המחליף הנצחי
רמי ורקוט הוא מספר 2 נצחי. הוא ישב על הספסל של ליון במשך כעשור, מלבד עונת השאלה אחת בשטרסבורג, אשר גם בה מיעט לשחק. הוא היה מחליפו של גרגורי קופה, אחר כך צפה מהספסל בהוגו לוריס הופך לשוער נבחרת צרפת. בו בזמן, ורקוט עצמו גירד דקות בגביע וחיכה לימים בהם לוריס סבל מפציעות. לא היו הרבה כאלה - תשעה משחקי ליגה רשם שוער המשנה בארבע העונות האחרונות. עם המעבר של לוריס לטוטנהאם רגע לפני סיום מועד ההעברות, "נתקעה" ליון עם ורקוט כשוער ראשון. בינתיים הוא ספג חמישה שערים (שניים מהם באשמתו) בחמישה משחקי ליגה בהם פתח, ובסך הכל יש שביעות רצון מיכולתו. למרות זאת, שמועות על שוער חדש מופיעות ללא הרף, אך לפחות עד ינואר המחליף האולטימטיבי הוא זה שסוף כל סוף יוביל קבוצה. בגיל 32.
נקודת התורפה
כל מי שעקב אחרי ליון בעונה שעברה יודע כי הבעיה הגדולה של הקבוצה הייתה בהגנה. הוגו לוריס הפגין לעתים יכולת נדירה, אבל התסכול שלו היה עצום נוכח המחדלים של החלק האחורי שאמור היה לסייע לו. ליון אמנם זכתה בגביע, אבל אחרי 12 שנים רצופות נותרה מחוץ לליגת האלופות, בעיקר מפני שספגה 51 שערים ב-38 משחקי ליגה והסתפקה במקום הרביעי. דיאן לוברן, איש המפתח בהגנה, היה פצוע בשלבים רבים של העונה, אך כעת חזר ומציג שיתוף פעולה טוב יותר (אם כי עדיין לא מוצלח) עם הרכש מילאן בישבאץ, אחרי עזיבתו של הקפטן לשעבר כריס. אז הבעיה במרכז אולי נפתרה חלקית, אבל באגף השמאלי ליון עדיין סובלת עם מוחמדו דאבו האלים, לפחות עד שלוסיאנו מונסון הארגנטינאי (נרכש מניס בסוף אוגוסט במקום עלי סיסוקו המאכזב שעבר לוולנסיה) יתגבר על הפציעה וייכנס לעניינים. ההגנה היא עדיין החלק החלש של הקבוצה.
הדור הצעיר
אז כריס, כאמור, עבר לגלאטסראיי אחרי שמונה שנים עמוסות תארים בליון, אך עונה אחרונה בה היה מעורב בבעיות חברתיות שהכתימו מעט את שמו. גם לוריס עזב, ומי שמונה לקפטן (בצוותא עם ליסנדרו לופס) הוא מקסים גונאלון הצעיר, שאף הפך לאחרונה לשחקן סגל נבחרת צרפת. הבחירה בגונאלון מסמלת את הכיוון אליו הולכת ליון החדשה, בעידן שאחרי הכסף הגדול - החזרת הזהות המקומית, גם אם בלית ברירה. גונאלון בן ה-23 הוא התוצר הבולט מבין שחקני הבית בהרכב, לאחר שהשתלט על עמדת הקשר האחורי. לצידו פורחים גם אלכסנדר לקאזט שקיבל הזדמנויות בעונה שעברה, ובעיקר הפליימייקר קלמון גרנייה, אשר ניצל היטב את הפציעה החוזרת של יוהאן גורקוף והקסים את האוהדים עם פתיחת עונה מבטיחה שהשאירה את ליון ללא הפסד. עד שבורדו קלקלה לה את המאזן השבוע.
הבן האובד
בזמן שפריס סן ז'רמן הציגה את זלאטן איברהימוביץ' וסוללת שחקני הרכש שלה, העשירה הקודמת ששלטה בליגה (אם כי בסטנדרטים כלכליים נמוכים יותר) חיכתה עם הרכש לימים האחרונים של חלון ההעברות ואת הרכש הראשון שלה צירפה במחיר מציאה. סטיד מלבראנק, שגדל בליון ולאחר מכן המשיך לקריירה מוצלחת בפרמיירליג, חזר לפעילות אחרי עונה בה בילה בעיקר באימונים עם מחלקת הנוער של ליון, והפך לסיפור הגדול של הקבוצה. תזכורת: בעונה שעברה חזר מלבראנק לצרפת וחתם בסנט אטיין, אך ביקש לעזוב אחרי הופעה אחת ומאז לא שיחק. בצרפת עלו פרסומים בדבר מחלה של הקשר או של בנו, אך שכחו שלמלבראנק כלל אין בן. בסופו של דבר מלבראנק סגר מעגל בקבוצת נעוריו, הפך לבורג משמעותי במרכז המגרש ותורם רבות כמדריך של הצעירים בקישור. השחקן הטוב ביותר של ליון עד כה, אך ככל הנראה יזכה למנוחה מול קרית שמונה.
הכוכב השביר
עם כל הכבוד לצעירים ולקאמבק המרגש של מלבראנק, ליון עדיין תלויה קודם כל ביכולתו ובעיקר בכשירותו של ליסנדרו לופס. הסקורר הארגנטינאי כבש 16 שערי ליגה בממוצע בשלוש עונותיו בליון, אבל עדיין לא הצליח להשלים באחת מהן 30 משחקים בהרכב. פציעות בקרסול ובברכיים הפריעו לו בשנים הקודמות, וגם בעונה הזו לא מצליח ליצ'ה לגלות עקביות בנושא. שלושה שערים הוא כבר הספיק לכבוש, אלא שפציעה בירך השביתה אותו לשבועיים. ליסנדרו הוא המנהיג הבלתי מעורער של ליון, וזאת עוד מבלי להזכיר את העובדה ששמר אמונים ונותר בסגל של רמי גארד למרות איבוד המקום בליגת האלופות. האוהדים מאוהבים בו, המאמן בנה סביבו את הקבוצה וגם החברים יודעים שבלעדיו הסיכוי לרוץ בצמרת ולהגיע רחוק בליגה האירופית (בניגוד להתייחסות המזלזלת הרווחת בקרב הקבוצות הצרפתיות ובהתאם לשינוי המטרות של המועדון) הוא כמעט בלתי אפשרי.