מאמינים בספורט, פועלים מאהבה

כולם צפו את תוצאות ההצבעה, אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה כל כך חד צדדי. למעלה מ-90 אחוז מהמצביעים רצו לראות את הפועל תל אביב משחקת שוב בליגה הלאומית, מזיעה על המגרש כמו שקבוצת ספורט אמורה להזיע ועולה בעונה הבאה אל ליגת העל מהמקום הראשון בליגה הלאומית ולא מהשולחן, שגם בכדורסל נצבע בצבע ירוק.

הכי קל היה לקבל את הצעת המנהלת ולעלות כבר העונה. בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, כולנו משום מה רוצים להיות שם. הרבה יותר קל להעמיד תקציב מינימום בליגת העל מאשר להעמיד שוב תקציב שינסה להבטיח עלייה מהליגה הלאומית, כולם רוצים לשחק בהפועל תל אביב אבל לא כולם מוכנים לרדת בשביל זה לליגה השנייה. ובכלל, הרי אומרים 'נותנים לך, תיקח'. אז למה לא בעצם?

לא, כי ההחלטה של מנהלת הליגה מוציאה את כל הספורטיביות ממשחק הכדורסל. בשביל מה שיחקנו בעונה שעברה? בשביל מה נלחמנו, קפצנו על הפרקט, פרקנו את הכתף, שברנו את היד, השתוללנו ביציעים, שרנו עד שגרוננו נחנק, או קפצנו על שולחן המזכירות בחיפוש אחר נקודה שלא נוספה ללוח התוצאות? הכל לחינם. יכולנו לקחת את הדברים בקלות, אולי לעלות עם הנוער או לא לעלות בכלל. אולי נעשה את זה בשנה הבאה. אם חושבים על זה, אז בשביל מה בכלל צריך את הליגה הלאומית בשנה הבאה? למה שאיזושהי קבוצה תשקיע ולו שקל אחד בכדי לנסות ולעלות ליגה? מיותר, אפשר לשים את הכסף בצד ולהשקיע את הכסף שנה אחרי בקניית הכרטיס אל ליגת העל.

גם בדרך הזאת לא נבחר, פשוט כי זו לא דרך שאנחנו מאמינים בה. זו לא דרך הספורט. בדרך שאותנו לימדו, יש מנצחים ויש מפסידים, ואנחנו לצערי היינו בצד המפסיד, זה שנכשל וצריך להסיק מסקנות, לקום בבוקר אחרי, להרים את עצמו ולחשוב מה ואיך צריך לתקן. זה לא משנה בכלל כמה חזק נפלת, השאלה היא מה אתה עושה אחרי שאתה קם, ואנחנו משתדלים לעשות משהו שונה. בהתחלה זה היה שונה כי זו קבוצת אוהדים, עכשיו למימד השונות נוסף העיקרון המיושן הזה שמנחה אותנו, הספורטיביות.

ליגה כלכלית? בארצות הברית זה מצליח, אבל פה? זה לא אמריקה פה. לא כל מה שהולך שם הולך גם פה, זו תרבות ספורט אחרת. אומנם גם שם אין ירידות ועליות, אבל יש תחרותיות על כתר האליפות. פה אין מאבק אמיתי על הכתר, אין תחרות על המקומות לאירופה, ועכשיו גם את התחרות על הירידה, או העלייה מהליגה השנייה, ביטלו. אז על מה משחקים?

עשרות אוהדים פגשתי בשבועות האחרונים. אף פעם לא עצרו אותי כל כך הרבה פעמים ברחוב. פתאום כולם מרגישים צורך להגיד משהו, לפרוק את אשר על לבם. ככה זה כשמשהו מרגיש לא נכון, חייבים להוציא אותו החוצה. כולם ביקשו לא לעלות, ואני ביקשתי מהם להפוך לחברי עמותה בכדי שהם יוכלו להחליט את זה בעצמם.

בסופו של דבר, כמעט כמו כל דבר בחיים, כל החלטה מוכרעת במלחמה בין הרגש להיגיון, במיוחד כשמדובר באהבה, הדבר הכי טהור בעולם. אם הייתי רק אוהד של הקבוצה הייתי רוצה לראות אותה בליגת העל, אבל פה ההיגיון מדבר. אני אוהב את הקבוצה שלי, ולפחות אצלי, כשמדובר באהבה, אני פועל עם הרגש. אני יכול רק לשער מדוע למעלה מ-90 אחוז מהמצביעים בחרו להישאר בליגה השנייה, אצלי זה פשוט הרגיש לא נכון לעלות אל ליגת העל בצורה כזאת. ובאהבה, כמו באהבה, כשמשהו מרגיש לא נכון, אז כנראה שהוא לא נכון.