליחו לעשות זאת גם מול האתלטיות של קנת' פאריד ואנתוני דייויס, הם יגדילו את הסיכוי שלהם להישאר בעניינים.
שחקן המפתח של הסרבים ושל משחק הגמר הוא, כמובן, מילוש תאודוסיץ'. אחד השחקנים הכי פחות צפויים באירופה הגיע לשלב הנוקאאוט בכושר מדהים, אולי הטוב בקריירה שלו. תאודוסיץ' קורץ מאותו חומר כמו שחקנים שבעבר עשו צרות לנבחרת ארה"ב: פוינט גארד סקורר שמתמחה בפיק נ' רול וביום נתון קשה מאוד לעצור אותו. ארויו, שאראס וספאנוליס ניצחו את האמריקאים בעבר עם הצגות אישיות יוצאות דופן מהסוג שתאודוסיץ' סיפק בשלושת המשחקים האחרונים.
הפתרון של הצרפתים לתאודוסיץ' היה ניקולא באטום, שהוצמד אליו במהלך הרבע השני והצליח למנוע ממנו להגיע למצבי זריקה כמעט לחלוטין. באטום נחשב ב-NBA לשחקן שלא מנצל את הפוטנציאל ההגנתי שלו, מאמנו בפורטלנד טרי סטוטס בוודאי שמח לראות אותו מקבל פרויקט של שמירה אישית על כוכב היריבה, מבצע בצורה כל כך מוצלחת ומשאיר לעצמו מספיק כוח כדי להוריד מבול של שלשות בצד השני. אם תאודוסיץ' יהיה חם בגמר כפי שהיה בחצי, מי שאמור לקבל את תפקיד השומר האישי שלו הוא קליי תומפסון. שחקן הכנף של גולדן סטייט הוא לא רק קלע אדיר, הוא גם שומר נהדר שהתמקצע בשמירה על פוינט גארדים יריבים. אם הוא יקבל את המשימה לשכוח מכל דבר אחר בהגנה ולהיצמד לתאודוסיץ' הוא עשוי להצליח במידה דומה לבאטום.
אבל קליי הוא לא שחקן חמישייה, ובין שלושת שחקני החוץ הפותחים של ששבסקי אין שומרים מוצלחים. קיירי אירווינג, סטף קרי וג'יימס הארדן בהחלט מתאמצים בנבחרת וכופים הרבה איבודים כחלק משיטת ההימורים בהגנה של הצוות האמריקאי (ההימור נכשל? אנתוני דייויס ניקיונות ותיקונים נמצא בחיפוי), אבל אף אחד מהם לא רגיל ולא יודע לשמור על כוכב היריבה בפיק נ' רול. הם מרבים להיתקע בחסימות ולהשאיר לשחקנים שלהם פתחים לזריקות נוחות.
בגדול, הנבחרת האמריקאית שיפרה מאוד את הגנת הפיק נ' רול שלה בשנים האחרונות. טום תיבודו הביא איתו את הגישה שלו לתחום שמתבססת על יצירת צפיפות בצד החזק, זו גישה שמתאימה מאוד לנבחרת שבנויה משחקנים זריזים מספיק כדי לחזור לעמדות שלהם מהר. השימוש בגבוהים אתלטיים מאפשר לששבסקי לבצע גם חילופים אוטומטיים - מי שרוצה לנסות לעבור בכדרור או לקלוע מעל דיוויס מוזמן לנסות. החיסרון בחילופים האוטומטיים הוא יותר במיס מאץ' שנוצר עם שחקני חוץ ששומרים על שחקני פנים. לסרבים יש את הסנטרים שיכולים לנצל את זה - מירוסלב רדוליצה הוא מפלצת, ננאד קרסטיץ' גבוה, רחב, מלוטש ומנוסה, שניהם יכולים להקשות גם על שחקני הפנים האמריקאים ובוודאי על שחקני חוץ. אבל כדי להגיע אליהם צריך למסור מסירה קשה בתוך יער ידיים ויש מספיק זמן להגנה להתכווץ ולהכריח אותם לאלתר. שניהם לא מוסרים גדולים (מסרו ביחד 7 אסיסטים כל הטורניר), כך שדאבל טים זריז יכול להיות אפקטיבי מולם. את ולנצ'יונאס בחצי הגמר האמריקאים הצליחו להעלים עד לגרבג' טיים.
מבחינה מערכתית ההגנה האמריקאית עובדת טוב, הבעיה, כאמור, נמצאת ברמה הפרסונלית. לא מספיק שחקנים ברוטציה של ששבסקי הם שומרים טובים, אל שלושת הגארדים ניתן להוסיף גם את דמרקוס קאזינס. גם לסנטר של סקרמנטו יש טורניר נהדר, הוא מפתיע לטובה גם באלמנטים מסוימים בהגנה, אבל הגנת הפיק נ' רול שלו עדיין בעייתית. הוא נוטה ללכת אחורה, להיתקע באמצע הדרך בלי שיווי משקל וכשהשחקן עם הכדור עובר אותו אין לו ברירה אלא להמר על חטיפה ובדרך כלל לבצע עבירה. ג'ורג'ביץ' יצטרך להתנפל על כל הזדמנות - כשדמרקוס משחק לתקוף אותו בפיק נ' רול, כשתומפסון בחוץ להפעיל את תאודוסיץ', אם קליי יקשה על תאודוסיץ' לתת לבוגדן בוגדנוביץ' המוכשר להשתלט על העניינים כפי שעשה במאני טיים מול צרפת, להוריד את השחקן של קרי לפוסט (כל הגארדים הסרבים גבוהים) ובאופן כללי לנצל מיס מאץ' שתמיד יהיה עם קרי. הבעיה שלו היא שיותר מדי שחקנים לא קולעים טוב מבחוץ באליפות הזאת, מה שיקל על האמריקאים לצופף.
אם הסרבים יצליחו למנוע מהאמריקאים לרוץ ולחגוג בריבאונד ויהיו אפקטיביים מספיק בהתקפה, במילים אחרות - אם הם יצליחו ליצור משחק תחרותי, תעלה שאלת ההגנה שלהם במשחק עומד. לאמריקאים היו עליות וירידות במשחק העומד בטורניר, אבל בעת הצורך ששבסקי ידע לאפס את השחקנים ולהזכיר להם להשתמש בתרגילים פשוטים שמאפשרים להם להביא לידי ביטוי את הכישרון העצום שלהם. לסרבים יהיה קשה במיוחד להתמודד, מאחר שבדומה לאמריקאים הם שומרים טוב כקבוצה אך אין להם מספיק שומרים אישיים טובים ולעומת האמריקאים אין להם אנתוני דייויס ניקיונות ותיקונים. להיפך - רדוליצה וקרסטיץ' לא מהווים מטרד מיוחד לחודרים וסיפקו ביחד שני גגות כל האליפות.
הפתרון ההגנתי המרכזי של ג'ורג'ביץ' דומה לזה של ששבסקי - חילופים אוטומטיים. הבעיה שלו הפוכה מזו של ששבסקי - שחקני החוץ הגבוהים של סרביה יסתדרו עם רוב שחקני הפנים האמריקאיים, לשחקני הפנים יהיה קשה מאוד להתמודד עם אוסף הסקוררים של ארה"ב. איך הם יתמודדו מול חודרים כמו קיירי, הארדן ודרק רוז או מול ההשתחררות הקטלנית לקליעה של קרי? זאת השאלה שג'ורג'ביץ' אמור לשבור את הראש לגביה. גם אם ההגנה הסרבית תמשוך את האמריקאים לסוף שעון, יהיו להם שניים שלושה שחקנים שאין להם בעיה לסדר לעצמם מצב זריקה. לנבחרות אחרות אין אופציות כאלה, לכן אל האמריקאים צריך להתכונן אחרת.
אופציה טבעית מול נבחרת ארה"ב היא לנסות שמירה אזורית. אך התקפה מול אזורית זה תחום נוסף בו האמריקאים מאוד השתפרו בשנים האחרונות. הגבוהים מבצעים תנועה נכונה, שחקני החוץ מוצאים זוויות לחדירה והוצאה, הקלעים נעים על קו השלוש ומחפשים חורים. לא מעט התקפות מול אזורית הסתיימו בטורניר הזה בשלושת פנויות של קרי, תומפסון והארדן. ג'ורג'ביץ' יכול להחליט שהוא מהמר על יום קליעה רע שלהם, שזה הרע במיעוטו, אבל זו לא אסטרטגיית התמודדות רצינית מול האמריקאים. למנוע מהם להגיע לזריקות פנויות יהיה לסרבים קשה מאוד, אם לא היה להם פתרון למבול השלשות של הצרפתים קשה להאמין שהם יסתדרו עם כמה מקולעי השלשות הטובים בעולם שמתמחים גם בהשתחררות לזריקה.
בשורה התחתונה: יש לסרבים סיכוי להפוך את הגמר למשחק כדורסל אמיתי, כזה שניתן לדבר בו על מאצ'-אפים ועל הכנה טקטית, ולא רק לעוד חגיגת דאנקים של האמריקאים. אבל גם אם יתפתח משחק כדורסל כזה, לאמריקאים יש יותר יתרונות ויותר פתרונות לבעיות שלהם.
