אלי תאנה

גם אם ולדימיר דבאלישווילי יסיים כמלך השערים של הליגה, הוא יתקשה להסיר מעליו את הכתם האירופי. גם אם בסופה של עונת בכורה מרשימה למדי יכפיל את 13 השערים שכבש עד כה, הוא עדיין ידיר שינה מראשי מכבי חיפה, כשהם יצטרכו להצביע על החלוץ המרכזי שאמור להוביל את הקבוצה במסע חזרה לעבר ליגת האלופות. דבאלישווילי הרוויח את הספק הזה ביושר: היו לא מעט רגעים בליגת האלופות בהם הוא נראה כמו חלוצי הפועל רמת גן או הפועל רעננה, כשאלו פוגשים במכבי חיפה. זו, ללא ספק, תהיה השאלה המרכזית בבניית הקבוצה לעונה הבאה של מכבי חיפה.

עם זאת, למרות הזיכרונות הרעים, תהיה זו טעות להשליך את הכישלון ההתקפי של מכבי חיפה באירופה על שחקן אחד. כל הקבוצה הצעירה התרגשה יותר מדי ברגע שהיא בעטה למסגרת. יחסית לעונת התאקלמות בקבוצה שהיא קפיצת המדרגה הראשונה בקריירה שלו, הכישרון של דבאלישווילי הרבה יותר בולט מחוסר הכישרון שבלט בששת המשחקים בליגת האלופות. דבאלישווילי הוא כישרון שאפשר עדיין לפתח, חלוץ שעדיין לא הבשיל לגמרי, ויכול גם להתפתח וגם להבשיל אם הקבוצה שתשחק מאחוריו בעונה הבאה באירופה תתפתח ותבשיל איתו. לא מחליפים חוליה שעובדת מצוין, אלא מחזקים אותה. יתכן מאוד שעדיף דווקא למכבי חיפה לחפש את הסקורר הנוסף בדמות קשר מצד שמאל (שזה קצת מדאיג בהקשר של פורוקארה, מאחר שהוא לא מחזיק ברזומה של כובש מחונן) או קשר מצד ימין (למקרה שקטן משחק חלוץ שני).

אסור לפסול את האיכויות שדבאלישווילי מבליט בליגה הקטנה שלנו, איכויות של חלוץ מגוון שלא נכנס בינתיים לבצורות ארוכות מדי. גם יעקובו, להבדיל אלפי הבדלות, לא קרע רשתות במשחקים הראשונים שלו באירופה תחת אברהם גרנט ועדיין הוכיח בליגה הקטנה שלנו שהוא יהלום ששווה לבזבז עליו זמן ליטוש. יתרה מזאת, מכבי חיפה של העשור הקרוב תהיה הרבה יותר דומה לדבאלישווילי מאשר ליעקובו: קבוצה מדרג ג' באירופה, שרוצה לפעול בשפיות כלכליות ודגה כישרונות רעבים שבולטים בליגות שמעט מתחת לישראל או יהלומים שנפלטים מהליגות שמעט מעל ישראל ומחפשים בית נכון לצמוח בו. נכון לעכשיו, אין סיבה לסטות פתאום מהמדיניות הזו ולבגוד פתאום באנשים שהוכיחו שהיא נכונה.

את ההבדלים בין מכבי חיפה להפועל תל אביב לא יטשטש גם ניצחון במשחק העונה. אם העשור האחרון לא הספיק כדי להבין זאת, קיבלנו את השבועיים האחרונים מאז פתיחת חלון ההעברות ששמו פוקוס נוסף על השוני בין קבוצה טובה למועדון טוב. מצד אחד, מכבי חיפה, שלא מחפשת רכש שאמור לשנות אותה מהקצה אל הקצה. רכש שלא מופעל עליו לחץ להציל את העולם. רכש שאמור להשתלב, להשפיע ככל שניתן, אבל בשום צורה שהיא לא מחפשים שם מושיע. זו הסיבה לכך שמכבי חיפה התחזקה בצורה כושלת אחרי העלייה לליגת האלופות, ועדיין זה לא הורגש. ומצד שני, הפועל תל אביב, שמביאה את דניאל דה רידר.

יש רק הסבר אחד להחתמה של פרימדונה כמו דניאל דה רידר בהפועל תל אביב: לחץ מיותר שמקהה את שיקול הדעת. דה רידר הוא שם, שם שנועד להגיד: הנה, עשינו הכל, ניסינו הכל, אבל לא הצלחנו. קודם כל, הוא לא חלוץ. הוא משחק, פחות או יותר, בעמדה של גילי ורמוט. דה רידר הוא שחקן שרואה בישראל פחיתות כבוד, תחנת מעבר. קשר אייאקס, שגינוני הכוכבות שלו פגעו בו מאוד בשנים האחרונות, אמר מפורשות שהוא מגיע רק לחצי עונה, וגם פרטי עסקת השאלתו לחצי עונה מאשרים שמדובר בבזבוז כסף מיותר ללא סיכוי לפירות בעתיד הרחוק. מי שחושב לקצר תהליכים עם שמות כמו דה רידר, מטעה את עצמו ואת אוהדי הפועל תל אביב שמשוועים לאליפות.

שליאור רפאלוב התעורר דווקא כשהחלו לחפש לו מחליף זר לעמדה שלו. אולי סופסוף הוא הבין ששום דבר לא מגיע לו כמובן מאליו

גם לאלי גוטמן, מאמן יסודי ורציני בדרך כלל, יש חלק לא קטן בפערי ההתנהלות בין מכבי חיפה להפועל תל אביב. מותר ללגלג על ההנהלה הדו ראשית של האדומים, אפשר לתהות מי אחראי להחתמות המוזרות של שחקניו של דודו דהאן, מי דוחף, מי מושך, אבל גם אלי גוטמן משתף פעולה עם ההיסטריה הזו. גוטמן, כמו דרור קשטן, הסתיר לא מעט פגמים בדרכי העבודה של הפועל תל אביב, אבל בניגוד לראשון, לקשטן רחשו הרבה יותר כבוד ואף אחד לא התערב לו יותר מדי בשיקולים המקצועיים.

ההצגות הנהדרות של הפועל תל אביב באירופה ובליגה לא יספקו לגוטמן עלה תאנה אם גם העונה זה יסתיים בלי אליפות. אין שום סיבה שקבוצה שמנצחת את ראפיד בוינה לא תנצח את מכבי חיפה בקרית אליעזר. אם כבר, אירופה רק מוכיחה את מה שהפועל תל אביב צריכה להשיג גם בליגה. אם כבר, מותר לשאול למה גוטמן לא הכין את מסע הרכש שלו מוקדם יותר בקיץ, בדיוק כמו שקורה לו עכשיו, שני עיכובים שהובילו לבזבוז זמן יקר בחיבור בין הסגל הקיים לסגל החדש.

למזלו של גוטמן, גורלו עדיין בידיו. הוא בנה קבוצה מספיק טובה כדי להביך את מכבי חיפה בקרית אליעזר. הסיפורים על קללת קרית אליעזר הם לא יותר ממעשיות. תירוץ עלוב וקטן למשהו הרבה יותר גדול. גם מכבי נתניה, עד ראובן עטר, לא ניצחה תקופה ארוכה בקרית אליעזר והחזיקה במאזן נוראי באצטדיון הזה, עד שלמדה לחשוב אחרת והבינה שאין ממש בסטטיסטיקה הזו מעבר לעוד אנקדוטה. גוטמן צריך להקרין לשחקניו במשך כל השבוע את המשחקים מול סלטיק ומול המבורג ומול ראפיד, כדי להסביר להם ולעצמו שעם ארסנל התקפי כמו שיש להפועל תל אביב, המחסום היחיד מניצחון בקרית אליעזר ומהפך בהתפתחות של העונה, הוא רק בראש.

כי בלי אליפות, העונה הזו, למרות הארומה האירופית שלה, תיחשב לכישלון מהדהד. כן. קבוצה שצירפה בקיץ את בן דיין, שכטר, זנדברג, ווצ'יצוביץ', לעומת דבאלישווילי וטישיירה שבאו מהליגות הקפריסאית והלטבית, לא יכולה לצפות מעצמה למשהו אחר. הפועל תל אביב תשגה אם תעשה לעצמה הנחות ושוב תברח לתירוץ האירופי. להפועל נוח לברוח למגרש הזה ולדמיין שהנה היא מנצחת את מכבי חיפה, אבל זה יהיה אסקפיזם במיטבו. בדיוק כמו שעכשיו הפועל תל אביב בורחת מהלחץ בליגה דרך רכישת שמות. ההיסטוריה המפוארת של הפועל תל אביב חייבת לדרוש ניצחון בקרית אליעזר ואליפות. מי שינסה במקרה אחר ליפות את המציאות עם סיפורים על אירופה ושביעיות על פתח תקווה, רק עושה עוול להיסטוריה הזו ובעצם מקבע את הלוזריות הקיימת והחשש המוגזם שכל הליגה רוחשת למכבי חיפה.

מכבי חיפה - הפועל תל אביב

מי שיכול, אם כן, לעשות את זה עבור הפועל תל אביב זה רק הסגל הקיים. לא דה רידר, לא סאדאת ולא בגין. להפועל תל אביב יש את הקשר הכי טוב בליגה כשנחה עליו המוזה, גילי ורמוט, שלמד העונה כנראה מה עושה את ההבדל בין קשר מבטיח למאסטרו: האופן שבו הוא מסכן את השער. מי שחושב שמה שעשה את מלמיליאן וסיני לשחקנים כאלה אדירים היתה הטכניקה, מפספס את הערך המוסף: סיני ומלמיליאן סיכנו כל הזמן את השער. זה מה שמבדיל בין אינספור הקשרים המוכשרים עליהם אנחנו שומעים מדי עונה במדורי הכדורגל העולמי, לבין מסי ורונאלדו: שערים, בישולים ואיומים על המסגרת. אם ורמוט יעשה את זה גם מול מכבי חיפה בשבוע שעבר, גם שאר שחקני הפועל תל אביב פחות יאמינו לשטות הזו שנקראת "קללת קרית אליעזר".