עוד לא אבדה

אין עוררין על כך שההגנה של אורלנדו היא אחת הטובות בליגה, גם בפלייאוף. היא פשוטה כמעט באותה מידה שהיא יעילה : שחקני ההגנה פרוסים בשני קווים קשיחים: הקו הראשון פרוס על קשת השלוש כאשר 3-4 שחקנים שומרים הרמטית לאורך הקשת ומונעים כל אפשרות לזריקות נוחות של היריבות (34% בעונה הסדירה, 32% בפלייאוף), הקו השני הוא כמובן דוויט הווארד, ששומר על הצבע ביעילות רבה יותר ממרבית צמדי הגבוהים של הליגה ובכך מאפשר לשחקני החוץ להיצמד אל הגארדים של היריבה בלי לחשוש יותר מדי מיכולת החדירה שלהם.

צורת ההגנה הזו סוגרת בעצם את אופציית הזריקה הנוחה מבחוץ ואת החדירה המסוכנת לצבע, ומותירה ריווח גדול בין שני קווי ההגנה שלה על מנת לפתות את שחקני היריבה לעלות לג'אמפים נוחים יחסית מ-5-6 מטרים, זריקה שבאופן סטטיסטי נחשבת לקשה ביותר בכדורסל והרוב המכריע של שחקני הליגה אינו מסוגל לבצע אותה באופן אפקטיבי. הבעיה של אורלנדו מתחילה כשעומד מולה שחקן שכן מסוגל לכך – זה היה נכון מול איגודאלה ומילר בסדרה מול פילי, זה היה נכון מול לברון במשחקים 1 ו-2 של גמר המזרח, וזה נכון במיוחד כשעומד מולה הג'אמפ שוטר הכי טוב בליגה –

מי שראה את הרבע השני של המשחק הלילה היה עד לאחת מתצוגות היחיד הגדולות של הפלייאוף בשנים האחרונות, תצוגה שהזכירה את תצוגות הענק של השחקן ההוא שאת שמו לא נזכיר כאן. במשך כ-10 דקות קלע קובי מכל מקום ובכל צורה תוך שהוא הופך אשפי הגנה כגון מייקל פייטרוס ודוויט הווארד לסוג של קונוסים חסרי תועלת. בפעם השנייה בפלייאוף הזה התרסקה אורלנדו מול תצוגת יחיד, רק שהפעם זה קרה ללא עזרת השופטים. ולכל אלו שלא ראו את המשחק, אנא מכם, תניחו את דף הסטטיסטיקה בצד, משום שכמעט כל ההחטאות של קובי באו בדקות שלא שינו דבר.

באופן מפתיע, ניתן להגיד שההתקפה של הלייקרס התנהלה באופן הכי טוב שאורלנדו היתה יכולה לקבל: עד לסיום הרבע השלישי בריאנט היה אחראי על כמעט מחצית מזריקות השדה של הקבוצה כולה (!). גאסול היה דומיננטי ברבע הראשון וקלע לא מעט, אבל ברבעים 2 ו-3 היתה הלייקרס קבוצה של איש אחד שהזכירה מבחינה התקפית של סגנון המשחק המשוקץ של קליבלנד. למרות תצוגת העל של קובי, הסיכוי הטוב ביותר של אורלנדו לנצח הוא לגרום לכך שהלייקרס ימשיכו להסתמך על בריאנט ולקוות שהוא ייראה קצת יותר אנושי במשחקים הבאים. זאת כמובן בהנחה שאורלנדו תמצא את הדרך לקלוע יותר מ-75 נקודות למשחק, ולהתגבר על -

כל מי שחיפש לתת עוד קצת קרדיט לפיל ג'קסון מצא לא מעט ממנו הלילה. אם את הערב ההתקפי המשובח ניתן לתלות במשחק חריג של קובי ולא בתכנית משחק מסודרת, אז בהגנה אין ספק שהלייקרס הכינו את שיעורי הבית שלהם כמו שצריך. רבים מהציטוטים בפי שחקני ומאמני הלייקרס ערב סדרת הגמר התייחסו לקאמבקים המפוארים של אורלנדו נגד קליבלנד, ולא בכדי. אורלנדו היא קבוצת המומנטומים הטובה ביותר בליגה הזכות היכולת של האוורד לייצר נקודות קלות בצבע, והיכולת של טורקגולו ולואיס להיכנס לזון של קליעות ולא לצאת ממנו לעולם. אין זה מקרי שההגנה של הלייקרס התמקדה הלילה דווקא בשלושת השחקנים הללו.

בשלבים הקודמים של הפלייאוף נראה היה שהפתרון מול אורלנדו הוא דווקא לא להביא דאבל טים על הווארד על מנת שלא לתת לאורלנדו לחגוג מחוץ לקשת; פיל ג'קסון בחר דווקא בשיטה ההפוכה ומיקד את ההגנה שלו בהווארד. באמצעות אנדרו ביינום (בתצוגת הגנה הירואית) הוא הרחיק את את סופרמן ככל האפשר מחוץ לצבע, כאשר אחד משחקני החוץ (לרוב קובי), מצטרף כדי לסגור להווארד את האופציה להוריד כדור לרצפה. הסנטר אמנם הלך לקו 16 פעמים, אולם סיים עם 1 מ-6 אומללים מהשדה, מה שקטע את היכולת של המג'יק לייצר סלים קלים ומהלכי 3 נקודות, שהם הבסיס לייצור מומנטומים. בנוסף צדק ג'קסון כשהדביק שמירה צמודה ללואיס ובעיקר לטורקגולו (שהיה פשוט מזעזע בקבלת ההחלטות שלו) והימר, באופן מחושב למדי, על -

עם כל הכבוד להגנה המוזכרת לעיל של הלייקרס, קשה להתעלם מהעובדה שמה שהפך את המשחק הזה לכ"כ קל עבורם הוא שהמג'יק פשוט החטיאו בצרורות. אלסטון, לואיס, נלסון וקורטני לי פקששו כמות בלתי אפשרית של שלשות חופשיות (שאף גרמו ללא מעט נקודות קלות של הלייקרס בהתקפות מעבר), וגם הווארד וטורקגולו, למרות השמירה הצמודה, יקלעו טוב יותר במשחקים הבאים בסדרה.

זו גם הסיבה שאני בהחלט מאמין שאין מה להתרגש יותר מדי מהבלו-אאוט הלילה ולהספיד את הסדרה הזו. בשורה התחתונה הלייקרס לא עצרה את הנעת הכדור היעילה של אורלנדו, ואין שום סיכוי בעולם שאורלנדו תסיים משחקים נוספים עם פחות מ-30% מביכים מהשדה ובסך הכל 10 אסיסטים מעוררי רחמים. בטח לא כשהם מקבלים בחזרה רכז משובח, בדמותו של -

אי אפשר לקנח בלי נקודת האור הגדולה ביותר של אורלנדו במשחק הזה – הקאמבק של ג'אמיר נלסון. מה שהתחיל בתור חרושת שמועות סלאש מלחמה פסיכולוגית הפך לעובדה מוגמרת כאשר נלסון פשט את החליפה בה היה חנוט בחצי השנה האחרונה ועלה לשחק. אז נכון, יכולת הקליעה שלו מבחוץ הזכירה את זו של סבתא שלי ביום בו שכחה לקחת את התרופות שלה ואמת, יש סיכוי טוב שהנוכחות שלו פגעה בתפקוד של אלסטון, ואוקיי, הוא לא ממש הצליח לסייע לאורלנדו לעצור את המפולת שהתחילה באותו רבע שני ממש, אבל בכמה מהלכים בתחילת אותו רבע הראה נלסון מדוע אורלנדו הולכת להישאר קונטנדרית בשנים הקרובות.

2 דקות לאחר שעלה למגרש בפעם הראשונה מאז דצמבר הספיק נלסון לצבור 3 אסיסטים יפים שחתכו את ההגנה של הלייקרס והזכירו לנו שעם כל הכבוד לאלסטון, מדובר בליגה אחרת לגמרי. אין ספק, החלודה קיימת והיא לא תרד כל כך מהר, אבל אם היא תרד בזמן הנכון יש סיכוי טוב שהסדרה הזו תהיה הרבה יותר צמודה מכפי שהיא נראתה לפני 12 שעות.