המפץ הגדול: על הדרבי התל אביבי הכי טוב שהיה

לרווחת הצופה: עשרים וארבע נקודות הפרש, ארבע דקות לסוף הדרבי בנוקיה, והקהל של מכבי תל אביב שר "יאללה הביתה" אחרי עוד שלשה צפויה מדי של דווין סמית'. הבית, או יותר נכון איפה שרובינו או כולנו רצינו להיות, בלומפילד, עמד לארח את הדרבי הבכור של העיר. בימים האחרונים בכו בישראל יותר מדי על קיום שני הדרבים באותו היום. כמה שטעיתם. יום ספורט בעיר הספורט הכי גדולה בישראל, עיר ספורט שאין שנייה לה - ושני אירועי ענק פוטנציאלים, בהפרש של שעה ביניהם ובמרחק מסכן של 3 קילומטר. מהיציאה לנוקיה ועד הכניסה לבלומפילד תזמנו כ-11 דקות, בלי הגזמה ובלי הליקופטר ועם פנייה לא נכונה בדרך. הערב הזה לימד אותנו הרבה דברים, אבל יותר מכל הוא לימד אותנו על ההבדל העצום בין הכדורגל לכדורסל, ובין הדרבים בשני הענפים. האקשן, המתח, האווירה. לא כוחות.

קהל מכבי תל אביב סל: קצת אש ב-11, קצת אש ב-7, וחוץ מזה, יותר מדי מקומות ריקים, קהל סטטי שצועק רק ברגעים הטובים ונח ברגעים הרבים. סעיפי הקלה: האווירה בנוקיה בידורית מדי והתוצאה היתה צפויה מדי. ציון: 6

קהל הפועל תל אביב סל: עשה הרבה רעש, אבל כמו בכל ביקוריו האחרונים בנוקיה, סבל כמעט מהדקה הראשונה. המחזה בסיום היה נדיר ויפה - עשרות אדומים זינקו מלוע של היכל, כמה שיותר מהר לטוסטוס הקרוב, וליפו. ציון: 7

קהל הפועל תל אביב רגל: דגלים, כל כך הרבה דגלים; ועידוד, כל כך הרבה עידוד. נחת, כל כך מעט נחת. יהיה קשה להתאושש מזה. ציון: 8

קהל מכבי תל אביב רגל: כמו בובקה, שהעלה את הרף סנטים אחר סנטים, כך הרגש מטפס למקום קצת יותר תלול בשמיים. את מה שהאוהדים הצהובים חווים בשנתיים האחרונות, רוב אוהדי הספורט לא חווים בעשורים ובחיים. ומה שהכי מפחיד - בסוף אפילו את בובקה שברו. ציון: 8

בפינת האנקדוטה: טב"ח סחט את הפנדל, בדש בישל את השלישי, זהבי כבש את שלושתם. כל הגולים של מכבי תל אביב אתמול רשומים על שמם של אקסים מהפועל.

***

מכבי תל אביב ניצחה את הפועל תל אביב 2:3 בדרבי

מכבי תל אביב סל ניצחה בדרבי את הפועל 75:90

זהבי: "ב-2:2 אמרתי לבדש שייתן לי עוד כדור, ואבקיע"

סוזה: "זה הטוב ביותר שאפשר לבקש מכדורגל"

ורמוט: "זה המשחק הכי קשה שהיה לי בחיים"

שלום תקווה מסכם דרבי ענק

אפשר לספר על הדמעות, על הדמעות שפשוט זלגו מליאור לוי כשיצא מחדר ההלבשה וראה את המצלמות. הוא נשבר, וכפות הידיים כיסו את הפנים, וזה היה עצוב.

אפשר להיזכר בריצה של פאולו סוזה שנייה אחרי שהכדור פרפר ברשת של קליימן בפעם השלישית. מספרים שהוא רץ בפארק הירקון לא מעט, הוא בכושר נהדר, ועדיין, היה נדמה שהוא מתח שריר במהלך הריצה הזו. בנאדם שזכה בליגת האלופות, פעמיים, דפק פה בבלומפילד ספרינט אדיר, וזה היה יפה. סוזה הוא מאמן אמיץ, והוא צודק לפעמים וטועה לפעמים, אבל אתמול הוא אמר "זה הכי טוב שהכדורגל יכול להיות", וזה היה הדבר הכי נכון שמישהו אמר אי פעם.

אפשר לדבר על כך שמכבי תל אביב לא תפסיד יותר בדרבים להפועל תל אביב. לפחות, לא נראה שדבר כזה יקרה. בעונה שעברה האדומים הובילו כבר 0:2 והפסידו 4:2. ואתמול, בלי קרלוס גרסיה בהגנה ומינוס ראדה פריצה, אחרי שהיה כבר 1:2 על הלוח בדקה ה-88, ומכבי בעשרה שחקנים, והפועל בכל זאת הפסידה ומכבי בכל זאת ניצחה. זו הפועל עם הכי פחות אופי מול מכבי עם הכי הרבה אופי. אז איך אפשר לחשוב על ניצחון אדום בדרבי מתישהו בשנים הקרובות? תארו לכם, למשל, את הדרבי הבא. נניח שבניגוד לכל התחזיות האדומים יכבשו בדקה העשירית ויובילו 0:1. מה אז יקרה? זה לא יספיק. איך זה יספיק? כלום לא יספיק.

אפשר לשים לב לעובדה שכמעט היה ארבע הפרש בטבלה אבל יש שבע.

אפשר לדווח שכמעט כל שחקן במכבי תל אביב אמר אתמול שזה היה המשחק הכי מדהים והכי מטורף בקריירה שלו.

אפשר לצטט שוב את המונולוג השבור של ורמוט: "עשינו הכול טוב, הכול נכון, הכול הלך לפי התוכנית. אפילו נתנו גול בפנדל בדקה ה-90. אתה חושב שכבר עברת הכול בכדורגל (מחנק)... אנחנו שוברים שיאים, לוזרים. זה ההפסד הכי כואב שהיה לי בחיים. בחדר ההלבשה חלק בכו, חלק צעקו, חלק נעלו את עצמם בשירותים. כבר דמיינו את החגיגות פה ואז זה קרה...".

אפשר להזכיר שטל בן חיים נכנס לשחק רק אחרי הפנדל של דמארי.

אפשר להגדיר את המשחק של אוראל דגני כאחד המשחקים הכי אומללים של שחקן כדורגל בישראל. ראשית, הפנדל. פנדל רביעי של דגני (רק שתי קבוצות בליגת העל - בני יהודה ועכו - גרמו ליותר פנדלים ממנו). הכשלה מטומטמת, וזה בעדינות, על שחקן שלא היה מגיע לכדור ממילא. ואז האיבוד. 92:48 על השעון. תעיף ליציע, תעיף למעלה, תמסור מדויק, תמסור לא כל כך מדויק, תשב על הכדור, תאכל את הכדור, תפנצ'ר את הכדור. רק אל תעשה את מה שעשית.

אפשר גם להגיד שזה היה צפוי. שקבוצה ששולחת בעצמה את שני הבלמים הזרים שלה ליציע, ושמעלה שוער צעיר אחרי שסירסה אותו כל כך הרבה פעמים, תספוג שערים בלי מוסברים.

אפשר לומר שזה היה הדרבי הכי שמח של אוהדי מכבי תל אביב, והדרבי הכי עצוב של אוהדי הפועל תל אביב. אפשר לומר שזה היה הדרבי הכי גדול שהיה כאן, שזה היה אחד המשחקים הכי טובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, ואחד ממשחקי הכדורגל הכי טובים בשנים האחרונות, לא רק בישראל. זהבי, פיו פיו, פריצה, דמארי, פיו פיו, עוד דמארי, עוד זהבי, עוד פיו, עוד זהבי, עוד פיו, יא אללה… שני מהפכים, שני פנדלים, ויותר מכל - שני סופרסטארים שתמיד מבטיחים ותמיד מקיימים.

אפשר רק להצטער בשביל עומר דמארי שאלו הם חבריו לקבוצה. שגם 21 שערים ב-26 מחזורי ליגה, מאזן מושלם של פנדלים בקריירה, דם קר ולב ענק, לא עוזרים לו להתגבר על אוסף הרכיכות שנגררים מאחוריו. זה היה אמור להיות הערב שלו, והבוקר כולם היו אמורים לדבר רק עליו. אבל אף אחד לא יעשה זאת. אף אחד לא יזכור.

ואפשר ערן זהבי. זה היה הדרבי החמישי של זהבי בצהוב. בראשון הוא בישל את השער הראשון, בארבעת האחרים הוא כבש את השער הראשון. הוא מעולם לא הפסיד דרבי, לא בצהוב ולא באדום. הוא כבר עם שמונה שערי דרבי, בדיוק כמו אבי נמני ושייע פייגנבוים, וכבר אחרי שנה אחת הוא אחד השחקנים הכי פופולריים בתולדות מכבי תל אביב. הוא כבש אתמול שלושה שערים שהם הכי ערן זהבי. פנדל, דרדל'ה שעברה לקליימן בין הרגליים ובעיטה חלושה, בסיבוב, מ-17 מטר, בדקה ה-93. באותה מידה, זהבי יכול היה גם לא לבעוט בכלל. רק להסתכל על הכדור ולחייך. וזה עדיין היה נכנס.

מתי הפועל תנצח דרבי?

"כל עוד אני פה, אני לא רואה את זה...", הוא אומר.

מתי זהבי יפסיד דרבי?

"אל תשאל שאלות שאתה לא רוצה לשמוע את התשובות עליהן".

אבל בעיקר אפשר לקחת את כל הפרשנויות והסטטיסטיקות והניתוחים וההשלכות, ולזרוק אותם לזבל. אי אפשר להסביר את מה שקרה אתמול בבלומפילד. אפשר לנסות, אבל אי אפשר להצליח. שום נתון או תזה לא יסייעו כאן. אלו היו 93 דקות שבעטו אותך לתקרה ואז לרצפה ואז לתקרה. 93 דקות שרוקנו מכל אוהד כדורגל - הפועל, מכבי, נייטראלי - את כל הדם והחמצן והשרירים. והריקנות משתלטת, קשה אפילו לחשוב. זה היה אירוע ספורט שמשאיר אותך המום, משותק, מבולבל, הכי שמח או הכי עצוב. ואתה לא רואה כלום ואתה לא שומע כלום ואתה לא זוכר כלום. זה היה מסוג המשחקים שגורמים לך להאמין בכוח עליון, אם לא האמנת קודם. אתה תסתכל על המהלך האחרון עוד אלף פעם ולא תוכל להבין את רצף התרחישים שהעביר את הכדור מהרגל של דגני לשער של קליימן.

בגלל זה, כי אי אפשר באמת להסביר, זה היה משחק כזה עצום. משחק שלא יישכח. משחק שישנה את כל מי ששיחק בו ואת כל מי שצפה בו. גם עוד 30 שנה יזכרו את הדרבי ההוא שהפועל הובילה בדקה ה-88 וזהבי ניצח עם שלושער. ולמי שהיה באצטדיון, הרגע הזה לעולם לא ייצא מהראש. שום תקציר לא עושה חסד עם המהלך הזה. אז, כשזהבי קיבל את הכדור מבדש, ובסיבוב, חלש חלש, גלגל את הכדור לתוך הרשת. והכול נהיה חשוך והכול נהיה שקט.

ופתאום פאולו סוזה בתוך ערימת ילדים מתחת לשער 11.

ובגלל שביקשו ממני לכתוב גם על דרבי הכדורסל: נגמר 75:90 למכבי.

לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il

לאתר דריבליסט