בניון, הגיע הזמן שתבין את הכעס שלנו

מותר להבין את הכעס שהתפרץ מיוסי בניון על התקשורת הישראלית, שהחלה השבוע לספור את הימים שנותרו לו בנבחרת הלאומית. בניון בסך הכל בן 31, וגם בעוד שנתיים הוא יהיה השחקן הישראלי הכי טוב והכי בכיר. תרומתו לנבחרת ישראל לא מתחילה בימיו בבוגרת והיא לא מסתכמת רק בקמפיין האחרון והבינוני שלו. צרפת, למשל, נתנה לזינאדין זידאן לפרוש על הדשא, כי זה חלק ממורשת שהיא לא פחות חשובה מניצחונות או עלייה לטורנירים גדולים.

אבל הגיע הזמן שגם יוסי בניון יבין את הכעס שלנו. כעס שנובע מהערכה שאף כדורגלן לא זכה לה כאן כמוהו. כעס שהוא שאלה אחת גדולה: מכל הטוב שהכישרון שלך הרעיף על הקריירה האישית האדירה שבנית, לא היה יותר מקום לתת גם קצת לנו, המעריצים הגדולים על המסך? מה איתנו? איפה הפרוסה שלנו מהעוגה? הערכה גדולה מולידה בדרך כלל ציפייה גדולה, שגם אנחנו נהנה מפירות בניון. ומכאן גם האכזבה הגדולה. יתרה מזו, ככל שבניון התבגר גברה גם התחושה שהוא לא באמת מאמין שזה יקרה. תשוקה גדולה לעשות את הבלתי אפשרי לא בלטה על פניו. הוא תמיד הופיע, תמיד שיחק ולא פעם גם כבש – אבל החלום הגדול שלו, לפחות ממבט מצד, היה הקריירה האישית ופחות החלומות הלאומיים שלנו.

בניון, שסיים הערב (שלישי) קמפיין חמישי בלי כלום, חייב להפנים לקראת הקמפיין הבא נתון חשוב: הסגל שמלווה אותו ועוזר לו הוא כבר לא תירוץ. כשהוא הפסיד בקמפיינים קודמים הציבור כעס והתאכזב, אבל ידע להכניס פרופורציות כי הבין שמסביבו אין שלד מספיק איכותי ומגובש. התירוץ הזה נעלם: לבניון יש החל מהנבחרת הנוכחית צוות מסייע מעולה שאמור יחד איתו לגרד הישג. הארגון מסביב לנבחרת עדיין חולה, נכון; עמדת המאמן תמשיך לסבול מרוחות עזות גם בקמפיינים הבאים; אבל השילוב הזה בינו לבין הדור של שכטר ורפאלוב עדיין מעקר את הסיבות ההגיוניות שהיו לבניון להיכשל שוב ושוב. הוא לא רק צריך, הוא גם יכול.

מכאן גם אכזבה נוספת מבניון. האופן שבו הוא נגרר לישראליות אחרי הפסד ליוון היה מאכזב יותר אפילו מהיכולת שלו במשחק עצמו. בניון צודק – כל הנבחרת שיחקה רע בשישי. גם כיחידים וגם כמכלול. בלי אלו, זו חוצפה לצפות ממנו לנצח לבד את יוון או להיות הצדיק בסדום. אבל זו לא חוצפה לבקש ממנו להימנע מקרבות אגו והתעסקות באישי. בניון, שדרש השבוע בכוח כבוד, הוא הראשון לדעת שכבוד מקבלים ולא תובעים. הקריירה הנערצת שלו היא הוכחה נהדרת לכך, כמו גם הסיקור המלכותי שלה היא זוכה בלי שום כתבי חצר. מבניון, שתמיד הציג את הגישה שלו למקצוע כאחרת, אפשר היה לצפות גם לתגובה אחרת. שלו ושל הנבחרת. לקבל בצורה בוגרת יותר ושכונתית פחות מפלה מול יוון, כדי שלפחות בתחום הזה ייראה כאילו התקדמנו מימי ברקוביץ'. לצערנו, הימים שקדמו למשחק בקרואטיה הזכירו יותר את הימים שאחרי התבוסה לדנמרק.

למזלו של המאמן הבא של הנבחרת, יש לו סיכוי טוב יותר לפתור את החידה הזו. הוא מקבל את בניון בגיל 31, 32, 33. בניון לא משתבח עם השנים. יהיה הרבה יותר קל מבחינתו של המאמן הבא להרכיב נוסחה שבה בניון הוא התוסף. טיפש יהיה המאמן שיוותר על שחקן כזה בגיל כזה, חכם יהיה המאמן שיידע לנצל את המעמד החדש של בניון לבניית היררכיה הרבה יותר הגיונית בנבחרת. אחרי שקשטן התרפס בפני הקפטן ופרננדז צעד על אותו מסלול, הכישלון בקמפיין האחרון, כמו כל כישלון בחיים, הוא גם הזדמנות לתקן. על האנשים שאמורים לעשות זאת בהמשך.

סוף החלום: ישראל הפסידה 3:1 לקרואטיה
כל הציונים מההפסד של הנבחרת בזאגרב

איל ברקוביץ' אמר השבוע הרבה דברים חכמים על מצב הנבחרת. כמה שהקמפיין שלו לאימון הנבחרת עלוב ומבזה אותו ובעיקר את כלי התקשורת, כביכול, אותו הוא מייצג, קשה היה שלא לשים לב לאכפתיות. ברקוביץ' כאב את ההפסד ליוון כמו אוהד אמיתי והשפריץ רגש לכל עבר. הטיעון דרכו תקף את פרננדז היה מקובל: מבחן התוצאה. תמיד שפטתי אותו לפי מבחן התוצאה, וזה נכון, וכך אעשה גם הפעם.

אבל יכול להיות שזו גם הטעות שלנו ושל ברקוביץ'. אותו מבחן תוצאה מייסר, מדכא, מייאש ולא מספק, חיסל אותנו ואת התכניות שלנו פעם אחר פעם. כך גם בעידן פרננדז, שנהנה מעדנה מחודשת לפני המשחק מול יוון בזכות אותו מבחן תוצאה. בשם מבחן התוצאה שכחנו לראות נבחרת שלא משחקת מספיק כקבוצה, שלא מחוברת, שלא מעוצבת, ולא מראה גרף התקדמות ברור לאורך קמפיין. פה משחק סביר, שם משחק לא רע, עליות, ירידות, עליות, ירידות, אבל היי – העיקר שניצחנו שלושה משחקים ברציפות עד יוון. לא ככה?

מול יוון, שניצחה אותנו רק בזכות דבר אחד – סדר, כל זה התפוצץ לנו בפנים. ההסתמכות על היכולת האישית התבררה כעקב אכילס כשרוב ההרכב לא הופיע פשוט ברגע האמת. אולי אם היינו דורשים מפרננדז גם קצת יותר סדר, משמעת, ארגון קבוצתי וקידמה טקטית בזמן שהוא חגג שלושה ניצחונות רצופים, לא היינו משלמים מחיר כזה גבוה בגלל בלק אוואט מול יוון.

יתרה מזו, אולי אם נתחיל להעמיד את מבחן הדרך לפני מבחן התוצאה, אפשר יהיה לבנות מחדש את הקשר בין הנבחרת לקהל הפוטנציאלי שלה. לקנות אותו דרך משחקים טובים יותר, משחקים איכותיים יותר, שהמטרה בהם היא קודם כל להתקדם כנבחרת. הדבר הכי גדול שאבי לוזון יכול לתת למאמן הבא שלו יהיה לבוא ולומר, עם מבט מבויש כמובן: אחרי שני קמפיינים בהם דרשתי עלייה, הפעם אני מבקש רק דבר אחד: כדורגל. כדורגל טוב. כדורגל שנבחרת ישראל תהיה גאה בו והאוהדים שלה יהיו גאים באותה מידה. אחרי שנעמוד בזה מבחן התוצאה יבוא הרבה יותר בקלות. אבל מי חושב שאבי לוזון מסוגל לכך?

למרות ההתפרקות המעצבנת בתחילת המחצית השנייה בקרואטיה, ולמרות שהפסידה ארבע פעמים לשתי היריבות הגדולות שלה בבית המוקדמות, הנזק האמיתי בקמפיין הזה נגרם ביום שישי מול יוון. לקרוא לקמפיין הזה הגרוע ביותר בכל הזמנים, זה קצת מגוחך בהתחשב בעובדה שמדובר בנבחרת שרגילה לקמפיינים גרועים: וכיצד תשווה בין הגרוע לגרוע יותר? במה מותר השעמום תחת דרור קשטן מהבלגן תחת לואיס פרננדז? הסיפור של הקמפיין הוא המשחק מול יוון בבית, והנזק התודעתי שבא בעקבותיו. התקווה הגדולה לפני המשחק הזה היתה שהדור החדש שקם לכדורגל הישראלי יתחיל את המסע הלאומי שלו בלי אותו כתם רגשי שקודמיו סחבו. שישאיר את הפחד מאחוריו כבר עכשיו. הדור של ברקוביץ' הצליח להגיע לפלייאוף רק בשלהי המלכות שלו, הנבחרת הזו יכלה לזכות בנקודת התחלה אחרת. אבל היא לא.

במקום זאת, היא נכנסה לשגרת הקינה הידועה במחוזותינו. כמו מול דנמרק, לא מנסים להבין למה זה קרה אלא מתחילים לשנן למה תמיד יקרה. אין אף קבוצת ספורט בעולם שזכאית לתחזיות כאלה פאטליות כמו נבחרת ישראל בכדורגל, אבל מה שהכי עצוב הוא שבימים שקדמו למשחק בקרואטיה ניכר גם כמה השחקנים משלימים עם זה: אנחנו לוזרים, אנחנו תמיד נופלים ברגעי האמת, במקום לחשוב ולהפנים את המסקנות המקצועיות בגינן היוונים עשו לנו בית ספר. והן לא כאלה קשות להבנה.

עם בחירת מאמן נכונה, מי יודע, אולי אפשר יהיה למחוק את ההתחלה הזו של הדור החדש שמנהיג את הנבחרת, ויחד עם בניון למצוא סופסוף נוסחה אחרת. רגע לפני שזה הופך לרוטינה גם אצלם. הסיכוי שזה יקרה קטן במיוחד רק בגלל איש אחד: האיש שהחל את מופע השחצנות לקראת יוון ("אין כוח בעולם שימנע מאיתנו לנצח"), האיש שלא היה חכם מספיק כדי ללמוד לקח מקמפיינים קודמים בהם חזה דברים דומים ("מהבית הזה נעלה למונדיאל"), אותו איש שנתן את האות לקמפיין הזה עם קרקס מביך ומבזה של מינוי מאמן נבחרת תחת לחץ, מאמן שהגיע לעמדה של ברירת מחדל והוצג במסיבת עיתונאים עוד לפני שחתם. זה אותו אדם שחושב שהלקח היחיד שיש להפיק מהקמפיין הזה הוא להחליף את פרננדז. רמז: זה אותו אחד שלא נסע עם הנבחרת עליה הוא ממונה לקרואטיה.