יאללה להרוס את אוסישקין

אין לי שום דבר נגד קבוצות אוהדים, להפך. אין ספק שעומדות מאחוריהן כוונות טובות וטהורות, אני מזדהה עם האידיאולוגיה הדמוקרטית, תומך בהחזרת הכוח לעם ולאוהדים, ונדמה שזו הדרך הכי יעילה להילחם ברודנות של בעלי קבוצות טיפשים, מושחתים וחסרי אחריות. מצד שני, עם עובדות קשה להתווכח: תופעת הפועל אוסישקין, שיצאה מכל פרופורציה, מרתיחה את דמי. כמה כבר אפשר לדבר על קבוצה בליגה ב'? למי אכפת מפרויקט זניח של כמה מאות אנשים חסרי חיים? למה הקבוצה הזאת ממשיכה להיות בכותרות? עד מתי ההתנשאות התל אביבית השמאלנית תזכה לכאלו גילויי הערצה?

נדמה שיותר מהכל, החנופה התקשורתית להפועל אוסישקין ממחישה את עוצמת הקשרים שיש לאוהדים האדומים בחלונות הגבוהים בעולם התקשורת (אגב, גם באתר אדום ושמאלני זה, בתקווה שהמשפט הזה לא צונזר). לצערי, הדיווחים השוטפים על הקבוצה המטופשת הזאת גורמים לי לחלום על משבר כלכלי היסטורי, כזה שיגרום לכל מחזיקי המניות (איזה תואר בומבסטי ופלצני) לאבד את כל רכושם, ולקבוצה ליפול, להתמוטט ולהישכח. אבל אל דאגה. הפעילים הקומוניסטים הללו כבר ימצאו לעצמם צעצוע חלופי, התקשורת המשוחדת תתלהב ותתרגש, ותרצו או לא – אתם עוד תשמעו עליהם. חבל.

זה לא בגלל שבראשה עומד אוליגרך מפוקפק ששינה את חוקי המשחק וטרף את הקלפים של שוק ההעברות; גם לא העובדה שהיא קבוצה חסרת נשמה של שכירי חרב עם קהל אנמי ומדושן שמורכב בעיקר מתיירים; זו גם לא הקנאה על ערעור ההגמוניה של מנצ'סטר יונייטד ופתיחת החזית החדשה והקשה שבפניה ניצבים השנים האדומים בשנים האחרונות. אתם יודעים מה, זה אפילו לא ניקולה אנלקה. הסיבה שצ'לסי היא קבוצה שצריכה להימחק מעל פני האדמה היא אחרת לגמרי.

העונה הנוכחית מציגה קבוצה דוחה, אפורה כמו השמים של העיר ממנה היא מגיעה, נטולת שמחת חיים או ניצוץ כלשהו של כדורגל כמו שהיינו רוצים לראות. לואיס פיליפה סקולארי, המאמן הכי אובר-רייטד בהיסטוריה של זמננו, מוכיח משחק אחרי משחק שהוא שרלטן גמור, עם אפס יכולת תגובה טקטית ותלות מוחלטת ביכולת של הכישרונות היוקרתיים שרומן אברמוביץ' העמיד לרשותו. מה שהכי גרוע בכל הסיפור הזה, ומה שבגינו ראוי שסטמפורד ברידג' יעלה בלהבות, זה שהוא נותן לגיטימציה לאברהם גרנט! היכולת של הכחולים מלמדת שלמרות המבטא הפורטוגזי, גביעי העולם והתוספת של ברוך דקו – צ'לסי הייתה קבוצה טובה יותר והציגה כדורגל חיובי יותר בשנה שעברה, ומי שהחליט לפטר את גרנט עשה טעות מטופשת. בעליבותו מכשיר סקולארי את גרנט לחזור למרכז הבמה של הפריימרליג, ועל זה כבר אי אפשר לעבור לסדר היום.

אינטר זה המועדון האירופי הראשון אליו פיתחתי חיבה כאוהד כדורגל צעיר וסקרן. ההילה מימי הטריו הגרמני מתיאוס-ברמה-קלינסמן עדיין אפפה את המועדון, וקשה היה שלא להתאהב גם בתדמית הלוזרית הנצחית. בזמן שאחרים התלהבו מדייגו מראדונה או רוברטו באג'יו, אני חשבתי לתומי שניקולה ברטי הוא "הקשר הטוב בעולם", התגאתי באייקון ג'וזפה ברגומי, והתלהבתי מכל התעופפות של וולטר זנגה.

והיום? חרף חיבתי לשחקנים ארגנטינאים ועל אף השליטה האבסולוטית באיטליה בשנים האחרונות, אין לי אלא להודות שמאינטר שהכרתי לא נותר דבר. הנשיא מאסימו מוראטי – להלן "השולף המהיר" - החזיק מאז ומתמיד במחשבה שכסף קונה הכל ומהר, ובכך פשוט גזל מהקבוצה את ה-DNA שלה. "אני חושב שיש להם רק שני איטלקים בסגל", ספק תהה ספק עקץ אלכס פרגוסון, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, בלי להזכיר שאחד מהם הוא ייבוא מגאנה והשני בדרך כלל פצוע או מורחק. בתור הסמן הימני של איבוד הזהות במועדונים האירופים, הנראזורי חייבים להיות אלה שמשלמים את המחיר למען עתיד גלובאלי טוב יותר. ובכלל, לראות את מוראטי יורד מנכסיו יכול להוות חוויה מזככת.

אומרים שאם אתה אוהב מישהו באמת, אתה נותן לו ללכת כשזה נגמר. אמנם לא זכור תקדים שכזה בתחום הכדורגל, אבל נו, ריאל מדריד תמיד הייתה בקטע של אוונגרד.

זו לא רק מדיניות הרכש ההיפראקטיבית וחסרת הפרופורציות, וזו לא רק ההתנהגות הבריונית של רמון קלדרון, נשיא מועדון כדורגל מפואר עם סטייל של סרסור בתחנה המרכזית; ריאל מדריד פשוט לא יכולה יותר: אין לה מה לעשות עם עוד אליפויות, גביעים, גביעי אירופה, גביע המלך, גביע הנסיך או גביע הטוטו. אין לה עוד אתגרים להביס והשיאים היחידים אותם היא יכולה לשבור הם של טעם רע. שם, אגב, היא מתפקדת נפלא על בסיס של פעמיים בשעה.

הלב קצת רועד מול נשיקת הטבעת של ראול או הנס האלוהי שהוא איקר קסיאס, כי ריאל והווינריות שבה הן חלק מה-DNA שמניע אותך לקום בבוקר ולרצות לנצח את כולם, כל הזמן. לכן למרות שהגיע הזמן ללכת בדרך כל גאידמק, אני מבטיח שגם כשהם יהיו היסטוריה - אני תמיד אשנא את ברצלונה.

אף פעם לא הבנתי למה בן אדם יכול ללכת לקבוצת תמיכה שתגמול אותו מאלכוהול, מסמים, מהימורים ואפילו מסקס, אבל עוד לא נולד איש המקצוע שיגמול אותו מהמחלה שנקראת אהדה לקבוצת כדורגל. על אחת כמה וכמה שהקבוצה שאתה אוהד - זאת שלא באמת בחרת, החתונה הראשונה שלך, ההתחייבות שלקחת על עצמך בתור ילד קטן - גורמת לך רק כאבי לב במשך שנים ארוכות. תחשבו כמה כיף היה להעביר שבת רגועה מנוטרלת לחצים ומתחים, כמה כיף היה לא להתעצבן מעוד 0:0 עלוב, מהחלטה שערורייתית של הנהלה שכונתית, מעוד פנדל מוחמץ בדקה ה-90 שהורס לך את השבת ואת מוצאי השבת. מכבי נתניה שברה לי את הלב כל כך הרבה פעמים ב-20 השנים האחרונות, כך שאולי עדיף שהמשבר הכלכלי פשוט ימחוק אותה. בעצם, בואו לא נשלה את עצמנו. הרי גם אם היא תימחק יבוא המטומטם ויקים אותה מחדש בליגה ג' במתכונת יפו או קטמון. יקראו לה מכבי "הקופסא" נתניה. אני כבר רואה את הכותרות: עודד מכנס קנה מניה, דוד לביא חוזר לאמן ואפילו עמוס סאסי ושלומי דהאן עושים קאמבק למגרשים. הבאזז בעיצומו, ההתרגשות קמה לתחייה. בליגה ג'. נותר רק לקוות שאבי לוזון ישבץ אותנו במחוז שרון.

מה שבעיקר מעצבן בלייקרס היא העובדה שהם פשוט לא ראויים למעמד שאליו הם הגיעו העונה. הטרייד המגוחך (בלשון המעטה) ששלח אליהם את פאו גאסול תמורת חוטב עצים רעוע בשם קוואמה בראון ודחליל מגודל בשם מארק גאסול פשוט מרתיח אותי. אבל האמת היא שהטינה הרבה יותר עמוקה מזה. אין מדובר רק בשנאה לקבוצה באופן כללי, כיוון שלא חסרה לי שנאה גם לחלקיה. קובי "אני יודע שאני השחקן הגדול בתבל" בריאנט והמאמן פיל ג'קסון הם מהאנשים היהירים ביקום, וסביר שגם יקיריהם לא ממש מחבבים אותם; פאו גאסול בורח מהכדור באופן שערורייתי ברגעי ההכרעה, לוויאצ'יץ' יש פרצוף מעצבן ומשפחת וולטון מעוררת אנטגוניזם בכל אדם נורמלי. אם נוסיף לכך את הקהל המפונק, את אלפי הסלבריטאים שבאים רק להיראות, ואיזה שחקן ישיש עם משקפיים מוזרים שנדחף כל הזמן מול המצלמה – הרי שמדובר בקבוצה שבאמת לא תחסר לי. על אף שאני חייב להודות, זה די נחמד לשנוא אותם.

אין ספורט שאני שונא יותר מכדוריד. מדובר במשחק הכי נטול אסטטיקה שיש, בחבורה של מגושמים שכנראה לא ידעו לזרוק את הכדור לסל או לבעוט אותו לשער, אבל במקום להניח לחלומות הילדות ולמצוא מקצוע שאיננו ספורט, הם שילבו את המוגבלויות שלהם והתפשרו על זריקת הכדור לשער. איך אפשר להתרגש משער שהושג ביד? איך אפשר להתרשם מסל שהושג בזכות טבעת מרובעת וגדולה מהרגיל? אין דריבלים סוחפים, אין דאנקים עוצמתיים, והשוערים נראים כמו מילואמניקים שביקשו מהם לעמוד בשער והם נשארו שם גם אחרי גיל 40.

מעריציו של משחק הכדוריד לעולם לא יקבלו את האמיתות האלה. הם לעולם ינדנדו לך עד כמה המשחק הזה נחשב במדינות המתוקנות (אז יאללה, שיעברו לשם), יסבירו לך כמה המשחק האהוב עליהם שונה מכדורגל או מכל ספורט אחר, אבל אז אתה נותן לזה צ'אנס, משתעמם אחרי דקה ומעביר לכל ערוץ אחר שהשכיל לא לשדר את הזוועה הזאת.

אין זה מפתיע שהספורט המעוות הזה שולט עדיין בעיר כמו ראשל"צ - עיר שיש בה יותר עסקנים מספורטאים. הם כל כך אובססיביים לגביו, שבכל פעם שיש דרבי בעיר הם דואגים לנפח לך את הראש לקראת הסופר-קלאסיקו שלהם, עם סיפורי יריבויות שמרגשים כמו הדיונים במועצת העיר ראשל"צ. אם רק המשבר הכלכלי ייקח מאיתנו את שתי הקבוצות הללו, נוכל סופסוף לעזור למסכנים שצופים בזה להיגמל ולהפנות אלפי צופים לתכנים קצת יותר נורמליים ביום שישי בערב, כמו למשל תוכנית הבישול של חיים כהן בערוץ 1.