מדור לדור: ההיסטוריה של הקשר האחורי ושל הפליימייקר

מספרים לנו שבמשחק הכדורגל הבינלאומי הראשון בהיסטוריה שנערך בנובמבר 1872 היו על המגרש בעיקר חלוצים. הסקוטים שלחו למערכה שישה כאלה, האנגלים הגזימו עם שבעה. קשה לדעת מה בדיוק הלך על כר הדשא, במיוחד לאור העובדה שהקרב הסתיים בתיקו מאופס. אפשר להניח שהשחקנים לא בדיוק שמרו על מערך קבוע, אבל דבר אחד בטוח – הקשרים של שתי הנבחרות עסקו בעיקר במשימות הגנה. ניתן להבחין בכך בשמות שהמציאו האנגלים עבור התפקידים בתחילת התפתחותו של המשחק. השחקנים בעורף, ללא הבדל מיקומם, נקראו full-backs – מונח ששרד עד היום עבור מגנים. הקשרים כונו half-backs, כלומר חצאי-מגנים. התפקיד העיקרי שלהם היה לתרום להגנה, בשל ריבוי החלוצים, גם בשיטת 5-3-2 שהתפתחה בשנות ה-20' וה-30'.

דוגמא נהדרת לקשר אחורי קלאסי בימים ההם מהווה לואיס מונטי, אשר שיחק, באופן מטורף למדי, בשני משחקי גמר גביע העולם ברציפות במדי נבחרות שונות. מונטי, שהפסיד עם ארגנטינה לאורוגוואי ב-1930 וניצח עם איטליה את צ'כוסלובקיה ב-1934, תופקד לפני שני הבלמים ושימש כ"גרזן". הוא התמקד בעיקר בתיקול שחקני יריב, אשר חששו מהברוטאליות שלו, אך במקביל מצא זמן להצטרף להתקפות ותרם שני שערים במונדיאל הראשון שלו.

ככל שהלך וצמח מספר שחקני ההגנה במערכי המאמנים, כך קיבל הקשר האחורי חופש פעולה גדול יותר לנוע קדימה. מערך 4-2-4 המהפכני, שהומצא על ידי מאמנים יהודים בהונגריה ובראשם בלה גוטמן האגדי, אשר סייע בהמשך לייצא אותו לברזיל, יושם בהצלחה מרובה על ידי אחת הנבחרות הגדולות בכל הזמנים. הונגריה האדירה של תחילת שנות ה-50' שלטה בכדורגל העולמי ללא עוררין, ואחד השחקנים החשובים במערך היה יוז'ף בוז'יק. מדובר בשחקן עם מימדי גוף צנועים, בסך הכל 173 סנטימטרים של גוף לא אתלטי במיוחד ואיטי למדי, אשר התבסס בעיקר על ראיית משחק. במובן מסוים, היה בוז'יק קודמו של אנדראה פירלו – מעין פליימייקר נסוג, נווט שאירגן את המשחק מאחור.

בעוד בהונגריה ובברזיל עסקו בפיתוח כדורגל אטרקטיבי, הלניו הררה סגר את כל הפרצות עם קטנאצ'ו שלו, ובמערך ההגנתי שלו היה לקשרים האחוריים תפקיד מכריע. כאשר אינטר הגדולה של הררה זכתה בגביע האלופות ב-1965, אחד השחקנים החשובים ביותר שלה היה ג'אנפרנקו בדין, האיש הקשוח שהמתין לקשרי היריב ליד הרחבה. קשיחות הפכה לסמל מסחרי של קשרים אחוריים רבים. בהיבט זה מעטים יכלו להתעלות על נובי סטיילס, הטרייר חסר השיניים הקדמיות שנשך בכל כוחו את רגליהם של היריבים והפך לסיוט הגדול שלהם. תמונותיו של סטיילס חוגג בוומבלי את הזכייה בגביע העולם ב-1966 נכנסו הישר לפנתיאון. לא היה לו כשרון טכני בגרוש, אך השקעתו העצומה השתלמה גם עבור מאט באזבי במנצ'סטר יונייטד.

בשלב זה ניכרו בעמדת הקשר האחורי ההבדלים המהותיים בתפיסת העולם בין הכדורגל הארגנטיני לברזילאי. בעוד בסלסאו היו אלה שחקנים יצירתיים ואלגנטיים כמו זיטו ב-1958 ו-1962, וקלודואלדו - כשרון נדיר ויוצא דופן שלא מקבל כיום קרדיט מספק על תרומתו לנבחרת החלומית ב-1970, הרי שבארגנטינה מהללים עד היום את אנטוניו ראטין הקשוח כקשר האחורי הטוב בתולדות המדינה. למעשה, היעלמותו של הסגנון הברזילאי הקלאסי, אשר העדיף שואו על פני התוצאה, בא לידי ביטוי בעמדה זו. ב-1994, כאשר שברו הברזילאים את הבצורת הארוכה והניפו שוב את גביע העולם, איישו את תפקיד מאורו סילבה ודונגה – שחקנים אפורים להחריד אשר תרומתם לפיתוח המשחק ההתקפי לא היתה מזהירה בלשון המעטה.

התמקדותם של קשרים אחוריים בפעולות הגנתיות עמדה בשנות ה-60' בבסיסה של המהפכה הטקטית בגרמניה. פרנץ בקנבאואר החל את הקריירה כקשר דפנסיבי – למעשה הוא תופקד כך במונדיאל 66' כאשר היה בן 20. עם הזמן, הבין הקייזר שהוא מרגיש נוח יותר ללכת קדימה מעמדה אחורית יותר מאשר להפך, וכך נולד תפקיד הליברו – בלם חופשי שלא שומר אישית על חלוצי היריב ונע לעתים תכופות לעבר קו מחצית המגרש כדי להשתתף בבניית המשחק. לימים הפכה שיטה זו ל-2-3-5, בה היה שמור לקשר הדפנסיבי תפקיד חדשני למדי.

במערך גרמני זה, המגנים הצטרפו פעמים רבות להתקפה, וכך עשה גם הליברו. הדבר הותיר לעתים שני בלמים בלבד בעורף וחשף את ההגנה. תפקידו של הקשר האחורי במקרה זה הוא לחפות על חבריו ולהשתלב במערך ההגנה בכל משבצת שיידרש. השחקן שניתן לגזור ולשמור כמודל לחיקוי בנושא היה דיטר איילטס, הבלונדיני המקריח של ברמן, שקיבל באופן מפתיע למדי את התפקיד בסגל הגרמני ביורו 96'. בזכותו של איילטס, שנכלל ללא עוררין בנבחרת המצטיינים של הטורניר, יכול היה מתיאס זאמר, הליברו האולטימטיבי בסגנון בקנבאואר, להפוך לכוכב הגדול של האליפות כולה.

איילטס הקדים במספר שנים את פריחתו של קלוד מאקללה, אשר יצר בתודעה את "תפקיד מאקללה" – כינוי לשחקן שבקושי חוצה את קו מחצית המגרש, אולם ניחן בחוש טקטי מפותח אשר מאפשר לו ללקט אינספור כדורים, לעצור התקפות מתפרצות ולחפות על כל שחקן שעוזב את עמדתו מכל סיבה שהיא. למכירתו של מאקללה לצ'לסי בקיץ 2003, תוך זלזול מופגן וביזארי כלפיו מצד הנשיא פלורנטינו פרס, מיוחסת הקריסה של פרוייקט הגלאקטיקוס בריאל מדריד.

במובן מסוים, ממלא כיום סרג'יו בוסקטס בברצלונה תפקיד דומה – מעין קשר שהופך לעת הצורך לבלם שלישי. אלא שלקטלוני יש גם פונקציה קריטית בהנעת הכדור של בארסה, והוא מספק עברו קבוצתו את שני ההיבטים גם יחד. בעידן המודרני, במיוחד במערך 1-3-2-4, תפקיד בוסקטס מתחלק בין שני קשרים אחוריים. במונדיאל האחרון רוב הנבחרות, כולל כל הרביעיה שהעפילה לחצי-הגמר, הופיעו עם שני קשרים האחוריים. פעמים רבות יש חלוקת תפקידים ברורה למדי ביניהם – אחד קשוח בסגנון סטיילס (כמו, למשל, נייג'ל דה-יונג או ג'נארו גאטוסו), והשני יצירתי עם ראיית משחק מפותחת אשר מאפשרת לו לנווט את המשחק מאחור ולשלוח כדורים אחרים. את הדוגמא הקלאסית לכך מהווה צ'אבי אלונסו, האדריכל הבאסקי של ריאל מדריד.

משימותיהם של הקשרים האחוריים מעידות יותר מכל, לאורך ההיסטוריה כולה, על השקפת עולמם של המאמנים. הן מגדירות לעתים את הקבוצה כולה. תגיד לי מי הקשר הדפנסיבי שלך, ואגיד לך מי אתה.

העיתונאי ג'ונתן ווילסון, שהקדיש שנים ארוכות לחקר הטקטיקה בתולדות הכדורגל, כתב פעם: "ייתכן והפליימייקר זו לא עמדה, אלא state of mind". הוא צודק. כל אחד יכול לתת הגדרה משלו לתפקיד הפליימייקר, אבל המיקום שלו על כר הדשא השתנה לא רק לאורך התקופות, אלא במשחק נתון אחד עצמו. כי עושה המשחק הוא זה שמכתיב את הקצב, זה שדרכו עובר לרוב הכדור. עם זאת, ברור לחלוטין כי פלימייקר חייב להיות ממוקם, על הנייר, במרכז המגרש. הוא לא יכול להיות שחקן אגף, לא חלוץ, לא מגן. בעשורים הקודמים נהגו פרשנים רבים להדביק באופן אוטומטי את תווית הפליימייקר לקשר קדמי, אבל זה רחוק מהמציאות. כדי להבין את הנקודה לעומק, צריך להרחיק להיסטוריה עתיקה. אבל מאיפה נתחיל?

בקרב המומחים אין הסכמה על זהות הפליימייקר הראשון. יש שטוענים כי היו אלה הקשרים של נבחרת אורוגוואי שזכתה פעמיים באולימפיאדה בשנות ה-20' ובמונדיאל ב-1930, עם הקטור סקארונה ופדרו סאה. אלא שאלה עדיין היו חלוצים במערך 5-3-2, ותרומתם לבניית המשחק לא ברורה. העסק התחיל להתייצב הרבה יותר כאשר האנגלים הנהיגו את שיטת 3-2-2-3, הידועה גם כ-W-M. סביר להניח שקשרים קדמיים בעמדות אלה היו הפליימייקרים הראשונים, והשיוך של עושי המשחק לחולצה מספר 10 נובע ישירות מכאן. בימים ההם המספרים ניתנו לפי עמדות, ו"החלוצים הנסוגים" או "הקשרים הקדמיים" – תקראו לזה לפי טעמכם האישי – נשאו את המספרים 8 (הימני) ו-10 (השמאלי), בעוד 9 היה החלוץ המרכזי. זה המקום להזכיר את ווילף מאניון שדווקא זוהה עם מספר 8, גאון נדיר ממידלסברו, אשר הקריירה שלו נהרסה בשל מלחמת העולם השניה. מאניון, שחקן קטן וזריז עם טכניקה יוצאת דופן ומסירות מדויקות, היה פליימייקר במלוא מובן המילה. הוא נעזר בשחקנים החסונים סביבו שהעניקו לו הגנה, ואפשר להקביל זאת, עם הרבה מאוד דמיון ובהגזמה פרועה, לתפקיד הקווטרבק בפוטבול. "ילד הזהב", קראו לו האנגלים. "הוא היה אמן במלוא מובן המילה", סיפר חברו לנבחרת טום פיני.

שחקנים יצירתיים שתפקידם להזין את החלוצים בכדורים הוערכו במיוחד בשיטת 4-2-4 ההונגרית-ברזילאית. בנבחרת הפלא של הונגריה מילא את התפקיד נאנדור חידגקוטי, הבורג המרכזי והחשוב ביותר במערך. לפניו שיחקו במרכז ההתקפה פרנץ פושקאש ושאנדור קוצ'יש, באגפים רצו קיצונים מהירים כמו זולטן ציבור, מאחוריו פעל יוז'ף בוז'יק החכם, אבל חידגקוטי היה המוח שחיבר את כל חלקי הקבוצה יחדיו. ה-3:6 ההיסטורי של הונגריה על אנגליה בוומבלי ב-1953 רשום על שמו.

בנבחרת ברזיל של 1958 ו-1962 היה זה דידי שמשך בחוטים, וחשיבות הפליימייקר הגיעה לשיאים חדשים בזכות ז'רסון בסלסאו של 1970. "רגל שמאל מזהב", קראו לו הברזילאים, וז'רסון היה אחד המוסרים הטובים בתולדות המשחק. למרבה הצער, לא נאספו סטטיסטיקות אודות דיוק במסירות, ואפילו לא על בישולים בתקופה ההיא, והנתונים של ז'רסון במדי פלאמנגו, בוטאפוגו וסאו-פאולו יישארו תמיד בגדר תעלומה. הוא היה עושה המשחק האולטימטיבי, כל הכדורים עברו דרכו, והוא חתום גם על אחד השערים החשובים בתולדות ברזיל בגמר מול איטליה.

בעידן חידגקוטי וז'רסון, הכדורגל התנהל בקצב איטי הרבה יותר בהשוואה למשחק המודרני, והמשימות ההגנתיות של הפליימייקרים היו זניחות יחסית. ככל שהתגבר הקצב במהלך השנים, כך נדרשו עושי המשחק למהירות פיזית ומהירות מחשבה רבה יותר. זו הסיבה לכך שמאמנים החלו לעתים להעדיף שחקנים רב-גוניים יותר, ולא להתבסס על פליימייקרים טהורים. גונטר נצר, שיכול בקלות להתמודד עם ז'רסון על תואר המוסר הטוב בהיסטוריה, היה הכוכב הבלתי מעורער של מערב גרמניה שזכתה ביורו 72'. כעבור שנתיים, במונדיאל הביתי, העדיף המאמן הלמוט שון את וולפגאנג אובראט על פניו, בעיקר בשל הספק עבודה רב יותר ומהירות גדולה יותר. נצר, שעדיין קיבל את הספרה 10 בסגל, כמעט ולא ראה דשא במהלך הטורניר כולו. הוא היה בין הפליימייקרים הראשונים ששילמו על גאונותם במקום בהרכב.

במערך 2-4-4 הקלאסי, שהיה פופולרי מאוד בשנות ה-80', לפליימייקר היו לא פעם משימות הגנתיות, אלא אם מדובר בגאון מסוגו של מישל פלאטיני, שקיבל יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו, הן ביובנטוס והן בנבחרת צרפת. זה גם היה תחילה תפקידו של דייגו מראדונה בנבחרת ארגנטינה, אולם במהלך מונדיאל 86' ביצע המאמן קרלוס בילארדו מהלך מהפכני. הוא ויתר על חלוץ אחד, שלח למגרש רק את חורחה ולדאנו כחלוץ מרכזי והסיט את מראדונה לעמדת החלוץ השני. מובן שדייגו המשיך להיות פליימייקר גם משם, כי הרי כבר סיכמנו כי מדובר ב-state of mind, וכך נולד מערך 1-5-4. די להיזכר במסירת העומק המדהימה של מראדונה לחורחה בורוצ'אגה שהכריעה את הגמר מול מערב גרמניה כדי להבין את יתרונות השיטה – קשרים שמצטרפים באופן לא צפוי לשטחים הנרחבים שמתפנים בחלק הקדמי. עושה משחק גאון מסוגו של מראדונה ידע לנצל את תנועת חבריו לקבוצה ללא כדור באופן אופטימלי. אחריו באו חלוצים נסוגים שתיפקדו בפועל כפליימייקרים, כגון רוברטו באג'יו ודניס ברגקאמפ.

ואולם, ההילה סביב תפקיד הפליימייקר הטהור הלכה ודעכה. קרלוס ולדראמה, שבנה באיטיות ובאמנות כל מהלך של נבחרת קולומביה שהוכתרה על ידי אוהדי הסגנון שלה למועמדת לזכות במונדיאל 94', היה בין הבודדים בדורו. הכישלון הקולומביאני רק העצים את התחושה כי מספר 10 הקלאסי עלול להיעלם. אירוע בולט מאוד התרחש ב-1996 בפארמה כאשר המאמן הצעיר קרלו אנצ'לוטי הדיח מההרכב את ג'אנפראנקו זולה, פליימייקר בנשמה, שלא התאים למערך הטקטי שלו. מאוחר יותר הודה אנצ'לוטי בטעותו, ואף ידע לבנות את מילאן באמצע העשור הקודם סביב הקישורים של קאקה בתפקיד חופשי, אבל קשה לקרוא לברזילאי פליימייקר במלוא מובן המילה.

בכדורגל המודרני אנו עדים פעמים רבות לאיוש תפקיד פליימייקר על ידי הקשר הנסוג. פפ גוארדיולה, אנדראה פירלו, לוקה מודריץ' וצ'אבי מהווים דוגמאות מצוינות לכך, על אף שעמדות המוצא שלהם ממש לא זהות. עם זאת, במערך 1-3-2-4, שהופך להיות פופולרי מאוד בשנים האחרונות, מספר 10 הקלאסי עושה סוג של קאמבק. זה היה, למשל, התפקיד של מסוט אוזיל בנבחרת גרמניה, והוא עושה זאת לא פעם גם בריאל מדריד.