הפרשן הכי טוב בארץ

היו חמישה רגעי שיא במרתון הגביע ששידר ערוץ 1 בשבת בערב. אחד היה השער של מור גולן לרשת בית"ר ירושלים וארבעה אחרים נרשמו בבלומפילד. אם הסנסציה בטדי עוד לוותה בתיאור סביר, הרי שמה שדני לבנשטיין עשה הוא גימוד עד מעיכה של ההשפלה שעברה מכבי ת"א ביפו. "ו...אה...כן. 0:3 להפועל עכו. אה...כן". ללבנשטיין היה סיפור ענק ביד והוא סבל מבלק אאוט טוטאלי, של אחד שב-15 השנים האחרונות לא שידר כדורגל באופן סדיר. איפה ג'קי וישניה כשצריך אותו ואיך זה שלבנשטיין לא הצליח להעביר כמו שצריך אפילו את הפליק פלאק הנפלא עם צוקהרה ובורג לפנים של פטי נימבה?

החלודה של לבנשטיין לא ניכרה רק בו, אלא בכלל באולפנים ברוממה, שלא רגילים לקבל זמן מסך כל כך ארוך. בוני גינצבורג שידר מתוך אולפן קודר וחסר חיים, דני נוימן הזכיר לנו את דלות התקציב של רשות השידור כשחזר לאולפן מיד אחרי שפירשן משחק (הו, הימים ההם), גילי לנדאו הוא פרשן שעם התפאורה הנכונה יכול להיות מאוד צבעוני אבל נבלע בחיוורון הכללי וגילי שם טוב היפהפייה פשוט לא מקבלת מספיק זמן מסך כדי שלפחות נמצא סיבה מוצדקת להישאר על הערוץ המדכא הזה בין המשחקים.

ובתוך כל השיממון הזה בלט לטובה אחד, קוראים לו אלון מזרחי. מזרחי הוא פרשן הכדורגל הטוב ביותר שיש לערוצי הטלוויזיה הישראליים להציע. הוא חד אבחנה, מכיר כל פיסה על הדשא והכי חשוב – בניגוד להרבה פרשנים, מאמנים או פרשנים-מאמנים שטווים תיאוריה על תיאוריה לפני, במהלך ואחרי משחק, הוא חושב שבכדורגל יש כדור, יש שער והמטרה היא להכניס את הכדור לשער. פשוט וקל.

בין 1992 ל-1998 מזרחי נחשב לאחד מגדולי החלוצים שהיו כאן. הוא האמין בנגיעה קטנה, א-לה גארי ליניקר. ההתמצאות שלו ברחבה הייתה בלתי רגילה, הוא עשה את אמנות ההבקעה פשוטה למראית עין. מחוץ למגרש מזרחי היה בדיוק ההיפך הגמור: כל פעולה תחבירית הוא ניסה לסבך, בכל משפט ניסה להפגין אינטליגנציה מוגברת, שהסתיימה בהשתנקויות צחוק של קהל המאזינים. התוצאה של הפיאסקו הלשוני של מספר 11 הייתה סדרת ספרים, שגזרה עליו קופון לא רע.

בטלוויזיה מזרחי הפנים את הכלל שהפך אותו גם לחלוץ גדול: קיפ איט סימפל. הוא לא מנסה להתחכם, לא מתלהם, לא נסחף במחמאות (בניגוד למשל לרן בן שמעון, עם "שחקן גדול, מאיר, שחקן גדול. גדול!") וגם כשהוא נותן אותן, עושה זאת בנועם ובעדינות. מזרחי זרק מילה טובה ל"קוון בצד ימין של המגרש" שתי דקות לפני שריקת הסיום, פשוט כי עשה היטב את עבודתו ותו לא. כשמגיע – מגיע. הוא גם לא נכנס למלכודת של ירידות קטלניות (ועם סמי אג'יי בשער אשדוד, תאמינו לי שהמשימה הזו לא פשוטה). ונאמן לשני הכללים הבסיסיים בכדורגל: אחד הוא להבקיע והשני הוא לא לספוג. מהסיבה הזו, כשמזרחי ראה שהמערך של הפועל ת"א לא מתפקד היטב, הציע לקשטן לערוך שינויי מיקום בתוך המגרש, בלי להיסחף לתיאוריות על היסטוריית הכדורגל. כשהשינויים הללו התרחשו, הפועל ת"א הבקיעה. כמה פשוט, כמה קל.

מזרחי נסחף לעתים לקלישאות ואולי בהשראת לבנשטיין גם הוא קיבל בהלם מסוים ותיאר בטון יבש את הדרמה בבלומפילד. אבל באופן כללי הוא בלט לא רק בנוף של ערוץ 1 שבו כל קוץ הופך לפרח, אלא בכלל בנוף הפרשנים בארץ. חבל שפרשן ברמה הזו מתבזבז בערוץ שאת ההזדמנות היחידה שלו לשדר כדורגל מקבל בגביע הטוטו ובגביע המדינה ואולי משחק או שניים במונדיאל, במקום לשבת באופן קבוע על הכסא במשחק המרכזי בליגת העל או בליגת האלופות.