ממלכת הכסף

הם נפגשו בלובי של מלון דורצ'סטר בלונדון. שייח מאיחוד האמירויות ואיש מטעמה של קבוצת הכדורגל של ליברפול. השייח חיפש מתנה לאחיו, האיש מליברפול חיפש קונה למועדון. המתנה הייתה אמורה לעלות קרוב לחצי מיליארד ליש"ט, אבל לבסוף צמד אמריקאים קנו את ליברפול והשייח ימשיך לחפש במקום אחר.

כמה חודשים לפני כן טקסין שינוואטרה, אז ראש ממשלת תאילנד והאיש העשיר ביותר במדינה האסייאתית, התעניין בליברפול. אחר כך הוא ירד ממנה, אבל לאחרונה שב להתעניין בצעצוע חדש – מנצ'סטר סיטי, עליה כבר הגיש הצעה שהתקבלה. ממש כאילו עצם עיניים, העביר אצבע על מפת אנגליה והחליט שאיפה שהוא יעצור, שם יקנה קבוצת כדורגל. בלי שיקולים של אהדה, ללא בדיקה של ההיסטוריה והכרת האוהדים, מקסימום - למען הפוטנציאל העיסקי. הכדורגל האנגלי 2007, הפריחה בשיאה. כסף, ורק כסף. זה שם המשחק.

באמצע השבוע האחרון הופיעה ידיעה בכלי התקשורת באנגליה, לפיה צ'לסי הגדולה קושרה לה יחדיו עם שמו של לי צ'ון-סו. בזמן שבישראל חוגגים את מעברו הסנסציוני של טל בן חיים לגשר, גם הקשר הקוריאני מאולסן טייגרס פתאום הפך למועמד. באפריל ביקר מנכ"ל צ'לסי, פיטר קניון, בדרום קוריאה והצהיר שהקבוצה תתחיל לעקוב מקרוב אחרי השוק האסייאתי.

"המדיניות שלנו היא לחפש שחקנים מוכשרים בכל העולם. אני מעריך שבתוך 3-4 שנים יהיה שחקן קוריאני בצ'לסי", אמר האיש שהפך את מנצ'סטר יונייטד למעצמה כלכלית ואת דייויד בקהאם למותג בכל המזרח הרחוק. הקוריאה טיימס ידע לדווח שענקית התקשורת סמסונג הייתה זו שהמליצה לצ'לסי על צ'ון-סו.

מה הקשר בין חברת תקשורת לבין כדורגל? הכסף כמובן. צ'ון-סו מפרסם את סמסונג, מעבר שלו לצ'לסי יגביר את הפרסום, הקבוצה תמכור חולצות בקוריאה, הוא ירוויח משכורת מרומן אברמוביץ' וכולם ייצאו נשכרים. אולי חוץ מהכדורגל, אבל ניחא. חשוב לציין שהקשר ההתקפי נחשב לשחקן כשרוני, שהוא שיחק בעבר בריאל סוסיאדד וששום דבר עוד לא נחתם עם צ'לסי, אבל הפטנט של קניית שחקנים אסייאתים בעיקר למען התועלת שלהם מחוץ למגרש, ממשיך לתפוס תאוצה. אלו הן פני הכדורגל הקפיטליסטי שמנהיגות הקבוצות הגדולות.

את התופעה מוביל בענק הכדורגל האנגלי. בכל הנוגע למדד הקבוצות העשירות בעולם, הקבוצות האנגליות ככלל עושות מדי שנה את ההתקדמות הגדולה ביותר וככדור שלג ממגנטות אליהן הכל, מזכויות שידור ועד לשחקנים בולטים. בזמן שבספרד עדיין התקוטטו על האליפות, מנצ'סטר יונייטד הספיקה להיפרד מסכום של כ-75 מיליון ליש"ט, כשבתמורה הגיעו שלושה שחקנים, רק אחד מהם אנגלי.

המעבר של אחד מהם, אנדרסון, בנוסף לחתימה של ברזילאי אחר, לוקאס, בליברפול, סימנו את התפנית יותר מכל העברה שהייתה או שתהיה בכדורגל העולמי בקיץ הנוכחי. "ליברפול הגישה לי הצעה נהדרת הן מבחינה כספית והן מבחינה מקצועית. לא יכולתי לסרב לה", אמר לוקאס אחרי שחתם. לא יכול היה לסרב? לא יכול היה לחתום באחת מהקבוצות האיטלקיות או הספרדיות שהתעניינו בו? כאן בדיוק קבור הכלב. הכסף באנגליה בולע הכל.

הכדורגל האנגלי נמצא בעיצומה של מהפכת ענק. אנשי עסקים מסקנדינביה, רוסיה וארה"ב רכשו קבוצות בעלות היסטוריה מפוארת, מיליארדרים מהמפרץ הפרסי מתעניינים וכדורגלנים זרים זורמים מכל קצוות תבל. במחי כתיבת צ'ק לפקודת גרמיו הברזילאית, לוקאס, כולו בן 20, גילם במעבר שלו לליברפול את שבירת הכלים בכדורגל העולמי. נסו להיזכר בעוד שחקן שעשה מעבר ישיר מברזיל לאנגליה ותתקשו להיזכר. קלברסון כנראה היה האחרון, אחרי מונדיאל מצוין אישית וקבוצתית ב-2002. את התקופה שלו במנצ'סטר יונייטד הוא לא יזכור כאחת מהמוצלחות בקריירה שלו.

נהוג תמיד לומר ולהאמין שהשחקנים הלטינים לא מוצאים את מקומם בכדורגל האנגלי המהיר והפיזי. שהטכניקה שלהם מקבלת הרבה יותר ביטוי בספרד או באיטליה, אבל העבר לא מטיל מורא על אף אחד. ההווה כבר נראה אחרת. ההצלחה האדירה של דריבליסט מחונן ככריסטיאנו רונאלדו הבהירה היטב שבאנגליה יש מקום לשחקנים טכניים בשפע. האמירה לפיה הכדורגל האנגלי הוא כזה שבנוי על פיזיות וכדורים ארוכים הפכה לקלישאה ריקה.

שני המשחקים בהם התקשתה הנבחרת האנגלית יותר מכל באליפות אירופה לנבחרות צעירות היו מול צ'כיה, הנבחרת הכי פיזית בטורניר ומול הולנד, הנבחרת הכי טכנית בטורניר (עם כל הכבוד לפורטוגל). התהליך שעובר הכדורגל האנגלי מציב אותו איפשהו בין הפיזיות לטכניקה, במקום טוב באמצע. שחקני הדור החדש כמו ארון לנון, אשלי יאנג ושון רייט פיליפס מוכיחים כי הטכניקה היא לא נחלתם של ילידי יבשת דרום אמריקה בלבד ושהכדורגל בפרמיירליג רווי בדריבלים ובשערים מתוחכמים. זאת לא הבעיה שמעסיקה אותנו.

עם כל הכבוד לשינויים במזגו של סגנון הכדורגל האנגלי, הגורם הגדול ביותר למשיכת השחקנים המבטיחים ביותר בכדורגל העולמי אליו, הוא הכסף. דן מיילס, ראש המחלקה הספורטיבית בדלויט, חברה לייעוץ כלכלי הממוקמת במנצ'סטר, ערך דו"ח כספי מיוחד בן 68 עמודים על המצב הכלכלי בפרמיירליג. בדו"ח מפורטת הבריחה הפיננסית של הכדורגל האנגלי מכל חבריו העולמיים.

לפי הדו"ח, הפרמיירליג צפויה להרוויח השנה כ-1.7 מיליארד ליש"ט מזכויות שידור שונות ומעל מיליארד אמורים לעשות את דרכם לקבוצות. החל משידור משחקים וכלה בשידור תקצירים ומכירת זכויות לחו"ל. פי 10 לעומת 1992, אז הוקמה הליגה ועלייה של 25 אחוזים לעומת 2005. הסכומים הללו, אגב, הם בערך פי 12 ממה שזכויות השידור של הליגה הגרמנית צפויות להניב.

מול עשרות מיליוני הליש"ט שמקבלת כל קבוצה מהפרמיירליג בזכות זכויות השידור, בולטת העובדה שבליגת המשנה, הצ'מפיונשיפ, זוכות הקבוצות לתמורה של פחות ממיליון כל אחת. מזל שמדובר רק בכדורגל ולא בתופעה חברתית. הרי כולם יודעים לאן מגיעות מדינות בהן הבדלי המעמדות גדלים במימדים מפחידים.

כסף קטן מקבלות הקבוצות גם ממענקי המיקום שלהן. האלופות בשנים האחרונות גרפו 9,669,220 מיליון ליש"ט בכל שנה בזכות המקום הראשון אליו הגיעו. כל אחת מ-10 הקבוצות בחלק העליון של הטבלה זכתה במענק מיקום של למעלה מ-5 מיליון ליש"ט ואין צורך לדאוג גם לקבוצות מהחצי התחתון של הטבלה.

בנוסף לטלוויזיה, כמובן שחלק גדול מהכסף מגיע מהמשקיעים הזרים, שלפתע קפצו על האי הבריטי כמו חבורת חתולי רחוב שזיהו פח אשפה. אסטון וילה, מנצ'סטר יונייטד, פורטסמות, ווסטהאם, צ'לסי וליברפול עברו לידיים לא מקומיות וזוהי רק ההתחלה. ג'ון מדג'סקי, בעליה של רדינג מאז 1990 והאדם שעל שמו קרוי האצטדיון הביתי של הקבוצה, כבר רואה את הסוף. "במוקדם או במאוחר אהיה חייב לעזוב", אמר השנה, "ב-10-20 השנים הבאות זרים יחזיקו במירב מקבוצות הפרמיירליג. למה שזה יהיה שונה ברדינג?".

חלק מאותם בעלים חדשים של קבוצות נחשדים, איך לומר, בחוסר עניין גדול בכדורגל. המירוץ אחרי ווסטהאם לא כלל בתוכו רק את הרצון להחזיק בקבוצה הזו ולהפוך לחלק מהמורשת שלה. אלי פפושדו, שביחד עם קיה ג'ורבחיאן רץ ראש בראש עם הזוכה אגרט מגנוסון, מעולם לא הסתיר את העובדה שאין לו מושג כמה שחקנים משתתפים במשחק כדורגל. ב-2012 תתקיים בלונדון האולימפיאדה ואזור מזרח לונדון, משכנו של אפטון פארק והשכונות שמסביבו, צפוי לקבל פנים חדשות, יפות וסקסיות. ערך הנדל"ן של כל נכסיה של ווסטהאם יעלה פלאים והוא יהיה שייך לבעל מפעל ביסקוויטים איסלנדי. גם אלכסנדר גאידמק, בעליה של פורטסמות, "נחשד" אף הוא בכך ששיקולים נדל"ניים דחפו אותו לרכוש את הקבוצה.

מלבד המניעים הללו ישנם כמובן העניין העולמי בכדורגל האנגלי והפרסום הנלווה אליו. אתה יכול להיות מיליארדר ענק בעל שם עולמי בעולם העסקים, אבל אחת מהדרכים המהירות ביותר להפוך למפורסם היא קניית קבוצת כדורגל. אנגלית זה בכלל טוב. זכויות השידור מעניקות פרסום וכסף, הבעלים נותנים כסף שקונה שחקנים גדולים, ערכן של זכויות השידור עולה וכל הסיפור הוא מעגל קסמים. הביצה והתרנגולת. 19.90 השקלים שנשלם באחת משבתות העונה הקרובה על שידורי המחזור של הליגה האנגלית יסיימו איכשהו את דרכם בכיס של ארקדי גאידמק או אולי אפילו של רונן קצב. גם הם חלק מהעניין.

ריאל מדריד וברצלונה לא יכולות להירכש מכיוון שהן מצויות בידי האוהדים שלהן. באיטליה המצב שונה, אבל הקבוצות הגדולות נמצאות כבר שנים תחת שליטה של משפחות מהעשירות והמכובדות במדינה וקשה לראות את רובן מוצאות למכירה כרגע. למיליארדרים קל לקנות קבוצות באנגליה. כל שעליהם לעשות זה לעבור מבחן יושר וטוהר מידות והם בפנים.

חגיגת האוליגרכים הראשונה החלה ברוסיה לפני כמה שנים, בכל תחומי הספורט, אבל אחרי הגעתו של רומן אברמוביץ' לצ'לסי עברה ההילולה למולדת הכדורגל. עכשיו מיליארדרים נוספים רוצים להשתתף וכר המשחק שלהם הפך להיות מגרשי הכדורגל בליגה האנגלית.

פיני זהבי הוא כבר מזמן לא רק סוכן שחקנים. למעשה הוא כבר ממעט להתעסק בזוטות האלו והיום הוא הפך להיות סוג של סוכן רוכשים. בעסקאות המכירה של צ'לסי ופורטסמות היה לו חלק גדול במשא ומתן. זהבי מרוצה: "בזכות כל העשירים הללו הפרמיירליג הופכת ליותר מפורסמת ויותר אטרקטיבית".

לאור המצב הכלכלי המזהיר מבחינה פוטנציאלית של קבוצות הליגה הבכירה, הן כבר לא חייבות להשקיע יותר מדי במחלקות הנוער. את העבודה יכולות לעשות עבורן קבוצות מרחבי העולם, שמוצאות יהלומים, מלטשות אותם ושמחות להיפטר מהם תמורת דמי הכיס של קבוצות אנגליות.

אלא שהיום דמי הכיס האלו קצת גדלו לעומת שנים עברו, בכל העולם ובמיוחד באנגליה. כך שחקן שבעבר היה עולה חצי מיליון ליש"ט, היום יכול לקבל תג מחיר של 6-7 מיליון. כמה מכם שמעו על בקארי סאגנה? נכון, מגן אוקזר נבחר העונה למגן הימני הטוב בליגה הצרפתית, אבל ספק אם ארסנל הייתה מוציאה עליו 6 מיליון ליש"ט לפני 5 שנים, כפי שהיא מתכננת לעשות עכשיו.

בואו נסתכל על זה אחרת. נבחרת אנגליה הצעירה הגיעה לחצי גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות. במשחק שלה נגד איטליה קיבלנו טעימה מהכישרון האדיר של שחקניה וראינו נבחרת חתולית ממש, שמשחקת בקצב מסחרר, בסגנון מהיר ומדויק, באמת חוויה. למנצ'סטר יונייטד, ליברפול וארסנל יש בה נציג אחד בה, לצ'לסי אין בכלל.

העתיד של הכדורגל האנגלי לא משחק בארבע הגדולות של הליגה שלו, אבל מישהו דואג להן? לא צריך. ליונייטד כבר יש את נאני מפורטוגל ואת ג'וזפה רוסי מאיטליה, לצ'לסי את בן סהר מישראל וכן הלאה. בכל זאת, מדובר בליגה היחידה שקבוצותיה יהיו מוכנות לשלם 12 מיליון ליש"ט על הכישרון הפורטוגלי, מנואל פרננדז, גדול ככל שיהיה.

ומול כל אלה יש המציאות ואיתה אי אפשר להתווכח. בלתי אפשרי לצפות או לדרוש ממנצ'סטר יונייטד או ליברפול, למשל, להתבסס על חומר מקומי או "לבנות קבוצה" לשנים הבאות. בזמן שזה יקרה הספרדיות והאיטלקיות יזכו בליגת האלופות ובסוף הן גם לא יגיעו אליה בגלל שיריבותיהן עתירות הזרים ישאירו אותן מחוץ לארבעת המקומות הראשונים.

מאז הוקמה ליגת האלופות ב-1992, שיחקו בגמרים שלה 13 אנגלים. סטיבן ג'רארד, ג'יימי קארגר וסטיב מקמנמן שיחקו פעמיים כל אחד בגמרים וזה מגדיל את כמות ההופעות האנגליות ל-16 במשחקי הגמר. הנתון הזה מציב את אנגליה רק במקום השביעי, הרחק מאחורי ההופעות של השחקנים האיטלקים (90), הספרדים (56), הצרפתים (41), ההולנדים (36) והברזילאים (24). מילה על כיצד זה מקרין על הנבחרת האנגלית לא תקראו כאן.

הקבוצות האנגליות הן לא היחידות שמתחמשות בקצב מפחיד. גם ריאל מדריד, ברצלונה, הגדולות האיטלקיות ואפילו באיירן מינכן, לא נשארות מאחור. גם הן שופכות מיליונים על שחקנים, גם להן הרבה מאוד זרים. אלא ששם התהליך לא קרה בבום גדול כמו באנגליה, אצלן לא נעשית פלישה צינית עד כאב של בעלי קבוצות חסרי עקבות מכל העולם, ובליגות המקומיות שלהן קבוצות מרכז טבלה לא נהנות ממשאבים כלכליים כמו באנגליה. נכון, ככה משדרגים ליגה, אבל באותה מידה גם מאבדים זהות.