להסתכל למחלה בעיניים

«iframe width="450" height="345" src="https://www.youtube.com/embed/eB1ogbgphdA" frameborder="0" allowfullscreen»«/iframe»

"חברים יקרים, לצערי הגעתי למצב בו עלי להודיע שלא אוכל לשחק את עונת 2004/05 עם סקאבוליני פזארו. אני חושש שמצבי הבריאותי לא יאפשר לי, בשלב זה, לשחק כמו ספורטאי מקצועני. אני אסיר תודה לכולכם - למאמנים, לשחקנים, לאוהדים, לשופטים - על כך שלאורך השנים נתתם לי אפשרות להתחרות בספורט שכל כך אהבתי. אני רוצה להודות לפזארו מעומק ליבי. אני רוצה שכולכם תשמרו על האמונה. תישארו חזקים ותילחמו. הלב שלי תמיד יהיה אתכם".

זה היה מכתב הפרישה שייעד אלפונסו פורד לאוהדי סקאבוליני פזארו בקיץ 2004. בתוך האותיות העצובות ומעוררות ההשראה, הכוכב הנערץ לא קרא למצבו הבריאותי הרעוע בשם. במקום זה ביקש מאוהדי הקבוצה להמשיך להיות חזקים, כאילו הם החולים. לא בטוח שכל אוהדי פזארו ידעו אז שכאשר אחד השחקנים הגדולים והאהובים בתולדות המועדון כתב את המכתב המרגש, הוא נכנס לשנה השביעית של מלחמתו בסרטן. פחות משבועיים אחרי שבישר על החלטתו לעזוב את הכדורסל, עזב אלפונסו פורד גם את החיים. זה קרה לפני שבע שנים בדיוק, ב-4 בספטמבר, 2004. מאז נותרה רק האגדה על ספורטאי ענק שהפסיד במלחמה הגדולה של חייו, אך ניצח אינספור קרבות לאורך הדרך.

בקורות החיים של אלפונסו פורד מופיעות אמנם 11 הופעות בלבד בליגת הכדורסל הטובה בעולם, אך כשלונו ב-NBA לא יצליח לדגדג אפילו את הצלחתו הכוללת. כשסיים את קריירת המכללות שלו, הפך פורד לשחקן הראשון בתולדות ה-NCAA עם ממוצע של 25 נקודות או יותר במשך ארבע עונות רצופות. מכונת הסלים הבלתי עצירה של מכללת מיסיסיפי סטייט ואלי הקטנה אף טיפסה כל הדרך למקום הרביעי ברישומי קלעי כל הזמנים בכדורסל מכללות, מעל אגדות קולג'ים כגון לארי בירד, אוסקר רוברטסון, דני מאנינג, אלווין הייז ולמען האמת, כל שחקן אחר שלא עונה לשם פיט מארביץ' (ראשון), פרימן וויליאמס (שני) או ליונל סימונס (שלישי).

"אל היה אחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר שאי פעם אימנתי", אמר מאמנו במכללה, לפאייט סטירבלינג. "כשהוא היה חם, אי אפשר היה לעצור אותו. הוא לא אהב שסידרנו לו חסימות. בכל פעם שמישהו בא לחסום לו, הוא סימן לו לזוז. הוא היה מכשף בהתקפה". לאחר שסיים לכשף את מיסיסיפי ואלי סטייט ושבר אינספור שיאי קליעה שונים, וכאשר הבין כי בגובה 1.91 מ' הוא לא ממש יכול לשחק כסקנד גארד ב-NBA, פורד לא ויתר. הוא לא הטיפוס שיוותר. במקום זאת, הוא נדד לאירופה וגילה יבשת ישנה, וקריירה חדשה. בקיץ 1995 חתם בקבוצת הואסקה הקטנה, מהליגה הספרדית הראשונה. שם, המבנה הפיזי שעמד בינו ובין קריירה מוצלחת ב-NBA לא שינה. מאותו רגע והלאה בלתי אפשרי היה להתעלם מכישורי הקליעה העילאיים של הגארד האמריקאי, שסיים את עונתו הראשונה באירופה עם 25 נקודות למשחק. בעונה שלאחר מכן נכנס גם לתודעה היוונית, כאשר הוביל את פפאגו הפצפונת לעונה יוצאת מהכלל עם מספרי קליעה דומים.

אלא שאז, כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-26, תוך שהוא מסיר את שלל סימני השאלה מעל יכולותיו ככדורסלן, אלפונסו פורד קיבל את הבשורה הקשה בחייו: הוא חולה בלוקימיה, סרטן הדם. פורד לא הרים ידיים. כפי שעשה לכל אורך חייו - החל מילדותו בדרום ארה"ב, דרך סתימת הפיות שדאג לבצע שוב ושוב במסגרת קריירת המכללות שלו - גם הפעם "אל" היה חזק יותר מהכוח שניסה למשוך אותו למטה. הוא הודיע כי ינצל את עונת 1997/98 לטיפולים. ספק אם אפילו הוא עצמו האמין כי פחות משנה לאחר מכן, הוא כבר ישוב לשלוט בכדורסל האירופי.

חזרתו של פורד לקדמת במת הכדורסל היווני היתה מדהימה כשם שהיתה מרגשת. הסקורר האמריקאי לא חיפש תירוצים, הוא לא דאג להזכיר לכולם שהוא חולה בסרטן. הוא פשוט קלע. קלע וניצח. שתי עונות פנטסטיות בפרישטרי הפכו אותו לכוכב גם בקנה מידה אירופי, כאשר הצעיד את המועדון הקטן להשתתפות ראשונה בתולדותיו ביורוליג, תוך שהוא כמובן גורף את תואר ה-MVP של הליגה היוונית - אז חזקה מאין כמוה. בעונתו הראשונה ביורוליג, פורד שוב הוכיח לכל מי שעוד היה זקוק להוכחה כי הוא פשוט בלתי ניתן עצירה. 26 נקודות בממוצע למשחק - שיא שאף אחד לא שבר, וכל הנראה אף אחד גם לא ישבור בשנים הקרובות ביורוליג - הפכו אותו לסחורה חמה. הכי חמה שיש.

אולימפיאקוס מיד קפצה על המציאה, ובתמורה למיליון דולר בעונה הוליך פורד את האדומים מפיראוס לתואר ראשון מאז 1997, כאשר אולימפיאקוס זכתה בגביע היווני (פורד, כמובן, הצטיין עם 24 נקודות ו-10 ריבאונדים בגמר). גם את העונה ההיא הוא סיים כמלך הסלים של היורוליג. בתחילת 2002/03 עבר לסיינה וסייע לאנדרדוגית האיטלקית להדהים את אירופה, להעפיל לחצי גמר היורוליג ולהתחיל בשושלת המפוארת שנמשכת עד היום.

החוזה האחרון עליו חתם אלפונסו פורד בחייו הגיע בקיץ 2003, כאשר הצטרף לפזארו. מצבו הבריאותי אז היה קשה מתמיד. המאבק בסרטן החל לתת את אותותיו, אך פורד לא הרים ידיים. קשה לנתח בדיעבד מאין הגיע יצר הלחימה האינסופי הזה, אך בדומה לסיפורי גבורה אחרים - ספורטיביים או בכלל - פורד לא חשב באותם רגעים על מילים גדולות כמו "אומץ", "דוגמה" או "לב". הוא בסך הכל רצה להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב, ומה שאלפונסו פורד אהב זה לזרוק כדור כתום אל תוך טבעת אדומה.

לפני מותו, הספיק פורד לספק לחובבי הכדורסל האירופי עוד עונה אחת גדולה, כאשר שוב לקח קבוצה קטנה לעונה גדולה: פזארו סיימה רביעית בליגה האיטלקית, העפילה לגמר הגביע, ובפעם השניה בתולדותיה גם ליורוליג. ממוצעיו באותה עונה היו מהטובים בקריירה, בעיקר בעמודות האחוזים: 22.2 נקודות, 46 אחוז ל-3, 56 אחוז ל-2, 86 אחוז מהעונשין, 3 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק, ב-32 דקות. זמן רב יעבור עד אשר ישכחו במועדון החביב את 39 הנקודות שהמטיר על הראש של וירטוס בולוניה, בתצוגת תכלית של סקורר כמעט מושלם.

משחקו האחרון של אלפונסו פורד בעולם הזה היה ב-29 במאי, 2004. האגדה החיה, שזכתה לכינוי "פונזי" מהקהל האיטלקי האוהב, הגיעה למשחק השלישי בסדרת חצי הגמר מול סיינה מותשת, כמו פזארו כולה. פורד קיבל באותו ערב 12 דקות בלבד, שכן סיינה ברחה במהירות ובסופו של דבר הביסה את דרכה לגמר עם 69:100. פורד נח על הספסל. הוא ראה עוד עונה מסתיימת לה, עונה נפלאה שעלתה על כל הציפיות. בסוף אותו משחק בוודאי כבר חשב על הפגרה - אולי ישוב למיסיסיפי - ועל העונה הבאה, כמה מרגש יהיה לשחק עם פזארו ביורוליג.

אלא שאז גופו של אלפונסו פורד לא יכול היה לשאת יותר את המשקל. הלוחם הגדול הרים ידיים. אחרי שבע שנים מדהימות בכל קנה מידה, בהן שיחק כדורסל ברמות הכי גבוהות באירופה כשמחלת הסרטן מחרבת אותו מבפנים, אלפונסו פורד תלה את נעליו ואת ליבו העצום, והודיע על פרישה. הוא הכיר את עצמו טוב מכולם. כשם שאף אחד לא האמין כיצד מסוגל לשחק שבע שנים מלאות עם המחלה הארורה, כך ידע מתי הרגע להפסיק. והוא ידע. פחות משבועיים לאחר מכן, בין טיפול כימותרפיה אחד למשנהו, תמו גם חייו.

ביורוליג דאגו להנציח את הסקורר הגדול בתולדות המפעל כאשר החלו לחלק באופן מסורתי את הפרס על שם אלפונסו פורד, הניתן למלך הסלים בתום כל עונה. ואכן, אלפונסו פורד היה סקורר עצום, מהסוג שכבר לא רואים, לצערנו, בכדורסל האירופאי. זו אולי היתה התכונה המזוהה איתו ביותר על הפרקט, אך מעל הכל פורד היה אדם עצום עם לב עצום, כזה שמתח את קצה גבול היכולת, כזה שגבר על כל הסיכויים וחי את חייו עד הרגע האחרון, עד שלא היה יכול יותר. אלפונסו פורד אולי הפסיד למחלה, אך מורשתו לא מותירה מקום לספק: מדובר באדם שניצח את החיים.

כדורסל בוואלה! ספורט

2004/05 - צ'ארלס סמית' (טאו ויטוריה, 20.6 נקודות למשחק)

2005/06 - דרו ניקולס (בנטון טרויזו, 18.4 נקודות למשחק)

2006/07 - איגור ראקוצ'ביץ' (טאו ויטוריה, 16.2 נקודות למשחק)

2007/08 - מארק סלאיירס (רואן, 21.8 נקודות למשחק)

2008/09 - איגור ראקוצ'ביץ' (טאו ויטוריה, 18 נקודות למשחק)

2009/10 - לינאס קלייזה (אולימפיאקוס, 17.1 נקודות למשחק)

2010/11 - איגור ראקוצ'ביץ' (אפס פילזן, 17.2 נקודות למשחק)