תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 16:66, המאזן הטוב בליגה.
סיימו את העונה: עם אליפות שנייה ברציפות, לאחר 0:4 על מילווקי בסיבוב הראשון, 1:4 על שיקגו בשני, 3:4 על אינדיאנה בגמר המזרח ו-3:4 על סן אנטוניו בגמר.
ממרחק של שלושה חודשים, קל יותר להבין מה הדבר הראשון שנזכור מהאליפות הזאת וממשחק 6 המטורף ההוא - זאת האליפות בה אוהדים רבים של מיאמי כבר התייאשו והחלו ללכת הביתה, האליפות בה נציגי הליגה כבר הכינו את הבמה, מילולית, כדי להכתיר את היריבה. גמר ה-NBA ראה כמעט הכול לאורך ההיסטוריה, אבל כזה דבר נדמה לי שלא היה מעולם. עם יתרון של 5 נקודות כשנשארו 28 שניות, רק רצף לא סביר של התרחשויות יכול היה למנוע את האליפות מסן אנטוניו ולהשאיר אותה בפלורידה. הרצף התרחש והגיע לשיא עם שלשת השוויון של ריי אלן.
התוצאה הסופית - ריפיט של מיאמי, הייתה הרבה יותר צפויה מדרך החתחתים שהובילה אליה. החבורה של לברון ג'יימס אמנם קצת גמגמה בחצי הראשון של העונה, אבל מתחילת פברואר העלתה כמה הילוכים וניצחה 27 משחקים רצופים, הרצף השני באורכו אי פעם. לברון עשה מה שהוא רוצה, קלע באחוזים פסיכיים ונבחר ל-MVP של העונה הרגילה בפעם הרביעית בחמש שנים, דוויין וייד היה קרוב לשיאו, ריי אלן השתלב נהדר והוביל חבורת שחקני משנה שלא הפסיקו לקלוע שלשות, השיטה חסרת העמדות של אריק ספולסטרה הוכיחה את עצמה - יתרונות הריווח בהתקפה והאגרסיביות בהגנה נראו הרבה יותר חשובים מחסרון הגובה. מיאמי שייטה למאזן הטוב בליגה ולקראת הפלייאוף היו פרשנים שהעלו את האפשרות שהיא תזכה באליפות בארבעה סוויפים.
המציאות הייתה מסובכת יותר. השאריות של שיקגו חשפו חורים בשיטה בסיבוב השני, אינדיאנה נטולת הספסל כבר התקרבה לסנסציה בגמר המזרח. לספולסטרה לא הייתה תשובה לרוי היברט שהוביל את הפייסרס לסדרה לא פשוטה של שבעה משחקים. סן אנטוניו, כאמור, הגיעה הכי קרוב שניתן להגיע. בשני הסיבובים האחרונים מיאמי התקשתה לשמור על יציבות, לא ניצחה פעמיים ברציפות עד למשחק האחרון ונראתה פגיעה מאוד. ללברון היו לא מעט רגעים גדולים, כולל הצטיינות בשני משחקי 7, אבל פול ג'ורג' וקאווי לאונרד הוכיחו שהם מסוגלים להפריע לו ואת הפלייאוף הזה הוא סיים באופן פחות משכנע מהקודם. וויד נראה כמעט גמור, הוא הסתפק ב-15.9 נקודות למשחק באחוזים לא טובים (במדד האחוזים המשוקללים - TS, הוא דורג 99 מבין שחקני הפלייאוף), אבל חילץ מעצמו כמה הצגות חשובות במשחקים האחרונים מול הספרס, כריס בוש נראה כמו שחקן משלים (12.1 נקודות למשחק בפלייאוף) והציל את עצמו בעזרת הריבאונדים והגגות באותו משחק 6, שחקני המשנה הופיעו רק להבלחות. מיאמי זכתה בריפיט, אבל ממש לא הותירה בליגה תחושה שהיא בלתי ניתנת להכנעה.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: גרג אודן (שחקן חופשי, שיחק לאחרונה בפורטלנד), מייקל ביזלי (חופשי, מפיניקס), אריק גריפין (מפילני ג'סי מהליגה השנייה באיטליה), ג'סטין המילטון (בחירה 45 ב-2012, שיחק בריגה).
עזבו: מייק מילר (שוחרר באמנסטי, חתם בממפיס), ג'ואן הווארד (מסתבר שעדיין לא פרש).
הכוכבים הגדולים והאליפויות הפכו את מיאמי ליעד האטרקטיבי ביותר עבור שחקנים רבים בליגה שמוכנים להתפשר על גודל החוזה כדי להשיג טבעת. לאחר שהביא את שיין באטיה לפני שנתיים ואת ריי אלן לפני שנה, הפעם פט ריילי התעלה על עצמו כשהצליח להשיג במחירי מבצע את הבחירה השנייה בדראפט 2007 והראשונה ב-2008 - קווין דוראנט ודרק רוז. אה, רגע, טעות שלי - התכוונתי לבחירה הראשונה ב-2007 והשנייה ב-2008 - גרג אודן ומייקל ביזלי. כמעט אותו דבר.
אודן וביזלי הם הימורים, האפשרות שהם לא ישחקו דקה אחת במיאמי סבירה ביותר. אודן מגיע לאחר רצף של פציעות, המשחק האחרון שלו היה ב-2009, התקופה בה עומרי כספי היה אחד הרוקיס המבטיחים בליגה. הוא יהיה הסנטר השלישי, לאחר בוש וכריס אנדרסן שסיים עונה נהדרת (כולל הנתון הפסיכי של 80.7 אחוזים מהשדה בפלייאוף). הוא הגיע בעיקר כדי למלא צורך של סנטר שמסוגל לשים גוף מול סנטרים גבוהים מהסוג של רוי היברט וברוק לופז, משהו שבוש ואנדרסון התקשו בו מאוד.
ביזלי מגיע לאלופה לאחר שנזרק מפיניקס. בעיות הסמים שלו הובילו לכך שריילי הסכים לתת לו רק חוזה לא מובטח, כך שהוא יגיע למחנה האימון וייאבק עם ג'רוויס ורנאדו, אריק גריפין וג'סטין המילטון על המקומות האחרונים בסגל. ריילי הוא זה שבחר את ביזלי ב-2008, אך גם זה שוויתר עליו בקיץ 2010 כחלק מפינוי המקום לשלושת הגדולים, לסנטימנטים כנראה יש חלק בהחלטה לתת לו הזדמנות. גם אם ביזלי ישים את הצרות מאחוריו, תעלה שאלת ההתאמה המקצועית שלו. מדובר בשחקן שחוץ מלקלוע לא עושה הרבה ואת הנקודות שלו משיג בדרכים לא יעילות במיוחד ולא כחלק משטף המשחק. הוא לא עושה את שני הדברים שמצפים מהם משחקן חוץ משלים בקבוצה גדולה - לא קולע שלשות באחוזים טובים ולא שומר. התפקיד היחיד שעשוי להיות הגיוני עבורו הוא המחליף של לברון בדקות המעטות בהן הוא נח.
בעוד שייקח זמן להעריך את המהלכים שמיאמי עשתה בקיץ האחרון, ניתן לעבור לתת-הפינה "אני יודע על מה דיברתם בקיץ האחרון". כאן התשובה קלה יותר - על הקיץ הבא. ב-2014 תהיה אופציית יציאה מהחוזה לשלושת הגדולים של ההיט, וכמובן שיש כבר כמה קבוצות שמפנטזות על לברון. כרגע זה נשמע קלוש, אבל כדאי לשים לב לכך שבקיץ הבא מסתיימים החוזים של כל שחקני הרוטציה, חלקם ותיקים שלא בטוח שיחזרו לשחק. אם שלושת הגדולים יישארו, לריילי לא יהיה פשוט להשלים את הסגל עם שחקנים ראויים, מאוד יכול להיות שהוא יצטרך לבנות את הסגל המשלים מחדש. אם מיאמי לא תזכה בתריפיט, יהיה קל יותר לכוכבים לשים לב לסיטואציה הלא אידיאלית ולחשוב ברצינות על התחלה חדשה.
מה מי מו
חמישייה: מריו צ'אלמרס, דווין וויד, לברון ג'יימס, יודוניס האסלם, כריס בוש.
ספסל: נוריס קול, ריי אלן, שיין באטייה, ג'יימס ג'ונס, מייקל ביזלי, רשארד לואיס, ג'ואל אנתוני, כריס אנדרסון, גרג אודן, ורנאדו/גריפין/המילטון.
מאמן: אריק ספולסטרה (עונה שישית).
מועמד לפריצה: האפשרות הרצינית היחידה היא אודן. אמנם מיאמי תכניס אותו לעניינים לאט ובזהירות וברוב המשחקים תעדיף את הסנטרים שמתאימים לשיטה, אבל הצורך שהוא הוחתם כדי לספק הוא הצורך הדחוף ביותר של האלופה. ספולסטרה לא יוכל להרשות לעצמו חגיגה נוספת של היברט מולו, וגם את ברוק לופז ניתן להפעיל בצורה דומה. רוב הסיכויים שהדרך לגמר תכלול מפגש עם לפחות אחד מהשניים האלה. אם אודן יצליח לספק הגנה טובה עליהם ויוסיף כמה ריבאונדים ומהלכי פוסט בפלייאוף, זה יכול להיות חבל ההצלה שיסדר לו חוזה ארוך בקבוצה בה התפקיד שלו יהיה משמעותי יותר.
מועמד לדעיכה: למשבצת הזאת לא חסרים מועמדים, הבטוח מביניהם הוא שיין באטייה. מומחה ההגנה, השלשות והנאומים מעוררי ההשראה חגג לאחרונה 35, ובפלייאוף האחרון סימני הגיל ניכרו בו. הוא לא הצליח לאפס את הידית, קלע רק 15 מ-70 השלשות הראשונות שזרק (כ-21 אחוזים) ובמהלך הסדרה מול אינדיאנה יצא מהרוטציה. בסוף הוא חזר למשחקים האחרונים מול הספרס ואפילו קלע 6 שלשות במשחק 7, אבל מאוד יכול להיות שזו הייתה שירת הברבור של השחקן הנפלא הזה כשחקן פלייאוף משמעותי. בקיץ הוא הצהיר כי הוא שוקל לפרוש בסוף העונה הקרובה, כך שאולי העונה הזאת תהיה גם עונת פרידה.
אקס פקטור: מבחינת האלופה בשנתיים האחרונות, השאלה החשובה היא מה יכול להתקלקל מהדברים שעבדו עד עכשיו, סוג של אקס פקטור שלילי. כדי לענות על השאלה הזו, נמשיך את רשימת המועמדים לדעיכה: ריי אלן כבר בן 38, גם הפעם הפלייאוף שלו היה עמוס בעליות וירידות ובסוף יגיע היום בו יהיו רק ירידות (תשאלו את ג'ייסון קיד); יודוניס האסלם נראה רוב הזמן כמו שחקן עבר, בפלייאוף הוא התעורר רק לשני משחקים (חשובים מאוד) מול אינדיאנה ובשאר הזמן לא היווה פקטור; וכמובן - דוויין וייד, שזה הפלייאוף השני ברציפות שמגיע שלב בו נדמה שאין לו יותר מה למכור.
יחד עם באטייה, מדובר בכמעט חצי מהרוטציה של מיאמי שמורכבת משחקנים חבולים בעשור הרביעי לחייהם, שחקנים שאמנם סיפקו כמה רגעים חשובים בפלייאוף האחרון, אבל התחושה הייתה שהם משתמשים באדים של הרזרבות לשם כך. מכיוון שמייק מילר שוחרר באמנסטי ובכלל לא בטוח שביזלי יתרום משהו, רוטציית שחקני הכנף נראית פגיעה במיוחד. לקראת עונה בה המזרח נראה החזק ביותר שהוא היה מאז ימי מייקל ג'ורדן, קשה שלא לחשוש שהאלופה תלויה על יותר מדי בלימות.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי: טיפולי הברך שוייד עבר בקיץ מוכיחים את עצמם והוא נראה צעיר בשלוש שנים, לברון נשאר לברון, כריס בוש מרגיש משוחרר, שחקני המשנה ממשיכים לקלוע את השלשות. אודן מעלים את היברט בשחזור גמר המזרח והפעם מיאמי סוגרת עניין הרבה יותר בקלות בדרך לתריפיט. בחגיגות הניצחון שלושת הגדולים מכריזים שהם מוותרים על אופציית היציאה.
תסריט פסימי: הברך של וויד קורסת במהלך העונה, בוש מיידה שלשות, אלן ובאטיה בעיקר מחטיאים שלשות, ביזלי מספק לאודן מריחואנה בשביל הכאבים, רוב העונה מריו צ'אלמרס הוא השחקן השני הכי טוב בקבוצה, ברוקלין קוטעת את חלומות התריפיט כבר בסיבוב השני. לברון נשאר לברון, אז תכינו את היומנים: ה-8 ביולי 2014, שידור חי ב-ESPN, ההחלטה 2.
תחזית: על הנייר, מיאמי פייבוריטית ברורה לתריפיט, אין סיבה להמר נגד האלופה והשחקן הטוב בעולם. אבל מיאמי נראתה פגיעה בפלייאוף ויש יותר מדי דברים שיכולים להתקלקל השנה. בין אינדיאנה, שיקגו וברוקלין ניתן להניח שלפחות קבוצה אחת תתחבר טוב ותיתן למיאמי פייט משמעותי יותר מכל מה שהיא נתקלה בו במזרח עד כה. אז נפתח את הפרויקט עם הימור - מיאמי תמשיך לטייל בעונה הרגילה, אבל לא תהיה הקבוצה שיוצאת אלופה מהמזרח השנה.